המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
דעת הקהל בסוריה ותהליך השלום
24/3/2000

דעת הקהל בסוריה ותהליך השלום

 

הויכוח הפנימי בקרב האינטיליגנציה הסורית בנוגע לתהליך השלום זוכה רק לעתים רחוקות לביטוי תקשורתי. פובליציסטים סורים, המבקשים להביע עמדות עצמאיות בנוגע לתהליך השלום, בוחרים, בדרך כלל, באמצעי תקשורת בינלאומיים. דיון פומבי נדיר שכזה בין אנשי רוח סורים התנהל לאחרונה מעל דפי היומון הערבי אל-חיאת והתמקד בשני נושאים: יחסה של האינטיליגנציה הסורית לתהליך השלום עם ישראל ולנורמליזציה עמה והקושי להביע עמדות בנושא זה בתקשורת הסורית הפנימית.

 

את הפולמוס עורר הפובליציסט הפלסטיני-סורי, השאם דג'אני, שפרסם מאמר בזכות תהליך השלום והנורמליזציה עם ישראל ובגנות שתיקתם של האינטלקטואלים הסורים בכל הנוגע אליו. מאמרו של דג'אני עורר תגובות של כמה אנשי רוח סורים, ודג'אני חזר והגיב עליהם מעל דפי אל-חיאת.

 

מאמרו של הישאם דג'אני:

בתשעה בפברואר 2000 כתב הישאם דג'אני: 

 

"שתיקת דעת הקהל הסורית בסוגיה גורלית כמו השלום גרמה לדובר מחלקת המדינה האמריקאית, ג'יימס רובין,  להכריז: 'אנו איננו מחשיבים את סוריה למדינה דמוקרטית. המשטר [הסורי] אינו דמוקרטי בשום מובן של המילה.' [...]רובין אינו מבין, שדעת הקהל בוחרת לשתוק, אע"פ שמרביתה תומכת בשלום!! וכך נוהג גם המיעוט של המתנגדים לשלום, אם כי ממניעים שונים. [...]

 

אינני מוצא נסיבות מקלות כלשהן לשתיקתם של אנשי הרוח הסורים ששתיקתם מפליאה, כאילו שהמו"מ מתנהל על המאדים, או כאילו אין הוא מעניינם. [...] על האינטלקטואל הסורי להביע את עמדתו באומץ בסוגיה הנוגעת באופן ישיר לדורות הבאים. [...] אם האינטלקטואל הסורי עוטף עצמו בשתיקה מתוך 'זהירות', עלי לומר לו, שקיומה של אופוזיציה אובייקטיבית לתהליך השלום מחזק את העמדה הסורית במו"מ ולא מחליש אותה. יש לנו דוגמא בולטת לכך בדמותה של ישראל, המנסה לנצל את האופוזיציה בקרבה, שהיא אופוזיציה אמיתית, כדי לסחוט ויתורים [מהערבים]. עלינו להראות, כי יש לנו אופוזיציה גם כן, ושעמנו אינו חי  בשוליים. [...]

 

ישנם כמה כותבים המתייחסים למו"מ ולתקוות לשלום באופן יומיומי במסגרת מנגנון ההסברה הרשמי. אלא שדעת הקהל בישראל ובעולם אינה מעוניינת לשמוע את ההסברה הרשמית, שעמדותיה כבר מוכרות היטב, והן חוזרות על עצמן מדי יום ביומו. דעת הקהל מחוץ לסוריה מעוניינת לשמוע את קולו של הרוב הדומם, בעיקר בקרב האינטלקטואלים, התומך ככלל בתהליך השלום ונושא עיניו לשלום יציב ובר-קיימא. אלא שמסיבה בלתי מובנת, אין הוא מעז להביע את התקווה הלגיטימית הזו [...]

