ויכוח בעיתונים ערביים על הסיוע להאיטי
רעש האדמה בהאיטי (12.1.2010) עורר תגובות שונות בעולם הערבי: בעוד שהיה מי שמתח ביקורת על הסיוע הערבי והמוסלמי הדל, עלו טענות – בעיקר בתקשורת הסורית - כי הסיוע האמריקאי לא ניתן ממטרות הומאניות טהורות כי אם במטרה לקצור רווחים כלכליים ואחרים. יצוין כי כעשרה ימים לאחר הרעש הודיעה סעודיה על תרומה של 50 מיליון דולר להאיטי.[1] מדינות ערביות אחרות תרמו סכומים קטנים יותר. כך למשל, כווית, שתרמה 3.5 מיליון דולר[2] והסהר האדום בקטר שהבטיח לתרום 4 מיליון ריאל קטרי.[3]
להלן קטעים מן המאמרים:
ח'אלד אל-חרוב, חוקר פלסטיני הפועל באוניבסיטת אוקספורד, תקף במאמרו ביומון הלונדוני אל-חיאת את חוסר הירתמותן של מדינות ערב והאסלאם לסייע להאיטי והגדיר זאת כמחדל. הוא קרא לערבים להפנות תשומת לב לאסונות המתרחשים בעולם ולא שקועים רק במה שקורה במדינותיהם:
"היעדר סיוע ממשלתי ולא ממשלתי [ממדינות]ערב ו[ממדינות] מוסלמיות לעם מוכה האסון בהאיטי ממיט חרפה גדולה במלוא מובן המילה. מרבית הממשלות הערביות גילו אוזלת יד מפליאה, והעשירים הערביים בעולם הערבי ומחוצה לו, המבזבזים מיליונים על אירועים [שונים] ועל קניות מטופשות - נעדרו [ולא תרמו]... אפילו אמצעי התקשורת הערבים... לא ייחסו ועדיין לא מייחסים חשיבות מספקת לאסון הזה. [לו עשו זאת] הם היו מעלים את הרגישות של דעת הקהל ומגבירים את רגשות הסולידריות האנושית. לאחר הכיסוי החדשותי הבוער של רעידת האדמה בימים הראשונים, נעלמו במהירות הידיעות על המקרה ועל האסונות שנגרמו בעתו. [או-אז] התחלנו לקרוא על 'כיבוש' האיטי בידי כוחות הצבא של ארה"ב, אשר נשלחו לשם כדי לשמור על שדה התעופה ולהקל על [העברת] הסיוע וסיפוק הביטחון...
פרשנים ערביים רבים הפגינו קנאותם ל'ריבונותה' של האיטי [יותר] מתושבי האיטי עצמם וממשלתם, אשר שיוועו לעזרתן של ארה"ב ושל מדינות העולם בשמירה על התנהלות מינימלית של המדינה אשר קרסה עם רעידת האדמה. כמה מתגובות הקוראים באתרי חדשות ערביים עוררו בחילה כאשר טענו כי זהו 'עונש מאללה' למדינה הענייה הזו ולעמה בשל השחיתות וההוללות... המוח הדתי החולה שלנו [הדבק בעיקרון] של גמול ועונש קיבע [דפוס] מחשבה מכני חולני, שאין בו מקום לכל רגש אנושי. החרפה המבישה הזו אינה אלא חולייה [אחת בשרשרת] של מה שניתן לתאר כעידן החרפה הערבית בו אנו נמצאים ...
מה שמעניין ברשימת [המדינות התורמות] עד כה, הוא היעדרם של כל בעלי החרבות המזמרות 'נגד האימפריאליזם': צ'אבז המהפכן הלוחם, אשר הפליא בדיבוריו נגד ארה"ב ביבשת הלאטינית לא הביא את וונצואלה לרשימת המדינות המסייעות... כל מה שוונצואלה הגישה היה סיוע מזערי, קרוב יותר לסמלי... כך גם הסיוע האיראני הסמלי... היעדרם של ארגוני הצדקה המוסלמים באסונות מסוג זה מבישה ביותר. כל שניתן הוא סיוע סמלי מאוד של ארגוני צדקה וארגונים אחרים חצי ממשלתיים בכווית, איחוד האמירויות, קטר, ירדן ולבנון. [מתברר כי] רטוריקת הדעוה וההטפה המיסיונרית של ארגונים אלה נעצרת בגבולות הסיוע למוסלמים בלבד. נראה שארגונים אלה נענים רק לכאבם של המוסלמים. כאביהם של הלא-מוסלמים - אינם ראויים למענה.... ככל שגוברת חדות הדיבור העילג והרטוריקה המיסיונרית והמהפכנית, כך פוחתים המעשים. הצרחות מפצות על היעדר המעשים...
יש מי שטוען שהסיוע הערבי היה צריך להישלח לעזה ולתושביה הנצורים מכל הכיוונים במקום להשלח להאיטי... זהו גם כן היגיון חולני המשבש את סדרי העדיפויות... האסון של המצור על עזה והתפקיד הערבי בהימשכותו - הוא חרפה מבישה גם כן. סבלם של מאות אלפים עזתים תחת המצור הישראלי והמערבי ראוי לגינוי... ההשתוללות הישראלית הפראית שראינו במלחמה האחרונה נגד עזה, היא גולת הכותרת של המצור העושק והיא עוד החריפה את סבלם של הפלסטינים שם. אלא שאסור שהזדהותינו עם כל זאת תכלה את הרגישות הסולידארית עם אסונות הקורים לאחרים, בעיקר כאשר מדובר באסונות הגדולים בהרבה מאסונותינו.
