קריאות לגישה פשרנית של מדינות ערב בנוגע לבעיה הפלסטינית
על רקע האינתיפאדה הפלסטינית והתביעה החד-משמעית שמעלים בכירי הרש"פ לנסיגה ישראלית לקווי הארבעה ביוני 1967, נשמעו גם קולות אחרים בעולם הערבי, הקוראים לגישה פשרנית יותר שתאפשר הסדר. במהלך פסגת קמפ-דיוויד, סרבו מנהיגי מדינות ערב המתונות לבקשת ארה"ב להפעיל לחץ על ערפאת להגמיש את עמדתו. ואולם, יתכן שעל רקע ההסלמה של השבועות האחרונים והשלכותיה, השתנתה מגמה זו, אם כי אין לכך הוכחות חותכות, רק סימנים.
רא'עדה דרע'אם, הפרשנית המדינית של היומון "אל-חיאת" המקורבת לבית המלוכה הסעודי, קראה לערפאת במאמר שכתבה מקהיר לסיכום הפסגה הערבית[1] "לקבל את מה שדחה במו"מ שהתנהל לפני ה28- בספטמבר." לדבריה, במידה ו"ההגיון של העימות השתלט על הזירה", ממילא האפשרות של הסדר הפכה ל"אקדמית" ולכן אין כל טעם בניסיונות הפלסטינים לבנאם את התהליך ולמצוא אלטרנטיבה לתיווך האמריקאי.
דרע'אם טוענת במאמרה כי הפלסטינים הם שבחרו להתנתק ממדינות ערב וללכת למו"מ נפרד מאוסלו והצפייה שלהם כעת שהערבים יחזרו למוקד קבלת ההחלטות היא "מעליבה ובלתי צודקת." הציבור הערבי תומך, אמנם, במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש, סיכמה דרע'אם, אם אין להסיק מכך שהוא "רוצה לשלוח את ילדיו חמושים באבנים נגד החיילים הישראלים המזוינים ברובים ומגובים בטנקים ובמטוסים."
במאמר נוסף, שפרסמה מדוחה בירת קטר לסיכום ועידת מדינות האסלאם[2], כתבה דרע'אם כי נראה כי קיים קונצנזוס בעולם הערבי בדבר הצורך בפורום בינלאומי בסגנון ועידת מדריד, כדי לקדם את התהליך המדיני. דרע'אם, שכזכור לא ראתה כל טעם בבנאום התהליך, מיקדה את הסגותיה הפעם בתוכנה של הועידה הבינלאומית אותה תובעים הערבים. לדבריה, בועידת מדינות האסלאם הסתמנה אחדות דעים בין הסורים לפלסטינים "המדברים בשפת הארבעה ביוני 1967". על פי גישה זו, יש "להמתין" עד שישראל תבין, בלחץ דעת הקהל, שאין אלטרנטיבה לשלום הזה.
אלא שדע'ראם שבה ומתחה ביקורת על הפלסטינים, כמו גם על הסורים. לדבריה, סוריה כבר החליטה שלא להיכנס לעימות עם ישראל ולהטיל את המלאכה על חזבאללה. על הפלסטינים כותב דרע'אם שהם "מצטיינים ביותר בחלוקת משימות לאחרים". חלקם דברו בשולי הועידה על "ייצוא האינתיפאדה כדי להסית את הרחוב הערבי להפיל את המנהיגים, וחלקם דברו על שימוש בנשק "הפרובוקציה עד כדי התשה" במאבק עם ישראל.
בין הפלסטינים היו מי שהתייחסו לאינתיפאדה כאל מטרה בפני עצמה "משום שהם רואים בגבולות הארבעה ביוני 1967 רק תחנה" ואילו אחרים קראו שלא לשגות באשליות ולהשתמש באינתיפאדה כקלף חשוב שיוביל להקמת מדינה פלסטינית ולהפסקת שפיכות הדמים. דרע'אם מסכמת וקובעת שאם אכן תתכנס הועידה הבינלאומית, "הצלחתה תהיה בלתי אפשרית" כל עוד קיימת התעקשות ערבית על קווי הארבעה ביוני, 1967. לדבריה, "יש לגבש נוסחה שיהיה בה מוצא מקובל עבור הצד האחר [ישראל], או לכל הפחות נוסחה שתאפשר לו לשמור על כבודו."