 

בשל מאזן הכוחות איננו מסוגלים להשיב את אדמתנו ללא תנאי, ולפיכך אין מנוס מכמה ויתורים בסוגיות המים, הסדרי הבטחון, ונרמול היחסים [...] מרגע שהסכמנו, מתוך ריאליזם, למקור הסמכות של ועידת מדריד [...], ידענו היטב שאנו עוסקים בפוליטיקה ולא בדמגוגיה ובסיסמאות אידיאולוגיות. די בכך שנשיב את האדמה במלואה ללא חוסר כלשהו. יש בכך משום השבת כבוד. כבר אין אשליות ביחס ל"שחרור" [בכח]. הדרך היחידה לשחרור הגולן היא המו"מ. [...]

 

מעמדה של מצרים בעולם הערבי לא נפגע [בעקבות המו"מ והשלום עם ישראל], כפי שטענו מהלכי האימים בימים ההם. [...] הדיאלוג, שקיימו אינטלקטואלים מצרים עם כמה אינטלקטואלים ישראלים, לא גרע ממעמדם או מלאומיותם. [גם] אנו יכולים לקיים דיאלוג עם האינטלקטואלים הישראלים התומכים בשלום ובהגשמתו המאוזנת. לדעתי, דיאלוג שכזה יחזק את העמדה הסורית במו"מ ויסיר מאתנו את הטענה, שאין דעת קהל סורית [...]

 

הדבר הגרוע ביותר הוא שמתנגדי הנורמליזציה התרבותית הפכו את עצמם לאפוטרופוסים של התרבות בסוריה וניהלו טרור רעיוני נגד זולתם, בטענה שהנורמליזציה היא עניינם של הפוליטיקאים ואילו התרבות היא עניינם הפרטי! כאשר אמרתי, יחד עם קבוצה של אנשי רוח סורים, שהנורמליזציה היא חלק בלתי נפרד מהסכם השלום הצפוי עם ישראל [...], התעורר זעמם, והם לא נרגעו עד שגירשו אותנו מהתאחדות הסופרים הערבים [בסוריה]. אנו איננו מתכחשים לזכותם להתנגד לנורמליזציה, אז מדוע הם מתכחשים לזכות שלנו ליהנות מחופש הביטוי?!

 

הגיע הזמן שנשתחרר מן האשליות. ישראל לא תבלע אותנו לאחר השלום, כפי שהיא לא בלעה את מצרים בעבר ולא בלעה אפילו מדינה קטנה כמו ירדן. תפקידה של סוריה באזור יתחזק ולא ייחלש לאחר השלום. הדבר תלוי במידה רבה ביכולתנו להצליח במערכות הפנימיות שלנו: נגד השחיתות, למען מודרניזציה של החקיקה, לבניית מוסדות של חברה אזרחית ולמודרניזציה של התשתית הכלכלית והפוליטית של המדינה, כדי שתהפוך למדינה מודרנית, הצועדת עם הזמן."

 

א. הויכוח עם ממדוח עדואן:

הסופר והמשורר הסורי, ממדוח עדואן, כתב בתגובה:

 

"[...] מדוע מתעלם דג'אני מהסיבות האמיתיות לשתיקה? מדוע לא פרסם הוא עצמו את מאמרו בעתונות הסורית? [...] אם הוא לא יכול היה לפרסם או לא ניסה, משום שידע שאין הוא יכול, אינני יודע כיצד הוא מצפה שאותם אלו, המתנגדים לתהליך השלום מיסודו, יצליחו לעשות זאת[...] אינטלקטואלים רבים חדלו מלהביע את דעתם מתוך תחושה של מפח נפש וחוסר תועלת. האינטלקטואל, בסופו של דבר, הוא חלק מהעם שנזנח, והתרגל לכך שאיש איננו מתעניין בדעתו.

 

אני מסכים עם דג'אני, שאילו התאפשר לאופוזיציה הסורית להביע את דעתה, היה הדבר יכול לסייע לצד הסורי במו"מ [...] אלא שאילו אמרו מנהלי המו"מ הסורים שהם 'רוצים להתחשב בדעתו של העם שלנו', היו דבריהם נשמעים מצחיקים ומפתיעים. אני מסופק, אם העם הזה יודע כיצד מביעים דעה, לאחר שנוטרל, והתעלמו ממנו לאורך תקופת חיים[...]

