כללי

 

ליברלית ממוצא תימני: "השריעה אינה צודקת"

 

ד"ר אלהאם מאנע, ליברלית ממוצא תימני החיה כיום בשוויץ, פרסמה לאחרונה סדרת מאמרים באתר הליברלי Metransparent.com, בו היא קוראת לחילון המדינה המוסלמית וטוענת שהשריעה המוסלמית, הנהוגה כיום במדינות מוסלמיות שונות, אינה צודקת והיא פוגעת בזכויות הפרט, האישה והאזרחים שאינם מוסלמים.

להלן תרגום קטעים מתוך שלושה מאמרים בסדרה:

השריעה נכונה לראשית האסלאם

"... השריעה, כפי שרואים אותה ומיישמים אותה בימינו כל המשטרים המוסלמים התיאוקרטיים, אינה צודקת. אומר זאת שוב: השריעה אינה צודקת. אני אומרת זאת באופן חד משמעי, ומשוכנעת שאמירת דברים בצורה ישירה מעבירה [היטב] את הרעיון המבוקש. אני אומרת זאת חד משמעית, כיוון שהדרך העקיפה שאנו נוהגים לדבר בה, ההליכה סחור-סחור סביב העובדות, הובילה אותנו למצבנו כיום: טירוף דתי שאין לו [קשר] לאמונה באללה, אלא לטקסים. אני אומרת זאת בחדות, כיוון שהגיעה העת לקרוא לדברים בשמם: המדינה התיאוקרטית, המיישמת כיום את תפישות השריעה בחברה, מפירה את זכויות הפרט, מפלה בין אזרחיה ומדכאת את האישה ואת המיעוטים הדתיים שבה.

 

מדינה [כזו] אינה צודקת והדרך שלה אינה צודקת. השריעה אינה צודקת כיוון שהיא מציעה תפישה דתית לחוקים, תפישה המשקפת את המציאות החברתית ממנה צמחה בזמנו, כלומר, לכל היותר [המציאות החברתית] של שלוש המאות הראשונות בהיסטוריה של המדינה האסלאמית. היא איננה מתאימה למאה העשרים ואחת.

 

קטיעת ידו של גנב אינה צודקת

זה לא צודק לקטוע את ידו של הגנב ולהפוך אותו לבעל מום לכל החיים. עונש זה התאים [אולי] לחברה של המאה השביעית לספירה. כיום, ללא כל ספק, זהו עונש נתעב.

כמו שהפסקנו להשתמש בגמל בנסיעותינו בין בירות העולם ועברנו להשתמש במטוסים ובאמצעי תחבורה חדישים מבלי שנמצא בכך מגרעת, כך גם ראוי שנהיה משוכנעים שכלא הוא העונש לגנב ושאף הוגן יותר להכשירו אחר כך לחיים בחברה כדי שיוכל להשתלב בה מחדש כאדם מועיל.

 

קטיעת ידו [של הגנב] הופכת אותו לנכה לכל החיים ולמעמסה על החברה [כיוון] שאין באפשרותו לעבוד. כיוון שכך, יש לומר בפירוש שאין זה מן ההיגיון להטיף ליישום עונשים פיזיים כאלה. עונשים כאלה אבד עליהם הכלח והפסקת יישומם אין פירושה הפסקת האמונה באללה. אין קשר בין שני הדברים.

 

האם לא הפסקנו לדבר על לקיחת פילגשים [וקניית] עבדים למרות ששיח זה נמצא בקוראן? כיום אין מי שיעז להטיף לבעלות על עבדים, חוץ מהסלפים המשוגעים, החיים [כמו] בימי הביניים. איני מוצאת דבר המונע מאתנו לאמץ את החוקים והעקרונות האזרחיים שיש בהם כדי להסדיר את חיינו בצורה שתשקף את התפיסות של ימינו בתחום הזכויות והחירויות ... אני מבקשת מכם שלא למהר להאשים אותי בכפירה".[1]

 

"החוק צריך להיות צודק ואם הוא לא צודק יש לשנותו. זה כל מה שאני מבקשת... החלפנו את האמונה [באללה] באמונה באלילים מעשה ידינו ... שמו של האליל שיצר האסלאם הפוליטי הוא השריעה ...

