המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
על אחריות שכבת המשכילים לחוסר הדמוקרטיה בעולם הערבי
27/7/2008

 

ליברל מצרי: שכבת המשכילים אחראית לחוסר הדמוקרטיה בעולם הערבי

 

במאמר שפורסם ביומון הערבי הלונדוני אל-שרק אל-אוסט[1] דן הליברל המצרי ד"ר עבד אל-מנעם סעיד, העומד בראש המכון למחקרים אסטרטגיים של מוסד אל-אהראם, בסוגיית הגורמים לחוסר דמוקרטיה בעולם הערבי ומפנה אצבע מאשימה כלפי שכבת המשכילים בעולם הערבי, שלדבריו, מעלו בתפקידם ההיסטורי בחברה. סעיד טוען כי שכבה זו טעתה, וממשיכה לטעות, כאשר היא מעדיפה להשקיע את כוחה במאבק נגד הכוחות הזרים, בשיתוף פעולה עם הכוחות האנטי דמוקרטיים שבחברה הערבית, במקום להשקיע את מרצה בבניין החברה והדמוקרטיה.

 

להלן תרגום קטעים ממאמרו:

 

הדמוקרטיה ו"הדגם הערבי יוצא הדופן"

הדיבורים אודות "הדגם הערבי יוצא הדופן" התחדשו פעם נוספת, והפעם בספריית אלכסנדריה, בה התקיימה הוועידה השנתית של היוזמה לרפורמה [בעולם] הערבי. [היוזמה] היא רשת הכוללת עשרה מרכזי מחקר ערביים שקיבלו על עצמם לחקור את הקשיים והבעיות [הקשורות] ברפורמה בעולם הערבי. ניתן לומר שרשת זו היא אחד השרידים שנותרו מהתקופה ההיא, בה שאלת הדמוקרטיה והרפורמה הפוליטית והכלכלית הייתה בראש סדר העדיפויות של האזור הערבי לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, [אירועים]  שעל פי הדעה הרווחת היו תוצאה של מה שנקרא אי היכולת הערבית [ליצור דמוקרטיה]. בשלב ההוא צריך היה לעמוד בפרץ,[וזאת] באמצעות תובנות מקומיות [שישנו] את [מצב] העריצות באזור הערבי [ובאמצעות] לחצים זרים. מי שעמד [מאחורי לחצים אלה] סבר שללא שינוי דמוקרטי בעולם הערבי אי אפשר בשום פנים לנצח את הטרור.

 

במהלך הדיון שהתנהל בבירות רבות בעולם צץ מיד הביטוי "הדגם הערבי יוצא הדופן", שהלך והתפשט לאחר סוף המלחמה הקרה, כאשר מדינות רבות באירופה המזרחית, אסיה ואמריקה הדרומית הפכו לבעלות משטרים דמוקרטיים, בעוד העולם הערבי נשאר כפי שהוא [בלתי דמוקרטי]. מאחר שלביטוי זה היתה [משמעות] קשה, המציגה את הערבים כיצורים מיוחדים שאין להם חלק בדמוקרטיה - המשכילים הערבים, שסברו שהוא מגונה, [העדיפו] ביטויים אחרים משלהם לבטא [רעיון] זה, שסבבו סביב המושג "המיוחד", בלי ליצור עלבון, המשתמע מן הביטוי "יוצא הדופן".

 

בכל אופן שני הביטויים "יוצא הדופן" ו"המיוחד" נעלמו מהבימות העולמיות והערביות לאחר התפתחויות רבות שחלו במציאות, [התפתחויות] שהובילו כולן לכך ששני הצדדים, העולם והערבים, יתייחסו זה אל זה כפי שהם, והשאירו את הפרשנויות וההערכות הפוליטיות לאנשי האקדמיה. זה בדיוק מה שקרה בספריית אלכסנדריה כאשר האקדמאים הערבים נכנעו לתיאורי [העולם הערבי] כ"יוצא דופן" ו"מיוחד". היה זה סוג של עצלות אקדמית ואינטלקטואלית, שכן משעה שהמצב [נחשב] "מיוחד", "יוצא דופן" ו"לא נורמאלי" הרי שמייד אין חלים עליו העקרונות הכלליים של החשיבה המדעית. תמימות דעים בין קבוצת הליברלים הערבים לבין קבוצה אחרת של פונדמנטליסטיים בעניין היותן של החברות הערביות בבחינת יוצא הדופן, היא עניין מוזר ביותר, הנובע ממה שהם מכנים היותה של האומה הערבית מטרה, פעם של הקולוניאליזם, פעם אחרת של האימפריאליזם ותמיד של ישראל. וכך [בהתאם להיגיון זה] "יוצא הדופן" הפך [למונח] שאינו מייחד רק את החברות והמדינות הערביות, אלא את העולם כולו, [בכל מקום] בו קיים מצב יוצא דופן במסגרתו קבוצה פוליטית מסוימת מהווה מטרה [של גורם אחר] ...