 

הקורא הסורי או הזר כבר רשאי, ובצדק, להתייחס לכל מה שמתפרסם בעתונות הסורית כביטוי לעמדת המשטר או לעמדה המכוונת על ידיו.[...] הוא כבר אינו מאמין שקיימת אופוזיציה, המסוגלת להביע את דעתה בעתונות הסורית, או שניתן לפרסם עמדה כלשהי מבלי שהדבר ייחשב לביטוי של העמדה הרשמית. [...]

 

אני מגלה הבנה לשלום, אבל אני מתנגד לנורמליזציה, לא רק משום שאינני רוצה להיות בקשר עם האויב ההיסטורי "כדי לפתוח דף חדש", אלא משום שאינני יודע כיצד להיות בקשר עם אויב זה. אינני יודע כיצד להיות בקשר עם רוצחים. אלו הם רוצחים, רוצחים ותו לא. הם  (כולל אלה מביניהם הנראים כעת כאוהדים את השלום) מוכנים להתייחס אלינו רק כאל בני אדם מדרגה שניה שיש להורגם, או שהריגתם אינה עניין שראוי להשקיע בו תשומת לב. הם אומרים: 'נתיר לניצולים להמשיך ולהתקיים, בשמו של השלום, בקהילות, שלעתים תיקראנה מדינות ולעתים אוטונומיות. הבה נפסיק את שפיכות הדמים. הבה ננוח קמעה. התעייפנו מההרג. התעייפנו מהריגתכם'. [...]

 

אינני רוצה להיות כמו אלו המתלכלכים בפוליטיקה ולהסתפק באמירה: "כיצד אלחץ את ידו של מי שכובש את אדמתי?" (אמירה שמשמעותה נכונות ללחיצת יד לאחר שיסתיים הכיבוש). אני רוצה לומר בפה מלא: גם אם תחזור האדמה, אני לא אלחץ יד שעודנה מגואלת בדמי. אני לא אנרמל את היחסים עם מי שאינו בוש בדמי שעל ידיו, והוא מושיט את היד הזו כדי ללחוץ את ידי, מתוך הנחה שאני ראוי לשחיטה בכל עת בה יחפוץ".[...]

 

השלום הזה יפתור את בעייתו של מי שחושב מאז ה"נכבה" [1948] שמטרת הסכסוך היא לעורר רחמים על אותם "פליטים מסכנים", משום שהם -- אוי ואבוי -- איבדו את בתיהם. פליטים אלו כבר מצאו מחצית מהפתרון, בכך שסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם הפכה את האוהלים לבתי חימר. הם ימצאו את המחצית השניה של הפתרון  ב"אזרוחם" [במדינות ערב השונות...]. מדוע? משום שהם מתביישים לדבר על כך, שהפלסטיני נולד בכפר בקרבת חיפה או יפו, וזכותו לשוב אליו ולזרוק החוצה את מי שגרים בביתו. [...]

 

[אתם שואלים מה בנוגע] לאדמה? שיקחו אותה מי שרוצים אותה. האדמה איננה הבעיה שלי.[...] [מצדי,] שהפלסטינים והערבים התבוסתנים ייקחו כמה אדמה שהם מסוגלים לקבל ושיסכימו לויתורים המתחייבים מהמצב המדיני והבינלאומי[...], אלא שאני אינני רוצה לשכוח שפלסטין כולה היא ערבית. [...]

