כללי

הרקע לפריצת האלימות בשטחים ומטרותיה

רקע:

פסגת קמפ דיוויד הסתיימה בסירוב פלסטיני לקבל את ההצעה האמריקאית לחלוקת הריבונות בעיר העתיקה בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט. בעקבות זאת, הטיל הנשיא קלינטון על ערפאת את האחריות המלאה לכישלון הפסגה. בנסיבות אלה, חל מפנה במעמד הצדדים בקהילה הבינלאומית. בעוד שברק זכה לשבחים ברחבי העולם על אומץ לבו למען השלום, נתקל ערפאת בקשיים חמורים אפילו במדינות שבאופן מסורתי תמכו בעמדה הפלסטינית: בצרפת, בדרום אפריקה, בסין, ברוסיה, ובעולם כולו, שמע ערפאת כי מנהיגי העולם הסירו את תמיכתם בהכרזה פלסטינית חד-צדדית במדינה פלסטינית עצמאית, ללא הסכמתה של ישראל.

 

התזוזה בעמדה הבינלאומית לעבר ישראל הביאה את אש"ף לתחושה כי הגיע לקצה הישגיו בתהליך המדיני הנוכחי. גרוע מזה, גם ההכרזה החד-צדדית על מדינה פלסטינית עצמאית - תוכנית המגירה של ערפאת לשעה זו - איבדה את התמיכה הבינלאומית. אש"ף מצא עצמו במבוי סתום.

 

האסטרטגיה הכפולה של אש"ף:

אש"ף היה מוכן לקראת שלב זה. מראשית תהליך אוסלו הבהירו דובריו כי אש"ף יצעד במסלול המדיני כל עוד הוא יביא להישגים, אולם כאשר יגיע למבוי סתום, יפנה אש"ף לאופציה הצבאית על מנת להמשיך ולקדם את מטרותיו הבסיסיות: נסיגה ישראלית לגבולות 67', הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים ומימוש זכות השיבה.

 

כבר בינואר 96' הבהיר נביל שעת' בסימפוזיון בשכם: "החלטנו לשחרר את מולדתנו שלב אחר שלב... זוהי האסטרטגיה... אנו אומרים: אם ישראל תמשיך [בתהליך המדיני] אין בעיה ואנו נכבד במקרה זה את הסכמי השלום ואי האלימות כל עוד הם מתקיימים שלב אחר שלב. אבל, אם ישראל תאמר: 'מספיק' כלומר, לא נדון בנושאי ירושלים, לא נחזיר פליטים, לא נפרק התנחלויות, לא נחזור לגבולות [67'] – כי אז הם יאמרו [למעשה] כי אנו שבים לאלימות, אבל הפעם יהיה זה עם שלושים אלף חיילים פלסטינים חמושים ובשטח שיש בו יסודות של חירות." "אני הראשון שקורא לכך – אמר נביל שעת' - אם נגיע למבוי סתום אנו נשוב למלחמה ולמאבק כפי שעשינו ארבעים שנה או יותר."[1]

 

במרבית נאומיו הפומביים וראיונותיו, קבע ערפאת כי "כל האופציות פתוחות", סיסמה שהפכה למוטיב קבוע בהצהרותיהם של דוברי אש"ף במשך השנים. "איש לא האמין לו כשהוא נהג לומר זאת" – הזכיר נביל שעת' בראיון שהעניק השבוע לערוץ הטלביזיה  ANN  מלונדון - "אבל למעשה לאורך התקופה שניהלנו משא ומתן התרחשו שלוש אינתיפאדות. זו אומנם החשובה שבהן... [אבל] העם הפלסטיני לא הפסיק לאורך שבע שנות המשא ומתן [מאז אוסלו] מלצאת לאינתיפאדות נגד ישראל ולומר את דברו בדרכים שונות מזו של שולחן המשא ומתן."

 

ככלל קובע שעת' בראיונו שאין מדובר כלל בבחירה בין משא ומתן לבין אופציה צבאית: "אתה יכול לנהל משא ומתן ולהלחם בעת ובעונה אחת... העם הפלסטיני נלחם באמצעות הנשק, באמצעות מות הקדושים, באמצעות אינתיפאדות ופעולות התאבדות... נגזר עליו תמיד להלחם ולנהל מו"מ בעת ובעונה אחת".[2] 

 

אלא שאש"ף חיפש אמתלה לפתיחת במהלך צבאי, כדי שלא להצטייר בדעת הקהל הבינלאומית כמי שיזם את האלימות. אמתלה זו נקרתה לו בביקור שרון בהר הבית. ואמנם, הקהילה הבינלאומית קיבלה את הגרסה הפלסטינית בעניין זה ומנהיגי העולם מתחו בקורת על "הביקור הפרובוקטיבי" -- עמדה שאף זכתה להד בהחלטת מועבי"ט.

