כללי

תגובות פלסטיניות לנסיגת צה"ל מדרום לבנון

 

בעקבות נסיגת ישראל מדרום לבנון נאלצת ההנהגה הפלסטינית להתמודד עם הפער הבולט בין הצלחתו של חזבאללה להביא באמצעות מאבק אלים לנסיגה ישראלית לבין מה שנתפס בעיני הציבור הפלסטיני ככישלון ודאי של הרשות הפלסטינית בדרך המו"מ בה היא נוקטת. בעקבות הנסיגה הישראלית, הושמעו בתקשורת הערבית קריאות לעם הפלסטיני לאמץ את דרכו של חזבאללה כמודל לחיקוי במאבקו נגד ישראל.

 

מאמרו של דאוד אל-שריאן, בעל טור ביומון הבין ערבי אל-חיאת הוא דוגמא אחת מני רבות: "ניצחון זה השיב לנו את התקווה, כי אפשר לשחרר את אדמתנו בכוח.... הוא מהווה שיעור חשוב עבור ההתנגדות הפלסטינית... אין טעם להיכנס להיסטוריה של המאבק, אך יש להשתכנע כי ישראל מבינה רק כוח, גם אם מדובר בילד המשליך אבן ברחוב. על הרשות הפלסטינית לדעת, כי עמדתה [התומכת של] ממשלת לבנון [בתנועת] ההתנגדות היוותה גורם חשוב בניצחונה. האם תקלוט הרשות [הפלסטינית] את הלקח?"[1]

 

מנהיג החזבאללה עצמו, השיח' חסן נאסרללה, הפנה לעם הפלסטיני קריאה ישירה בשידור חי בטלוויזיה לאמץ את דרכו של חזבאללה.[2] יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, נפגע מדבריו של השיח' נאסרללה, משום שראה בהם התערבות בענייניהם הפנימיים של הפלסטינים. הוא הגיב עליהם בזלזול  בהכריזו, גם כן מעל גבי הטלוויזיה, שחזבאללה אינו ראוי לקרדיט על נסיגת ישראל, נבעה מרצונו של ברק לממש את החלטה 425 של מועצת האו"ם.

 

אלא שהתבטאותו זו של ערפאת אינה מייצגת את הלך הרוחות במנגנון הרשות הפלסטינית. אישים ברש"פ, וכמוהם עיתונאים המזוהים עם אש"ף ועובדים ברשות הפלסטינית, תבעו לאמץ את דרך פעולתו של החזבאללה כמודל לחיקוי עבור העם הפלסטיני והנהגתו.

 

מאמר המערכת בביטאון הרש"פ, אל-חיאת אל-ג'דידה, קבע כי נסיגת ישראל מדר"ל התבצעה "אך ורק תחת לחץ המרגמות והקטיושות." ביטאון הרש"פ שאל מהו המסר שמבקשת ישראל להעביר בנסיגתה: האם היא רוצה לומר לערבים: אנו לא נעניק לכם את זכויותיכם, אלא אם [תנהגו] בדרך זו? אם ישראל רוצה לומר זאת, היא גוזרת כישלון על תהליך השלום... אם ישראל מתעקשת לשכפל את התנהגותה בלבנון לגבי הצדדים האחרים, היא מובילה בכך לשכפול ההתנהגות של חזבאללה."[3]

 

עורך אל-חיאת אל-ג'דידה, חאפט' אל-ברע'ות'י, נקט גישה דומה בטורו היומי: "חיילי הכיבוש לא נסוגו מדר"ל משום שמאסו בכיבוש: לולא בערה האדמה תחת רגליהם, הם לא היו נסוגים. לולא התרבו ארונות הקבורה הם היו נשארים יחד עם סוכניהם... הנמלטים כעת כעכברים מבועתים... אם הדם אינו מביא את הניצחון, אז לכל הפחות הוא מוריש אותו לדורות הבאים. בפעם הראשונה הפולשים הישראלים נמלטים מכברת קרקע ערבית כשהם מושפלים, וכל מבוקשם להיוותר בחיים לאחר שטעמו מהמוות. הם לא השתינו על שולחן המו"מ כדי לכפות את תנאיהם, אלא השתינו במכנסיהם..." [4]

 

שחרור אסירי כלא אל-ח'יאם היה האירוע שעורר את מירב תשומת הלב של אנשי הרש"פ, המצויים במרכזו של מאבק מדיני ואלים בעת ובעונה אחת למען שחרור האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל. "העם הפלסטיני רואה בכך מודל לשחרור האדמות [הפלסטיניות] הכבושות ולשחרור האסירים", כותב מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף, "אם ברק מעוניין בשלום, ואם ארה"ב נותנת לשלום חסות-אמת, הרי ששחרור האסירים הפלסטינים מיד וללא כל תנאי הוא הכרחי, בכדי שהעם הפלסטיני ימשיך לשים את מבטחו בשלום..." [5]

 

חבר המועצה הפלסטינית ואיש ה'פתח', קדורה פארס, מראשי המאבק לשחרור האסירים הפלסטינים, הכריז כי "הפריצה לכלא אל-ח'יאם ע"י מאות אזרחים ושחרור האסירים שבו מהווים דוגמה כיצד [ניתן] לשחרר אסירים".[6]

 

בקרב הנהגה הפלסטינית היו מי שקראו באופן גלוי לאמץ את דרכי הפעולה של חזבאללה. "הלבנונים נתנו לעולם כולו דוגמה לעמידה איתנה ולימדו את כולם אסטרטגיה של מכה אחר מכה עד להכנעת האויב", קבע שר האוצר הפלסטיני, מחמד זהדי אל-נשאשיבי, שהוסיף: מה שקרה בלבנון הוא שיעור לכל מי שרוצה לנצח בפלסטין כמו בלבנון."[7]