 

יהיו מי שיאמרו, שזו  הרטוריקה של שנות החמישים והשישים? מצדי, שתהיה זו הרטוריקה של תקופת האבן. זה מה שאני מאמין בו ממעמקי לבי. [...] לכן אני מוסיף וקובע, שגם אם תוחזר פלסטין כולה, אני אמשיך לנטור להם איבה אחד אחד באופן אישי, בשל הדם שנשפך ובשל העינויים במהלך המאה האחרונה. שירדפו אותי הפוליטיקאים על שאני אומר זאת, ושירדפו אותי האינטלקטואלים העוטים על עצמם אצטלה של בני תרבות.[...] כבר התרגלתי לכך שלתליינים יש תמיד סיבות 'אובייקטיביות' לדכא [...]"

 

תגובתו של הישאם דג'אני לדברי עדואן:

הישאם דג'אני השיב על דברי עדואן:

"[...] אני יודע שאינני יכול להתחרות עם עדואן ברמת המצפוניות שלי, גם אם אני מגלה סימפטיה לרגשות שהוא מביע. אלא שהוא מדבר בשפה רגשנית, בשפתו של משורר, ואילו אני, כפובליציסט פוליטי, אינני יכול לחשוב בדרך זו, משום שהיא חסרת תוחלת, והיא הופכת אותנו לאומה החיה בחלומות. [...] אני עוסק בפוליטיקה, באומנות האפשרי ובאומנות הפרגמטיקה [...]

 

האיבה ההיסטורית תפחת בהדרגה עם הזמן, בעיקר אם ישראל תקפיד על תנאי השלום. גרמניה פלשה לצרפת פעמיים, רצחה, טבחה ולאחר מכן הובסה. כיום צרפת וגרמניה הן בעלות ברית. יבוא מי ויאמר, שלצרפת אין אדמה כבושה. אוקיי, אבל שתי המדינות שכחו את האיבה ההיסטורית. דוגמא נוספת היא יפן. אין מדינה בעולם שסבלה כמו יפן. שתי ערים גדולות נמחו מעל פני האדמה, והיו מאות אלפי הרוגים. [...] היום יפן וארה"ב הן בנות ברית. מדוע? משום שההנהגה הפוליטית ביפן התעסקה בפוליטיקה ולא ברגשות. היא השאירה את הרגשות למשוררים ופנתה לעבר הקדמה, כדי לפלוש לשוקי ארה"ב והעולם.

 

האיבה תתמוסס עם הזמן. הבן שלך אינו נלהב [לשנוא] כמוך. הוא לא היה עד ל'נכבה' [1948] או לתבוסה של יוני 1967, והנכד שלך עוד יהיה עוד פחות נלהב משניכם. זהו ההגיון של הזמן. אין בשפת המציאות והפוליטיקה דבר הנקרא איבה נצחית, כמו שאין ידידויות נצחיות, רק אינטרסים נצחיים. [...] נכון, הדור שלנו, לפחות, אינו יכול לשכוח, אבל איננו יכולים להילחם לעד במי שעולים עלינו בכוחם ונתמכים על ידי המערב כולו. הרצון שלי בשלום נובע בראש ובראשונה מהצורך לעצור את שפיכות הדמים. [...] גם אם השלום יהיה בלתי שוויוני, כפי שיש האוהבים לכנותו, אבל הוא ישים קץ להשפלה היומיומית הזו [בלבנון] וישים קץ להשתוללותה של ישראל -- דיינו. במקום לשלוח את כוחותינו  להפסיד בקרב הבה ונפנה אותם כלפי פנים: לקרב על הרפורמה הפוליטית והכלכלית [...]"

 

ב. הויכוח עם מחמוד סלאמה:

מחמוד סלאמה, סופר וחבר לשעבר בפרלמנט הסורי, מתח אף הוא ביקורת על מאמרו של דג'אני תחת הכותרת: "מה שנדרש הוא למצוא מכניזם לתמוך בצד הסורי במו"מ עם ישראל":

 

"[...] רבים, דוגמת ג'יימס בייקר, סבורים שהחברה הסורית היא חברה סגורה הנשלטת על ידי הממשלה, שהתרבות בה נדחקת לקרן זווית ושמקומה של ההידברות בין השלטון לבין האזרחים נפקד. אלא שבביקורם הראשון בדמשק הם משנים את דעתם. [...] הדמוקרטיה אינה חייבת בהכרח ללבוש צורה אחת ויחידה -- זו של המודל הליברלי המערבי. [...]