לאחר שנפלו ההרוגים הראשונים בעימותים עם צה"ל, הפכו הם עצמם לסיבה שהציגו הפלסטינים להמשך האלימות. רק כעבור כמה ימים החלו הפלסטינים להעלות תביעות מדיניות כתנאי להפסקת האלימות והציגו אותן בגלוי כ"מטרות האינתיפאדה של אל-אקצא".

 

ההכנות המוקדמות למעבר לאלימות לאחר קמפ-דיוויד:

עוד בטרם הסתיימה פסגת קמפ-דיוויד, ניכר היה בהצהרותיהם של בכירי אש"ף כי האופציה הצבאית עומדת לעלות שוב על הפרק. "מקור ביטחוני פלסטיני רם דרג" אמר כי "העם הפלסטיני [נמצא] במצב חירום נוכח האפשרות לכישלון פסגת קמפ דיוויד... האינתיפאדה הבאה תהיה קשה ואלימה יותר מן הראשונה - הזהיר אותו מקור - משום שברשות העם הפלסטיני [מצוי] נשק המכשיר אותו להגן על עצמו בעימות מול הצבא הישראלי".[3]

 

שבוע אחר כך מסר אותו מקור כי "הגיוס העממי בשטחי הרשות הלאומית הפלסטינית גדל מאוד וכבר הורכב הצבא העממי הפלסטיני בהנהגת תנועת הפת"ח; נשק [כבר] חולק לאזרחים על ידי הרשות והיא מפקחת על האימונים וההכנות לעימות האפשרי עם כוחות הכיבוש הישראלי..."[4]

 

כבר באותם ימים, קרא מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף, לפלסטינים לאגור מזון לקראת העימות. "אם כל בתי האזרחים יהפכו למחסנים שיבטיחו את צרכי תושביהם", הוא כתב, "ההנהגה תהא משוחררת מעול כבד ביותר, דבר שיאפשר לה להתפנות לדברים עקרוניים והכרחיים אחרים שיעמדו בפניה."[5]   

 

כשלון הפסגה בקמפ דיוויד גרם לראשי אש"ף תחושה כי האלימות קרובה מתמיד. חסן עצפור קבע כי "כישלון להשיג הסדר קבע יאלץ את הפלסטינים לנקוט פעילות צבאית"  כולל בתוך הקו הירוק. [6] שר המשפטים הפלסטיני, פריח' אבו מדין אף הרחיק לכת והזהיר כי "האלימות קרובה והפלסטינים מוכנים להקריב אפילו 5000 חללים".[7]

 

המאבק על דעת הקהל בעולם במהלך האינתיפאדה:

במקביל ללחימה בשטח, התנהלה מלחמה בין אש"ף לבין ישראל על דעת הקהל בעולם. ההצלחה הדיפלומטית שרשם ראש ממשלת ישראל בפסגת קמפ-דיוויד סייעה בתחילה לישראל במאבקה על דעת הקהל העולמית, אך היא ניגפה אל מול תמונותיהם של ילדים הנופלים קורבן מנשקם של חיילי צה"ל, יהיו הנסיבות אשר יהיו.

 

"הדרך היחידה לכפות את תנאינו" - הסביר מנכ"ל משרד ההסברה ברש"פ - "היא, בהכרח, באמצעות דמנו. בלעדיו העולם לא היה מתעניין בנו. לכן, המשך העימות העממי הוא צורך דחוף... כוח האינתיפאדה הוא כוחנו היחיד... חובתנו הלאומית היא להמשיך בעימות, באינתיפאדה ובהקרבת חללים כך שחללינו ופצועינו לא יהיו לשווא, ואינתיפאדת אל-אקצא' תהיה השער לעצמאות ולחרות."[8]

 

המטרות המדיניות של האינתיפאדה:

אש"ף מנסה להפיק מן האלימות הישגים מדיניים. המטרה העיקרית הקבועה וארוכת הטווח היא נסיגה ישראלית לקווי הארבעה ביוני 1967 ומימוש זכות השיבה. ואולם, לאינתיפאדה מטרת ביניים: בינאום הבעיה הפלסטינית על ידי שיגור כוחות בינלאומיים להגנת הפלסטינים, כאשר בשלב המיידי הוא חותר למינוי ועדת חקירה בינלאומית לברור הרקע לפריצת האלימות.