 

הפחד לדבר על חוסר הצדק שבשריעה

כיוון שמדינות ערב סובלות מערעור על הלגיטימיות שלהן, הן הולכות עם הגאות של האסלאם הפוליטי ושל האסלאמיזציה העממית, מכופפות את ראשן, ולאחר מכן מסבות את פניהן ושותקות. אנחנו, הבנים והבנות של חברות אלה, פוחדים לפתוח את פינו. אנחנו מפחדים לציין את הסתירות שאנו רואים, את העדר מושג הצדק [והעדר] כיבוד קריטריונים של זכויות אדם ושוויון בשריעה המוסלמית ואת הצורך להחליפם בחוקים אזרחיים, חילוניים, צודקים ואנושיים. אנחנו מפחדים לפתוח את הפה כיוון שמי שמוציא דבר אמת מפיו נתקל בביטול דעתו ומואשם בכפירה. לכן אנו מחליטים שבטוח יותר לשתוק ועל כך משליך האסלאם הפוליטי את יהבו...

 

השריעה פוגעת בזכויות הלגיטימיות של האישה

הדוגמא הטובה ביותר לכך הם חוקי השריעה המוסלמית ביחס לנשים... אני משוכנעת שעניין זכויות האישה היא שאלה אנושית ופגיעה בזכויות אלה קיימת בכל התרבויות, הדתות והחברות. הבעיה בתרבות הערבית האסלאמית היא התעקשותנו לאחוז בעקרונות הפוגעים בזכויות אדם והשימוש שלנו בדת להצדקת הדבר ...

 

אני אומרת שחוקי השריעה המוסלמית פוגעים בזכויות האישה. ידוע לי שדברי אלה מזעזעים אנשים רבים, וחלק מכם אף יצרחו שאני פושעת, וסוכנת של אינטרסים זרים ושאני חלק מהמזימה להרוס את החברות הערביות האסלאמיות. כל זה [כבר] נאמר לי דרך המסרים האלקטרוניים שקיבלתי ברצף מאז שהתחלתי לפרסם את סדרת הכתבות האלה אודות האסלאם האנושי. אני קוראת אותם ולא כועסת, למרות כאבי...

 

פסוקי הקוראן הקשורים לאישה מתייחסים אליה בשתי רמות: לפי האחת, האישה והגבר שווים בפני אללה ... לפי השנייה, זכויותיה וחובותיה של האישה בפני החוק אינן שוות לאלה של הגבר. חוסר השוויון בא לידי ביטוי בגירושין, בהנאה המינית של הגבר מהאישה בכל עת שירצה [ולמרות רצונה], בפוליגמיה – עד ארבע נשים בנוסף לשפחות ... בירושה, בעדות, בהכאת האישה 'הסוררת' לשם חינוכה ועוד. הדבר משקף מציאות של חצי האי ערב במאה השביעית לספירה, ובפרט של אזורים בהם עוצבו פסוקי הקוראן ... [החוק השרעי] העלה את הגבר מעלה-מעלה והוריד את האישה לדרגה חברתית נמוכה יותר.

 

המגמה הכללית של חכמי ההלכה המוסלמית במהלך אלף וארבע מאות השנים שחלפו, להוציא [מקרים] ספורים יוצאי דופן, היתה ביסוס הרמה השנייה, [כלומר] אי שוויון בין גבר לאישה. הם התעלמו מקיומה של הרמה הראשונה, ואף העמיקו את הפער בינה לבין הרמה השנייה. כידוע, פוסקי ההלכה המוסלמית  מדברים  בלשון החברה בה הם חיים, החברה השבטית, בה שולטים מסורות ומנהגים גבריים פטריאכלים, שכמעט ואין לאישה תפקיד בהם, פרט להיותה סחורה להנאה ורק לאחר מכן אישה. התוצאה היא עקרונות וחוקים המתייחסים לאישה כאל קטינה הזקוקה להגנה מיום היוולדה ועד יום מותה ...