 

איש משרד התרבות הפלסטיני, עלי עאמר, קרא אף הוא לפלסטינים "ללמוד מהדוגמה [הלבנונית] המהווה עמוד אש המנחה אותנו. עלינו להשתמש בכל האמצעים שבידינו כדי לשחרר את האדמה, לבנות את המדינה ולשחרר את האסירים. זוהי הדרך שלימדה אותנו ההתנגדות הלבנונית".[8]

 

דברים דומים, אם כי בשפה דיפלומטית יותר, השמיע חבר הכנסת הישראלית, מחמד ברכה, בעצרת באל-בירה: "הניצחון של ההתנגדות הלבנונית הוא שיעור לכל השואפים לחופש. שמחת הפלסטינים ב'פנים' [הכוונה לערביי ישראל] על הישגי ההתנגדות הלבנונית אינה שונה משמחת העולם הערבי כולו. הלקח הלבנוני מלמד אותנו שלא להתייאש."[9]

 

העיתונאי הפלסטיני הותיק, תופיק אבו בכר, נקט בגישה שונה. למרות שקבע כי "הלקח הראשון שיש ללמוד מהמקרה הלבנוני הוא ההכרח להמשיך במאבק במקביל למו"מ", הדגיש אבו בכר כי אין המקרה הלבנוני זהה למקרה הפלסטיני. לישראל אין כל תביעה על אדמת לבנון, מסביר אבו בכר, בעוד שלפחות מחצית מהישראלים רואים בגדה המערבית את מולדת האבות. לפיכך, ישראל מוותרת בגזרות האחרות, כדי שתוכל לשמור על שטחים בגזרה הפלסטינית.

 

השיח' נאסרללה, מוסיף אבו בכר, נמנע מלהמשיך להלחם למען שחרור מה שהוא רואה כ"וקף אסלאמי" בפלסטין, אך אין הדבר מונע ממנו מלתבוע מהפלסטינים לאמץ את דרכה של חזבאללה. "האינתיפאדה, שהערבים שרים לה שירי הלל ושגם חזבאללה משבח אותה", מסביר אבו בכר, "הייתה מבוססת על פילוסופיה של הפגנות עממיות ושימוש באלימות סמלית של רגימת החיילים הישראלים באבנים. הפילוסופיה הזו התבססה על הימנעות משימוש בנשק או ממילטריזציה של האינתיפדה. היה זה ניצחון הדם על החרב." כך הצליחו הפלסטינים להשיג תוך שנים ספורות מה שאש"ף לא הצליח להשיגו במשך עשורים. לעומת זאת, מזכיר אבו בכר, כאשר החלו ארגונים פלסטינים לבצע פיגועים, הוביל הדבר לנפילתו של פרס בבחירות. מטרת הפלסטינים, מסביר אבו בכר את התנגדותו לדברי השיח' נאסרללה, היא להשפיע על החברה הישראלית כך שהרוב בקרבה יסכים לקבל את מרכיבי השלום הצודק ולא שלום של כוח.[10]

 

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש הציג בעצרת שהתקיימה באוניברסיטת ביר זית את נסיגת ישראל בקונטקסט היסטורי-תרבותי. דרוויש, הכריז אמנם כי לא יכולה להיות חזרה מדרך השלום בה בחרה הרשות הפלסטינית, אך בה בעת קבע שהוכח כי ישראל מבינה רק את שפת הכוח: "...אותם מנהיגים [ישראלים] שכינו את הכיבוש של דרום לבנון ניצחון לביטחון הישראלי, כינו גם את הנסיגה ניצחון, וזאת כדי לרפא את הנרקיסיזם הפגוע שלהם...

 

ישנם ניצחונות המסכנים את המנצחים יותר מאשר תבוסה, משום שהם פוטרים אותם מהצורך להקשיב לקולו של הזמן. ניצחונותיה של ישראל על הערבים חרגו ממה שהיה ביכולתה לשאת, מאחר והמוח הצבאי שלה הפך גדול יותר מגופה והיא הפכה שבויה לכוחה התאוותני העודף, מבלי שתשית ליבה ליכולתה של ההתנגדות לנטרל כוח זה. זהו מה שעשתה האינתיפאדה הפלסטינית אתמול וזהו מה שעשתה ההתנגדות הלבנונית היום... המדינה שאינה חדלה לטעון שהערבים מבינים רק את שפת הכוח, היא אותה המדינה שהנסיגה שלה מראה שהיא עצמה אינה מבינה אלא את שפת הכוח...

 

תרבות התנגדות, במשמעות הרחבה שלה, החזירה חלק מן הנשק האידיאולוגי [שלנו] שבוטל על ידי פרגמטיזם משפיל שאינו מבחין בין הסדר לבין שלום... אם הישראלים רואים בנסיגה ניצחון -- אדרבה, שינצחו [כך] ביתר החזיתות וייסוגו מהגדה המערבית, מירושלים הערבית, ומהגולן. שייסוגו מנצחים או שינצחו בעודם נסוגים, אין לנו בעיה עם המינוח. מה רע בכך שבן אנוש מנצח את טיפשותו?...

 

הגיע הזמן שהשכל הישראלי ישתחרר מתסביך העליונות  ומתסביך הפחד הגורם לו להציג לנו את השלום כתחליף לשחרור, את מה שמסמל את הדברים כתחליף לדברים עצמם, ואת הכיבוש הגלוי והסמוי כתנאי לקבלתו של ההסדר... בחירתם של הפלסטינים בדרך השלום -- אין ממנה חזרה, משום שהיא קשורה לאינטרס הלאומי העליון שלנו והיא חמושה במסורת המאבק העשירה שלנו..."[11]

 

 

---