בעל טור קטרי: מדיניותו של אובמה פוגעת במשטרים הערביים המתונים
במאמר שפרסם ב-24 בספטמבר 2010 ביומון הקטרי אל-ערב, קרא בעל הטור, סיד אחמד אל-ח'דר, לעשות צדק היסטורי עם הנשיא הקודם של ארה"ב, ג'ורג' בוש הבן, בהסבירו כי פתיחותו של הנשיא אובמה כלפי מדינות ציר ההתנגדות - איראן וסוריה וכלפי גרורותיהן באזור, חמאס וחזבאללה - פגעה במשטרים הערביים המתונים ובאינטרסים של ארה"ב באזור. לדבריו, הנשיא אובמה נתפס כאישיות חלשה, דבר הפוגע במעמדה של ארה"ב וכי מדיניותו במזה"ת איננה עקבית, כפי שהיתה בימיו של הנשיא בוש.
להלן תרגום חלקים ממאמרו[1]:
"רבים שמחו על יציאתו של בוש הצעיר מהבית הלבן. לאיש, שחלק מהאנשים ראו בו משוגע מבחינה פוליטית, היסטוריה כושלת עקובה מדם, במהלכה שקע בשתי מלחמות מיותרות ועזב את הנשיאות בלא התקדמות בזירת המלחמה, שלא לדבר על ניצחון. הוא גם חשף את מערומי הערכים המזויפים של ארה"ב, הרג ילדים, גרש אנשים, הקים בתי כלא חשאיים והתיר עינויים. כולם זוכרים את ימיו האחרונים [כנשיא] כימי צנע, עת הותיר את המעצמה במצב כלכלי מבולבל, עם שיעור אבטלה גבוה ומיליוני אמריקאים שעברו לחיות ברחוב.
אולם הדבר הקבוע בפוליטיקה הוא השינוי. לעיתים קרובות [צדדיהם] הטובים של המנהיגים ותבונתם מתגלים לאחר שהם עוזבים את חוג מקבלי ההחלטות. כמובן, שאין כוונתי למנהיגים הערבים - בינתם מסתיימת רק עם מותם – אלא למה שקרה, כנראה, עם בוש. תוצאות משטרו של ברק אובמה עד כה מלמדות, כי בוש מייצג את הנשיא האמריקאי, שהצליח להנהיג את העולם ושהעולם נשמע לו, וכי הוא [היה הנשיא] המקובל ביותר בקרב בעלי בריתה של אמריקה ובעל הפרסטיז'ה הגדולה ביותר בקרב אויביו.
אם נביט במציאות הערבית נגלה כי [מדיניותו] של הנשיא [בוש] הצטלבה עם [מדיניותו] של הציר [הערבי] המתון ברוב הנושאים האסטרטגיים ... בוש נהג לתאר חלק ממדינות [ערב] כבוגדות ושייך אותן לציר הרשע. עמדה זו היתה עוגן עליו נשענו המדינות המתונות בהתייחסותן לנושאים אזוריים והיא חיזקה אותן מול איראן וסוריה וגרורותיהן - חמאס וחזבאללה. עמדותיו של הנשיא האמריקאי בוש סייעו [לחיזוק] השפעתו של הציר המתון במזרח התיכון, תוך בידודה של סוריה למשך כמה שנים; הן יצרו מצב חדש בלבנון ואילצו במידה מסוימת את חמאס לנהל מו"מ עם מנהיגי סעודיה, ירדן ומצרים. בוש היה רציני בהתחשבנותו עם סוריה, הוא הבין את הסכנה השיעית, שזה זמן רב נזהרים ממנה מנהיגי מדינות אלה, הוא לא היסס והכניס את תנועות ההתנגדות לרשימת הטרור של המערב.
לעומתו, אנו מוצאים כי אובמה נכשל בטיפולו בענייני המזרח התיכון, משתי בחינות. האחת – ניסיונו להיפתח כלפי איראן וסוריה, דבר שהאמריקאים ראו בו מחילה לאלמנטים מרושעים, שלא נסוגו מתמיכתם בטרור ומאיומיהם על האינטרסים של אמריקה במזרח התיכון. הערבים המתונים ראו בצעד זה כפיות טובה כלפי מה שנתנו לארה"ב, שמחובתה היה לחזקם במזה"ת על חשבון המתנגדים; השנייה – הנשיא האמריקאי החדש, בניגוד לקודמיו בתפקיד, אינו נותן הוראות 'ברורות' למנהיגי מדינות המזרח התיכון, דבר התבטא במעין מרידה בממשל האמריקאי אפילו בין הנאמנים לו. איומי תנועת פת"ח בפרישה מהמשא ומתן [עם ישראל], המתנהל בחסות אמריקאית, כבר הפכו לדבר מקובל ... ואילו בעיני ישראל נחשב אובמה לנשיא חלש שאינו יכול לספק את רצונה של המדינה העברית, למרות שהתחייב להגן עליה מכל סכנה...
נראה אם כך כי ההיסטוריה נוהגת בצדק עם בוש ובמהירות. עזיבתו [את הבית הלבן] היתה אסון לערבים, ישראל ביכתה עליה והאמריקאים מודאגים ממנה. מסתבר כי הוא אהוב על כולם".