 

מוסד הנישואין עפ"י השריעה הוא הסכם קניה ומכירה

ההלכה המוסלמית מתייחסת לנישואין כאל הסכם בין הגבר לבין האפוטרופוס של האישה ... המתיר לגבר לנהל יחסי מין עם האישה. גישה זו הופכת את הנישואין, שהם קשר של אהבה, חמלה ושותפות בין שניים, להסכם קניה ומכירה, שבאמצעותו  [מותר] לגבר ליהנות מהאישה [הנאה מינית]. לא שמעתי על הגדרה של הסכם נישואין בו לאישה [הזכות] ליהנות מהגבר [הנאה מינית]. העלאת דרישה כזו עתידה לעורר קריאות רבות של חרדה, כעס וגינוי כיוון שזה הפוך [לנאמר באסלאם] ולדעה הרווחת...

 

ההלכה המוסלמית קובעת כי הסכמתו של האפוטרופוס הוא תנאי חיוני לנישואי האישה. [לפי] גישה זו, האישה אינה [נחשבת] לאדם בוגר היכול לבחור את שותפו לחיים ללא אפוטרופסות ...  האם זה צודק?

 

בהתאם לשריעה, שתיקה של הנערה או האישה מהווה הסכמה לנישואין ... פרט לאלמנה או גרושה, שיש לקבל את הסכמתן.[2] אולם בפועל, להסכמת הנערה או האישה אין משמעות אם האפוטרופוס אינו מסכים לנישואיה. אם האפוטרופוס רוצה להשיא את הנערה למרות רצונה, הוא רשאי לעשות כן. במציאות זהו אסון. כשרוב אסכולות ההלכה באסלאם, חוץ מהחנפית, תרגמו עקרונות אלה הלכה למעשה, ובפרט בארצות של חצי האי ערב, הן השאירו את השטח פנוי לאפוטרופוס כך שיוכל לחתן את הנערה אפילו ללא ידיעתה. כך, למשל, חוק המשפחה הכוויתי אינו מתנה את נוכחותה של הנערה בזמן עריכת הסכם הנישואין, וכל מה שנדרש הוא נוכחותם של הבעל והאפוטרופוס. כאילו לנערה אין קשר לדבר והיא בבחינת סחורה שהבעלות עליה עוברת מהאב לבעל.  האין זה עושק?

 

בשל כך אנו שומעים רבות על מקרים טראגיים בהן משיאים ילדות בתימן, בסעודיה ובכווית שלא בידיעתן ולאחר מספר שנים הן מגלות שהן נשואות ...לא ארחיב בעניין התנאי לפיו אישה מוסלמית חייבת להינשא לאיש מוסלמי ואסור לה להתחתן עם גבר מ'אנשי הספר' [כלומר, נוצרי או יהודי. אומר רק] שעל תנאי זה, שאינו קיים בקוראן, הסכימו פה אחד כל חכמי ההלכה, משום שההסכמה עליו משקפת את השאיפה לחסל את המיעוטים הדתיים הקיימים אצלם ...

 

כמו כן, לא אדבר על עקרון 'ההתאמה' שחכמי ההלכה משתמשים בו נגדנו כך [שיוכלו] לקחת חלק בזכותה של האישה לבחור את השותף לחייה. אם שותף זה אינו מתאים מבחינה עדתית, שבטית או חברתית יכול האפוטרופוס לדרוש את ביטול הסכם הנישואין.

 

איני מדברת [גם] על החיוב המוטל על האישה לציית לבעלה. חכמי ההלכה המוסלמים התנו ציות זה [בזכותה של האישה] למזונות מבעלה, כאילו האישה היא פועלת המקבלת את שכרה ולשם כך עליה לבצע את החובות ובין היתר לציית, כולל בפן המיני. לא שמעתי על אישה הדורשת מבעלה המובטל לציית לה מבחינה מינית ...

 

לא אדבר גם על גיל הנישואין שחכמי ההלכה קבעו שהוא קשור לבגרות המינית תוך הזנחת שאלת העריצות [הנובעת מכך]. אפילו אם המסכנה הגיעה לבגרות מינית בגיל תשע היא תינשא. כיצד אנו מחתנים תינוקת מבלי למצוא בכך פגם? הלא רובנו מתנגדות לכך, אבל שותקות.

[מכל זה עולה] כי הגישה ההלכתית של השריעה אינה מחשיבה את האישה כבן אדם בר דעת, בשל, בוגר, עצמאי, מחליט ולוקח אחריות ...