השוואה סטטיסטית מלמדת כי יש מעל ל-130 הרוגים בהאיטי על כל פלסטיני שנפל בעזה; יש יותר ממאתיים בתים שנהרסו בעקבות רעידת האדמה על בית שהרסו הישראלים בעזה. איני מתכוון כלל ועיקר להמעיט מסבלם של תושבי עזה, אלא לפתוח את עינינו לאסונם של אחרים ולא ליפול לנרקסיסטיות חולנית המתענגת ממשחק בתפקיד הקורבן. זוהי אותה נרקסיסטיות המופיעה אצל הימניים הציוניים הקיצוניים, הסוחרים בתעשיית השואה ורוצים לצמצם את מונח הקורבן לסבל היהודי ולמנוע מאחרים להיות קורבנות..."[4]
עמדה שונה לגמרי הציגה בעלת הטור דינה אל-חמד ביומון הסורי הממשלתי אל-ת'ורה, אשר האשימה במאמרה את ארה"ב בניסיון לכבוש את האיטי ולהרוויח מהאסון שהתרחש בה: "ההכרזה האמריקאית על הקצבת חצי מיליארד דולר, והלחץ על בעלי בריתה לתרום ולסייע באמצעות "קרן האיטי" שעליה מפקחים ג'ורג' בוש הבן וביל קלינטון, מעוררים תהיות באשר למטרת הסיוע הזה ודרך הגשתו. מתברר שהצלת האיטי באמצעות חברות הנמצאות בבעלותם של בכירים אמריקאים או [חברות] הקשורות אליהם מאפשרת להם להפיק רווחים רבים מן הארץ מוכת האסון הזאת, תחת אצטלה של פעולות הצלה וסיוע...
ניצול רעידת האדמה בהאיטי, כדי לשלוט בלעדית בגורל הארץ החרבה הזאת, מעיד על כוונות קולוניאליסטיות ברורות. ארה"ב מנעה מספינות ומטוסים מכל רחבי העולם, ובמיוחד מאירופה, להגיע להאיטי, פרט למטוסים ולספינות הישראליים המגיעים יחד עם הספינות והמטוסים האמריקאיים במהירות רבה. ברור שהמטרה איננה הומאנית כלל, שהרי המצב הבריאותי וההומאני מידרדר והסחר בבני אדם, בעיקר בילדים, מתרחש במלוא עוזו, ופעולות הגזל וההרג מתרבות, בעוד הכוחות האמריקאים שנמצאים [שם] אינם נוקפים אצבע."[5]
עצאם דארי, העורך לשעבר של היומון הממשלתי הסורי תשרין, כתב במאמרו כי הוא מבין לחששם של תושבי האיטי מפני כיבוש האי על ידי האמריקאים: "... מייד כשהגיעו לדיירי הבית הלבן הידיעות על אירועי האסון שגרם לעשרות אלפי קורבנות ומאות אלפי פצועים ומחוסרי בית, הם נחפזו לאסוף כל מה שניתן לאוספו במהירות ושלחו מטוסים גדולים הנושאים חיילים חמושים, מסוקים צבאיים, סיוע רפואי ושמיכות.
לא היה מנוס מפעילות 'הצלה' מהירה, ולכן שנים עשר מסוקים צבאיים נחתו בארמון הנשיאות [בהאיטי] בעת שהכוחות האמריקאים כבשו את שדה התעופה של הבירה פורט או פרנס, ו-7,500 חיילים התפרסו בבירה, בשדה התעופה שלה ובנמל שלה, בנוסף ליותר מ-11,000 חיילים שהתפזרו בשאר רחבי הארץ...
... אנו מוצאים את עצמנו חשים אמפתיה כלפי העם מוכה האסון במבחנו הקשה ומבינים לחלוטין את פחדיו, שהרי הניסיונות העתיקים, המודרניים והנוכחיים גורמים לכל עמי הארץ לדאגה לגיטימית ולחשש מוצדק מפני פעילות צבאית אמריקאית בחלק הזה של הכוכב שלנו. את הפתגם שאמר בעבר 'במקום שאליו פונה הצי האמריקאי מסתתר נפט', צריך לשנות כך שיבטא את המציאות הקיימת במאה העשרים ואחת.
הנפט לבדו כבר אינו המטרה היחידה של הצי והצבא האמריקאיים; מטרתם המוצהרת היא העולם כולו. לפני תחילת האלף השלישי, אישים פוליטיים ואמצעי תקשורת אמריקאים נהגו לומר: 'המאה העשרים ואחת תהיה 'המאה האמריקאית', ו'החלום האמריקאי' יתגשם.
ראינו כיצד המאה האמריקאית 'נגחה' בשנים הקודמות באפגניסטן, בעיראק, באירופה וכו', אבל כל הנגיחות לא השיגו את המטרה בשלמותה. הטרור לא נסוג, הדמוקרטיה מתוצרת ארה"ב לא התפשטה לכאן או לשם והביטחון לא השתרר בכדור הארץ שלנו. אדרבה, התוצאה הייתה הפוכה לגמרי – העולם היום הוא יותר מאיים ופחות בטוח, יציב ומשגשג. הטרור מצא קרקע פורה לצמוח ולשגשג ולהכות בכל הכיוונים.
מול המחזה הבינ"ל המפחיד הזה יש לבני האיטי זכות לפחד מן הסיוע האמריקאי המזוין שנחת עליהם במסוקים צבאיים, ציים ונחתים..."[6]