 

החברה הסורית פיתחה שיטה מיוחדת של טיפול בסוגיות פוליטיות וכלכליות במסגרת הדיון התרבותי. ניתן לבטא עמדות בנושאי פוליטיקה וכלכלה באמצעות התרבות. [...] קיים הבדל ניכר בין שתיקה לצרחנות[...]

 

יש מי שרואים את העובדות לאשורן, ויש מי שלקו בעיוורון פוליטי ובאובדן התחושה ההיסטורית או שהם מצטרפים בהתנדבות לתוכנית הציונית. את מאמרו היה על דג'אני להפנות לאנשי הרוח הישראלים כדי לשכנעם בצורך שבשלום וכדי שיבינו, שאין להם כל עתיד, אם הם לא יכירו בזכויות הערביות ההיסטוריות, ישתלבו באזור ובתרבותו ויתנערו מהתוכנית [הציונית] המבוססת על תוקפנות, התפשטות, הגליה, והשלטת הגמוניה.

 

מבחינה היסטורית ואידיאולוגית אין די מקום באזור הערבי לשתי תוכניות, זו הלאומית הפאן-ערבית וזו הציונית בעת ובעונה אחת. לעומת זאת, מבחינה פוליטית ריאליסטית שני הצדדים מנסים באמצעות המו"מ להגשים מטרות פוליטיות שלא הצליחו להגשימן באמצעות המלחמות. [...]

 

בשעה שהצד הסורי מבקש להשאיר את הדלתות פתוחות לדורות הבאים, כדי שימשיכו את הסכסוך ההיסטורי באמצעים שיעמדו לרשותם, ניתן לשים לב להתעקשות הישראלית על כך, שהמו"מ וההסכמים יהוו פתח לחיסול הסכסוך באופן סופי [...] סוריה רואה במו"מ ובהסדר ביטוי לריבונותה, ולכן אין לאיש זכות לחייב אותה לחתום על הסכם הגורע מריבונותה. לפיכך, ההצעה המקסימלית שהצד הסורי יכול להעלות היא הפסקת מצב המלחמה. כל מה שמעבר לכך יכול להתקבל או להידחות באופן חד-צדדי, והכוונה לצד הסורי.

 

הצד הישראלי הוא זה  שצריך לשלם את מחיר כיבוש אדמת הזולת ואת מחיר מדיניות ההתפשטות והתוקפנות. חובתנו הלאומית היא להתייחס לשלום כמי שלוגם מכוס רעל. [...] התנאים אותם מציין דג'אני עבור החזרת הגולן [הכוונה לנורמליזציה ביחסים] עולים על שוויון."

 

תשובת דג'אני למחמוד סלאמה:

"[מחמוד] סלאמה העדיף את הפגנת השרירים על פני הדיאלוג הרציונאלי. הוא בחר לדבר אלינו בשפה שלטונית ומתנשאת, כאילו הוא נושא בפנינו הרצאה [...]

 

טענתו, כי ההצעה המקסימלית שהצד הסורי יכול להעביר היא הפסקת מצב המלחמה, איננה נכונה. סוריה וישראל מנהלות מו"מ על שלום על פי המודל המצרי-ישראלי או המצרי-ירדני ולא למען הסכם הפסקת מצב המלחמה ותו לא. סלאמה יודע, שבסיבוב השיחות האחרון בשפרדסטאון סוכם בין שני הצדדים על הקמת ארבע ועדות בנושאי המים, הבטחון, שרטוט הגבולות והנורמליזציה. אני מניח, שהמו"מ בנושא המים יתנהל בנוגע למימי הגולן ולא מימיו של האוקיינוס האטלנטי. אני מניח גם, שהסדרי הביטחון יהיו על הגבול שלנו ושלהם ולא על גבול ניקרגואה!