אפליית האישה בתחום הגירושין

ומה באשר לגירושין? שוב רואים את האפליה שעושה השריעה לטובת הגבר ואת העושק הברור שלה נגד האישה. לגבר זכות לגרש את אשתו בשלוש מילים: מגורשת, מגורשת, מגורשת. שלוש מילים שאמירתן גורמת להרס התא המשפחתי. לגבר יש זכות לגרש את אשתו מבלי לנמק זאת. מתחשק לו לגרש, אז הוא מגרש... השריעה אומרת לו 'זוהי זכותך'. כאשר הזכות היא דבר אבסולוטי היא הופכת לעושק ולעריצות...

 

לאישה, לעומת זאת, ישנן שלוש אפשרויות להשיג גירושין: אם הגבר בן אדם [הגון] - הוא מסכים לגרשה ... [אם לא], עליה להוכיח בפני הקאדי שבעלה פוגע בה, והקאדי – או שיגלה כלפיה סימפטיה או שלא, [הכל] על פי הגורל... האפשרות השלישית היא 'ח'ולע' [כלומר] לאישה יש זכות לדרוש גירושין מבלי לתת סיבות, אולם עליה להשיב לבעל את המוהר [המוקדם שקיבלה בנישואין], לוותר על זכויותיה הכספיות, דהיינו על זכותה למוהר מאוחר [ולמזונות במשך שלושה חודשים]. בדרך כלל האישה משתמשת בזכותה זו לאחר שניסתה את שתי האפשרויות [הראשונות]. כשהיא עושה זאת,  עליה לוותר על הערבות הכספית היחידה שהעניקה לה השריעה. האם זהו צדק?...

 

זכויותיה הכספיות של האישה לאחר הגירושין הן מזונות לשלושה חודשים ... ומוהר מאוחר שהוסכם לגביו בהסכם הנישואין. אין הבדל בין נישואין שארכו שלושה חודשים לבין נישואין שארכו שלושים שנה. הסכום הוא אחד - שלושה חודשי מזונות [בלבד] ... האם זהו צדק?

 

אם לאישה יש ילדים אזי היא ברת מזל כיוון שעל הגבר לשלם מזונות לילדיו אם הם גרים עמה. אולם גם אם הילדים נמצאים אצלה [זכות] האפוטרופסות נתונה לגבר לעולם ... כאילו האם אינה קיימת...

 

אפליית האישה בזכות לירושה

זכותה של האישה לירושה, על פי השריעה, משקפת שוב את הגישה השבטית כלפיה. [גם] פסוקי הקוראן הנוגעים לירושה משקפים את הגישה השבטית כלפי האישה, [גישה] המניחה שהאיש הוא מי שנושא באחריות לנשים במשפחתו. זוהי גישה שהתאימה לזמנה, מכיוון שבחלק מהאזורים בחצי האי ערב נשים לא ירשו את בעליהן או את אביהן. כיום [גישה זו] אינה נחשבת לצודקת ומפלה את הגבר לטובה. [על פי השריעה], הבן יורש פי שתיים ממה שיורשת אחותו והאישה יורשת שמינית מבעלה. ההנחה שהאח או הבן מפרנסים אותן אינה משכנעת יותר כיום כיוון שהעניין בסופו של דבר הופך לחסד שהגבר נותן, או לא. האם זהו צדק?

 

...[השריעה] תמיד יוצאת מנקודת הנחה שהאישה שווה לגבר בכבוד [האדם] אך לא בזכויותיו ... [וזאת] למרות ששני הדברים, כבוד וזכויות, כרוכים זה בזה ... האנשים בין אם גבר ובין אם אישה, שווים בכבוד ובזכויות. כיוון שהשריעה אינה מקבלת עיקרון זה היא אינה צודקת. על החוק להיות צודק וכאשר הוא אינו צודק צריך לשנותו וזה כל מה שאני דורשת...".[3]

  