 

כל מדינות העולם ידעו חוסר דמוקרטיה

כאשר בוחנים את מה שנראה כתמימות דעים בין המשכילים ואנשי האקדמיה הערבים, מגלים שתמימות דעים זו [היא עצמה] אחד הגורמים הראשיים המובילים לחוסר דמוקרטיה בעולם הערבי. אין שום דבר "יוצא דופן בעולם" ואין שום דבר מיוחד בשלטון של יחידים בעולם הערבי. כל מדינות העולם ידעו קולוניאליזם, אימפריאליזם וצורות שונות של דיכוי, חלוקה, התפוררות ונחשלות כלכלית. למרות זאת, ובזכות המעמדות המשכילים, אנשי המחשבה והמדינאים, היו להן [למדינות העולם] היכולת והאומץ להתקדם בדרך הדמוקרטית. מאז ימי ה"מגנה קרטה" ועד היום. [מאז ומתמיד כל] אליטה שלטת נהגה להיאחז בשלטון, למעול בתפקידה, לרמות את הציבור ולשלוט בכפיה, בהסתגלות ובגמישות. אולם הסתירות [הפנימיות שנתהוו] יצרו תמיד לחץ [על האליטה השלטת] עד לדרגה כזו שאפשרה לשכבה המשכילה להתערב כדי ליצור ... שינוי ומעבר ממצב אחד למצב אחר יותר מתקדם, יותר דמוקרטי ויותר סובלני, והדברים ידועים.

 

המשכילים הערבים העדיפו עימות עם הזר על פני בנית החברה

למרות הייסורים שידע העולם הערבי בתקופה המודרנית מידי הכוחות הזרים השונים, הוא לא היה שונה בהרבה בעניין זה מהייסורים שעברו על שאר מדינות העולם בתקופות רבות של ההיסטוריה.  הבעיה הגדולה עם העולם הערבי הייתה, שהאליטה הערבית המשכילה תמיד נתנה עדיפות לעימות עם הכוחות הזרים על פני פעולה למען פיתוח המצב הערבי [הפנימי] על ידי בנייה במישור הכלכלי, החברתי, התרבותי והחינוכי כדי להפוך לחברות יותר דמוקרטיות ויותר מתקדמות, [והודות לכך] גם [להפוך לחברות] בעלות יכולת גבוהה יותר להתקומם ולעמוד בפני הפרובוקציות הזרות.

 

במאה התשע עשרה התנהל ויכוח בין ג'מאל אל-דין אל-אפע'אני והאימאם מחמד עבדה סביב נקודה זו בדיוק, כאשר הראשון דגל בעימות [עם הכוחות הזרים] והשני [דגל] בבנייה [פנימית] באמצעות חינוך . [אל-אפע'אני] כינה את עמדתו של עבדה כמכשלה ותבוסתנות. הויכוח חזר שוב בראשית המאה העשרים בין מצטפא כאמל והמפלגה הלאומית במצרים מצד אחד לבין השיח' מחמד עבדה ושאר הרפורמיסטים המצריים מצד שני. המצב נמשך כך במצרים, ובצורות אחרות גם בשאר [מדינות] העולם הערבי, בין מפלגת העצמאיים החוקתיים לבין מפלגת אל-ופד וכן בין עדלי יכן ואסמאעיל צדקי מצד אחד ובין סעד זע'לול ומצטפא אל-נחאס מצד שני...

 

בכל פעם שנוצרה סתירה בין [מתן קדימות לעמדה הדוגלת] בהתמודדות עם [הכוח] החיצוני ... לבין [מתן קדימות לעמדה הדוגלת] בהמשך הבניה הפנימית - הצד [שדגל] בהתנגדות [ובמאבק בגורם הזר] ניצח וזכה בתמיכה רחבה. [מתן קדימות להתנגדות] היה גורם המפתח הראשון שנוצל לשם השגת שלטון ריכוזי ועריץ, שכן [תמיד גברה הסיסמא] "אף קול אסור שיגבר על קול המערכה". סיסמא זו אינה תקפה רק לגבי מה שאמר עבד אל-נאצר במצרים לאחר תבוסת 1967, אלא היא עדיין קיימת עד לרגע זה, כאשר חזבאללה ועמו קבוצה נרחבת של משכילים ערבים ופוליטקאים ערבים ולבנונים, עומדים [על דעתם] שהם הביטוי האמיתי של האומה, גם במחיר הריסת המדינה הלבנונית עצמה על ראשי תושביה. התירוץ העיקרי שנתנה תנועת החמאס להפיכה שביצעה נגד הרשות הפלסטינית הייתה [שהרשות] נתנה עדיפות לעשייה בתחום בניית השלטון על פני עשייה בתחום  השחרור. [אולם הפיכה של החמאס] לא הייתה אפילו שחרור אמיתי של האדמה והאדם, אלא סידרה של] פעולות נקם...

 

אמונה בלתי מעורערת בזכות המדינה להתערב בענייני הפרט

"יוצא הדופן" ו"המיוחד" אינם, איפוא,  מאפיינים [מיוחדים] של המדינות הערביות ואינם מאפיינים את העולם כולו, אלא הם מאפיינים את הבחירה של האליטה הפוליטית והמשכילה [הערבית], בחירה שהאליטות השולטות ... ניצלו על מנת לשלוט, להשתלט ולדחות את התפתחות הדמוקרטיה הערבית עד אשר יוכרעו המלחמות...

 

כאילו לא די לנו בדחיית התפתחותה של הדמוקרטיה בשל [הבחירה] בהתנגדות ... כבר נוספה לכך האמונה הבלתי מעורערת [בזכותה] של המדינה להתערב בענייני הפרט, בין אם בטענה הידועה בדבר הגנה על הביטחון הלאומי  ובין אם בטענה של הצלת העניים, הנזקקים ובעלי ההכנסה הנמוכה, שעה שהמדינה הערבית עצמה גרמה לכך שהם שרויים במצב עגום זה. המעמד הערבי המשכיל הוא האחראי למצב אליו הגיעו החברות הערביות, [וזאת] כיוון שהוא לא מילא את תפקידו ההיסטורי ...

 



[1]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 14.5.2008.