 

קיוויתי שסלאמה יהיה יותר ריאליסטי ופחות משולח רסן. השפה של שנות השישים שהביאה עלינו כליה כבר איננה מקובלת. שפה זו נמאסה, ואיש אינו מקשיב לה [...]"

 

זוהי טעות לתלות את השתיקה שלנו על הקולב של השלטון. קיימים שוליים של חופש, המאפשרים לנו לכתוב. מי שנוקט עמדה שלילית ושותק, הוא זה שמעלים את עצמו..."

 

ג. הויכוח עם טאהר אבראהים, קורא ממכה:

דג'אני משיב לביקורת, שהטיח בו הקורא, טאהר אבראהים:

 

"[...] אתה שואל: 'האם יש לראות במדינות ערב כמי שנוהגות בקיצוניות, אם הן מכריזות שהן תשחררנה את האדמה באמצעות מלחמה, אם לא יסתייע שחרורה באמצעות המו"מ?' תשובתי לך היא: כן, הן נוהגות בקיצוניות! אין אפילו מדינה ערבית אחת הרוצה או המסוגלת להילחם. משמעות המלחמה היא רק עוד ועוד אסונות, תבוסות והרס ארצנו בדרכו של סדאם. כן, השלום הוא האופציה האסטרטגית שלנו, ואינני אומר זאת רק מאחר שזהו האינטרס העליון של המדינה, אלא מתוך תחושה של הדופק של הרחוב. הרחוב נושא עיניו בשילוב של אופטימיות ותקווה לעוד פתיחות פוליטית, כלכלית ותקשורתית, לעוד הזדמנויות עבודה, ולדרך לחיות בכבוד.

 

בנוגע לקביעה בדבר "סכסוך קיומי ולא סכסוך על גבולות" ובנוגע לסיסמת "האיזון האסטרטגי", ברצוני לומר, שהראשונה הייתה סיסמת שנות השישים והשבעים, והשניה הייתה סיסמת שנות השמונים. ואולם מאז ועידת מדריד ב1991- נפלו שתי הסיסמאות האלו, ונותר מקור סמכות אחד בלבד והוא החלטות 242 ו338- והעיקרון של "אדמה תמורת שלום". מאז שאחמד סעיד הזכור לשמצה המציא את הסיסמא "תפארת, הו ערבים, תפארת" בתחילת שנות השישים, ידענו רק תבוסות. הגיע הזמן, ידידי, שנחשוב בדרך רציונאלית בתחילת המאה ה-21."

 

כמה הערות בנושא מצב חופש הביטוי בסוריה:

1. ביקורת נוספת הטיח בהשאם דג'אני המשורר הסורי, עאדל מחמוד. מתשובתו של דג'אני למחמוד מסתבר, שאע"פ שהשלטונות הסורים מתירים את הפצתו של היומון אל-חיאת בסוריה, כל הגיליונות, שבהם התפרסמו מאמרו של דג'אני ומאמרי התגובה, נאסרו להפצה בסוריה. כמו כן נאסר גיליון אל-חיאת, שבו התפרסם מאמר ביקורת על תהליך השלום הסורי-ישראלי, פרי עטו של הסופר הפלסטיני-אמריקאי, אדוארד סעיד.

 