השריעה מפלה לרעה בני דתות אחרות

"בוויכוח לוהט שהתנהל בין ד"ר סועאד צאלח[4] ... לבין צלאח סלימאן[5] ... בשידור ישיר ברשת NTV המצרית אמרה ד"ר צאלח, בתשובה לשאלה ... אודות זכותו של מצרי בן הדת הנוצרית לשמש כנשיא המדינה, כי אסור מבחינה דתית ופוליטית שביום מן הימים ישמש נוצרי כנשיא. כסימוכין לדעתה היא ציינה את הפסוק הקוראני "אללה לעולם לא יפתח בפני הכופרים דרך לגבור על המאמינים" (סורה 4 פסוק 141)... היא לא הסתפקה בכך ואמרה: 'אין מנוס מכך שהמוסלמי ישלוט על הכופר ולא להיפך. לכן אללה התיר נישואי מוסלמי ללא מוסלמית ולא להיפך [וזאת] כיוון שבנישואין הגבר הוא השולט, כמו שהאפוטרופסות [על ילדים] נקבעת על פי הדת הנעלה יותר[של מי מההורים] ולא הנחותה יותר'...

 

תשובתה של ד"ר צאלח היתה ברורה וללא כחל ושרק - היא תיארה את הנוצרים ככופרים ואת האסלאם כדת נעלה יותר מהנצרות ולכן המוסלמים הנעלים יותר זכאים לשלוט בנוצרים הנחותים יותר.

 

הוויכוח שבא בעקבות זאת הציג את התהום המפרידה בין השקפה דתית העומדת בתוקף על סיווג בני האדם בהתאם להשתייכותם הדתית ... ושלאמתו של דבר אינה מכירה במולדת, לבין השקפה חילונית העומדת בתוקף על כך שהאזרחות היא הקריטריון לפיו על המדינה לנהוג באזרחיה, בלא קשר לשייכות דתית...

 

יומיים מאוחר יותר נאלצה [ד"ר צאלח] לחזור בה מדבריה ... [כך או כך], דעתה מייצגת נקודת מבט דתית, המשקפת בבירור את עמדתם של כל חכמי הדת המוסלמים ושל כוחות האסלאם הפוליטי, ובראשן מפלגת האחים המוסלמים וקודם לה, כמובן, הזרם הסלפי והשיעי...

 

החוק החילוני עדיף על פני הקוראן

ד"ר סועאד דיברה כאילו היא חיה בסעודיה ולא מצרים, בה החוקה מדברת על שוויון בין אזרחיה מבלי לשים לב לדתם ... [אמת], החוקה המצרית מדברת על שוויון, אך בה בעת היא קובעת כי דת המדינה היא האסלאם וכי השריעה היא מקור עיקרי לחקיקה. [אמירות אלה] נועצות מסמר בארון המתים של מדינה [לכל אזרחיה] ...

 

[זהו] משבר של הרעיון הדתי המסרב לצאת ממעגל ימי הביניים, ושקבוצות האסלאם הפוליטי משתמשים בו להשגת השלטון. [זהו] משבר של מדינה שעד ימינו אלה אינה יכולה לנהוג עם אזרחיה בשוויון כלפי החוק, בלא קשר לדתם ...

 

ראוי להבהיר: במצרים ישנם חוקים בלתי כתובים, הנתמכים על ידי המנהג, לפיהם מצרי נוצרי אינו יכול להגיע לתפקידים ביטחוניים וצבאיים רגישים. [בסעודיה] ישנם חוקים בעל פה, הנתמכים על ידי ההלכה הסלפית, לפיהם אזרחים סעודים השייכים לאסכולה השיעית מנועים מלהצטרף למשמר הלאומי ... או לעבוד במשרד החוץ שלא לדבר על הצבא והמודיעין... המשבר ימשיך כל זמן שנתעקש להחדיר תפיסה דתית זו למערכת החיים הציבורית שלנו וכל זמן שהממשלה תתעקש שלא לייצג את [כל] אזרחיה ...

 

אולם המולדת אינה שייכת לקבוצה מסוימת של אזרחים. המולדת שייכת לכולם. כולנו אזרחים - נוצרי, יהודי, כופר, בודהיסטי, בהאי, או מוסלמי סוני, שיעי, עלווי, דרוזי, זכר או נקבה – כולנו אזרחים, כל עוד אנו שייכים למולדת אנחנו אזרחים שווים.

החוק החילוני והחוקה, המכבדת את הזכויות האזרחיות ואת האדם, הם הקריטריון, ולא הקוראן ... הדת אינה הקריטריון. אני חוזרת ואומרת שהאדם כל זמן שהוא חי הוא הפתרון, ולא [דת] האסלאם".[6]