ביקורת דומה על התביעה הפלסטינית המונוליתית לקווי הארבעה ביוני 1967 עלתה גם מאמריו של ג'האד אל-ח'אזן, לשעבר עורך היומון "אל-חיאת". אל-ח'אזן, המרבה לשוחח בטלפון עם ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים מחמד דחלאן וג'בריל רג'וב ולצטטם במאמריו, דיווח כי "מקור פלסטיני בטחוני" אמר לו ש"האינתיפאדה הכתיבה מצב חדש: בקמפ דיוויד קיבלנו תשעים ושניים אחוזים מן האדמה והיו לנו חילוקי דעות בנוגע לאל-חרם [מסגדי הר הבית] ובנוגע לירושלים. היום לא נקבל פחות מתשעים וחמישה אחוזים מן האדמה ונחליף את חמשת האחוזים הנותרים באדמות קרוב לרצועת עזה." [3]
במאמר נוסף, כמה ימים לאחר מכן, שב וכתב אל-ח'אזן דברים דומים, והפעם בעקבות שיחת טלפון עם אבו מאזן: "יתכן שההישג הגדול ביותר לש האינתיפאדה הוא בכל שהיא חקקה כמה קווים אדומים: עתיד אל-חרם אל-שריף לא יקבע על ידי ישראל. המו"מ העתידי בעניין זה יהיה על נוסחה שתהיה מקובלת על הפלסטינים, הערבים, והמוסלמים, לאחר שהתביעה הישראלית הזו נפלה באופן סופי. הנסיגה לא תהיה משמונים אחוזים, או תשעים אחוזים מהשטח.
שיעור הנסיגה שנכפה על ידי האינתיפאדה הוא 95% מהאדמה בגדמ"ע. שני הצדדים יחליפו את חמשת האחוזים הנותרים. ישראל תשמור על גוש התנחלויות בגדה המערבית, והפלסטינים יקבלו בתמורה הרחבה של רצועת עזה." אבו מאזן הוסיף שהאינתיפאדה השיגה את שיכלה להשיג וכעת יש להביא לרגיעה ולהימנע מאבדות נוספות כדי שניתן יהיה לחדש את המו"מ, "בעיקר מאחר שהגורמים השונים באזור ובעולם ואמרים שאין פתרון אפשרי אחר.[4]
נראה כי קיים זרם ברשות הפלסטינית הסבור ששכרה של האינתיפאדה בהפסדה. התמיכה הערבית והבינלאומית בפלסטינים הגיעה אל שיאה בועידת הפסגה הערבית ומאז היא מצויה בנסיגה. מבחינה מדינית, הפלסטינים אינם יכולים לרשום לזכותם אפילו הישג ממשי אחד. לציבור הפלסטיני לא ברור מהי המטרה של האינתיפאדה. ראשי המאבק, דוגמת מזכ"ל ה'פתח' בגדה המערבית, מרואן ברע'ות'י, ממשיכים להכריז מדי יום ביומו שהמדובר במאבק שיסתיים רק כאשר ישראל תיסוג לקווי הארבעה ביוני 1967.
אלא שאישים אחרים סבורים שזוהי סיסמא ריקה מתוכן. "הסיסמא הזו, 'אינתיפאדה עד לשחרור', היא סיסמא כוזבת, אמר חבר המועצה המחוקקת, חסאם ח'צ'ר, "הדבר הוא מעבר ליכולתו של העם. מטרת האינתיפאדה הזו היא [רק] להדגיש את זכותו של העם לעצמאות ולא להביא לעצמאות עצמה."[5] ח'צ'ר מתח ביקורת קשה על "הגנרלים של המדיה" המנצלים את הדם והקורבנות הפלסטינים לקידום מטרות אישיות וקבע חד משמעית שהדרך היחידה להגיע להישגים כלשהם היא בחידוש המו"מ עם ישראל.
אין לדעת באיזו מידה דעות דוגמת אלה שמפרסמת ראע'דה דרע'א במאמריה משקפות את עמדותיה של ההנהגה הערבית המתונה. עם זאת, יתכן שבמצרים, סעודיה, וירדן חלחלה ההבנה כי הסתלקותו של קלינטון מנשיאות ארה"ב בינואר 2001 תסתום את הגולל על האפשרות להשיג הסדר בעתיד הנראה לעין. ההנהגה המצרית, למשל, תומכת במידה מסוימת בתביעה הפלסטינית למעורבות בינלאומית בתהליך ההסדר, אך יתכן שמקובל עליה כי הסדר יחייב פשרה כלשהי בנושא גבולות הארבעה ביוני 1967.
ערפאת דחה בקמפ-דיוויד את כל ההצעות שהועלו בנוגע להר הבית. הוא תבע ריבונות בלעדית על מתחם ההר והתנגד לבינאום האזור שבמחלוקת או לדחיית ההכרעה בשאלה זו. באותם ימים, נעלמו מנהיגי מצרים וסעודיה מהשטח וסירבו להפעיל עליו לחץ בעניין זה. כעת, אומר אבו מאזן כי הנוסחה לפתרון סוגיית הר "חייבת להיות מקובלת על הפלסטינים, הערבים, והמוסלמים" וכי האפשרות של ריבונות ישראלית בלעדית ירדה מעל הפרק. יתכן שההסלמה הולידה נכונות ערבית לדחיית ההכרעה בסוגיה זו.