2. החוקרת הסורית, דר' ג'ורג'ט עטיה אברהים, השתתפה בסימפוזיון בין ערבי שנערך בקהיר והתייחסה אף היא למצב חופש הביטוי בעולם הערבי.  בין היתר אמרה דר' אבראהים: "נניח שהאינטלקטואלים הערבים יגישו את הצעותיהם למדינותיהם, האם אותם משטרים גאוותנים הרואים בעצמם אלוהות, יקבלו את ההצעות האלה? [...] המילים מתות על שפתותיהם של רבים מהאינטלקטואלים הערבים לפני שהם מבטאים אותן. האינטלקטואל הערבי, עד לרגע זה, לא יצא ממעגל הפחד, בין אם זה פחד מהרשות השלטת או פחד מהחברה [...] אני מפחדת בעודי מדברת [...] האינטלקטואלים הערבים מסתובבים בחו"ל ומחפשים אחר בימה כדי לומר את מה שהם רוצים[...] ורק בארצם שלהם אין להם מקום... אני ממלאת את פי מים, כדברי המשורר מחמוד דרויש, קיים משבר אמיתי בכל הנוגע לקבלתו של האינטלקטואל על ידי המשטרים הערביים. ישנם משטרים שאינם מכבדים את עמם ורואים בעמים אלה אך ורק פטפטנים ויסמנים המצטטים שירים עממיים. [...]

 

הסופר היהודי צרפתי, מקסים רודינסון... כתב ביקורת אמיתית על המשמעות של הציונות. אני לא אשכח כיצד ביום בו פלשה [ישראל] לביירות, בעודי סטודנטית בסורבון, הוא כתב את מאמר ההגנה החשוב ביותר על הערבים. אבל ישראל לא הענישה אותו, למרות שהוא מתח ביקורת על היהודים והאשימם בכך שהם ניאו-נאצים. אני, כמובן, אינני רוצה להגן על ישראל, אבל ברצוני לומר שהחוכמה בה נוקטת ישראל ביחסה לאינטלקטואלים מרמזת לאחרים [בעולם] על כך שהיא מקבלת את כל האינטלקטואלים על כל נטיותיהם ותומכת בהם."[1]

 

3. הפובליציסט הסורי, מופק נירביה, כותב במאמר באל-חיאת: "אחת הסיבות להפסד שלנו עד כה ב"מערכה" עם הציונות ועם ישראל היא כישלוננו בתחום התקשורת... הסכסוך עם האויב הפאן-ערבי משמש זה זמן רב כתירוץ לבצע שגיאות נגד העמים [הערביים], וכדי להצדיק את הגבלת החירויות שלהם ומניעת ההגדרה העצמית [...]

 

באופן זהה, עלה גבלס בצור דרמטית בהיררכיה של השלטון הגרמני. הוא הפך, בסופו של דבר, לקאנצלר של הרייך למשך 24 שעות לפני שהרג את אשתו וששת ילדיו והתאבד כשהבין שהתבוסה היא סופית. אולי הצלחותיו החשובות יותר של גבלס היו בשנות הנסיגה והתהוות התבוסה. אז היה צורך יותר מכל זמן אחר בנואם מיומן, בעיתונאי בולט, ובמהנדס תעמולה מצליח...

 

באווירה שכזו, מתרכזים המופקדים על התקשורת [בעולם הערבי] בריסון ומניעה. ההתנסות הפכה לדבר בלתי רצוי, והדעה ההפוכה, לאויב. ההידברות הפכה לרעיון תוקפני..."[2]

 

4. "הועדה הסורית לזכויות האדם" דיווחה, בהסתמך על מידע מ"אמנסטי אינטרנשיונאל", כי אישה סורית, רנדה איובי, נעצרה ב19- באוקטובר 1999, יחד עם בעלה ובנה בן ה15- לאחר שהשמיעה דברי ביקורת על ממשלת סוריה בשיחה ברחוב. על פי הדיווח, שלושת העצורים אף סבלו מעינויים.[3]

 

5. בעקבות המאמר הקיצוני שפרסם באל-חיאת, נמסר לממדוח עדואן, כי הותר לו לחזור לכתוב ביומון הסורי תשרין, לאחר כמה שנים של מניעה.[4]



[1]  אל-אהראם (מצרים), 18.3.2000

[2]  אל-חיאת (לונדון-בירות), 15.3.2000.

[3] אל-חיאת (לונדון-בירות), 18.3.2000

[4] אל-חיאת (לונדון-בירות), 7.3.2000.

תגיות