 

אש"ף מקווה להשיג זאת תוך ניהול מו"מ במקביל ללחימה כדי לשמר את היתרונות הדיפלומטיים הכרוכים בכך. בעניין זה אמר נביל שעת': "אני סבור שכיום כבר לא מדובר בשום אופן על חזרה למשא ומתן. כעת מדובר על הצורך בנסיגה ישראלית ועל הצורך להפסיק את הכיבוש. אם יהיה משא ומתן הוא צריך להתנהל על יסוד הלגיטימיות הבינלאומית, כלומר – נסיגה לקו ארבעה ביוני 67' ושיבת הפליטים."[9]

 

ואמנם, ראש מנגנון ה'פתח' בגדה המערבית, מרואן אל-ברע'ות'י, הכריז כי יש להמשיך ואף להסלים את האינתיפאדה,[10] וזאת בשעה שניכרה רגיעה באלימות. אל-ברע'ות'י אף ארגן מחדש את אנשי מנגנון ה'פתח' החמושים הכפופים למרותו בעיר שכם במיליציה עממית שתוכל להמשיך באלימות, כביכול שלא מטעם ה'פתח'.

 

גם הנהגת השטח של ה'פתח' מבקשת לשמר את השימוש באלימות. כרוז מספר 1 של המפקדה הלאומית המאוחדת של האינתיפאדה - שהוקמה מחדש לאחרונה - אשר יצא לאור ב9-10-00- מכין את הציבור הפלסטיני לעימות ארוך טווח: "האינתיפאדה המבורכת היא בחירה אסטרטגית לשחרור אדמתנו ועמנו מהכיבוש הציוני ואיננה עניין זמני. עלינו להשאירה במצב של עימות מתמשך... גם במה שנקרא "הקוו הירוק"... כדי להפוך את האינתיפאדה למלחמה עממית ארוכת טווח..."

 

במקביל לטענתם כי השימוש הפלסטיני באלימות נבע מצרכי הגנה עצמית, כותבים אישים פלסטינים יותר ויותר בימים האחרונים כי האלימות מהווה חלק ממדיניות אש"ף ומאסטרטגיית המו"מ הפלסטינית. בסימפוזיון ברמאללה קבע שר האוצר הפלסטיני, מחמד אל-נשאשיבי, כי "האינתיפאדה תימשך עד השגת המטרות הלאומיות".[11] נציג אש"ף בוושינגטון, חסן עבד אל-רחמן, חזר והבהיר את מדיניות ארגונו: "האינתיפאדה היא אמצעי למאבק עממי שבו נוטלים חלק כל חלקיו של העם, כדי להגשים את הזכויות הלגיטימיות והמוכרות מבחינה בינלאומית של העם הפלסטיני, שישראל מתכחשת להן. זוהי המטרה של האינתיפאדה... השימוש בנשק, המאבק ומות הקדושים... הם אמצעים בהם עושים עמים שימוש כדי להשיג את זכויותיהם..."[12]

 

סיכום:

המעבר הפלסטיני לשימוש באלימות, בעקבות כשלון פסגת קמפ-דייוויד, הביא לאש"ף הישגים תקשורתיים, אך לא הישגים מדיניים בעלי משמעות. אש"ף נתבע כיום לחדול מאלימות מבלי שהובטחה לו תמורה מדינית על כך. ראש ממשלת ישראל, ברק, שיתקשה להיפגש עם ערפאת כל עוד נמשכת האלימות, הכריז כי על אף הקשיים הוא נכון לעשות זאת. ברק גם מעכב את הקמתה הבלתי נמנעת, כך נראה, של ממשלת חירום לאומית, כדי שלא להצטייר כמי שסותם את הגולל על התהליך המדיני. אש"ף, המעכב את הסכמתו לחידוש המו"מ מסיבות שונות, נתפש פעם נוספת כסרבן המתעקש להמשיך באלימות.

---