המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עורך "אל-שרק אל-אוסט": על ערפאת ואבו מאזן לפרוש
31/8/2003


עורך "אל-שרק אל-אוסט": ערפאת ואבו מאזן צריכים ללכת!

 

תחת הכותרת "על ההנהגה הפלסטינית ללכת", כתב עורך היומון הסעודי-לונדוני, "אל-שרק אל-אוסט", עבד אל-רחמן אל-ראשד:

 

"אם האדמה הפלסטינית הכבושה מגירה דם וכאב, אנו מגירים בושה. איננו יודעים לאיזה כיוון להסתכל בשעה שאנו צופים בסדרת הסכסוכים בין חברי ההנהגה ברמאללה. הורדת ידיים בין אבו עמאר [ערפאת] לאבו מאזן; משיכות שיער בין רג'וב לדחלאן; וקרב שקול זעקתו הגיע עד קהיר בין אל-קדומי לשעת'.

 

האין זה מביש ומעציב שאם פלסטינית תקריב את ילדיה למען אותם מנהיגים שמסרבים לוותר על הכסא? האין זה מביש שאלה הם האנשים שגוררים את העולם הערבי כולו למערכה שהם מכנים אותה 'מרכזית' , בשעה שבצורתה הנוכחית המתנהלת לעיני ולאוזני כל היא מהווה פארסה אישית ותו לא? למה שמישהו יקריב משהו עבור עניין ששולטים בו האינטרסים האישיים?

 

בין הסיבות שגורמות לחלקנו לחשוד שההנהגה הזו איננה הנהגה [אמיתית], היא ש[הנהגה זו] לא תילחם ולא תעשה שלום. בשעה שהנשים הפלסטיניות מבכות את בניהן, אחיהן, ואבותיהן, עולים קולות הזעקה של המנהיגים [הנאבקים] על כסאות ומשכורות. זו הנהגה שאינה רוצה בפתרון ואינה רוצה באדמה; דבר אינו מעניין אתה חוץ מהמערכה האישית שלה. למרבה הצער, מאבק הישבנים הוא שיטת השלטון שההנהגה הפלסטינית הרגילה [אותנו] אליו מזה שנים רבות וזה מה שגרם לממשלות רבות, לא רק האמריקאית, לתבוע שינוי וגיבוש משטר הנתון לביקורת. אלא שלמרבה הצער, המקל נתקע בגלגלים, בכל פעם שהעגלה מתחילה לנסוע והסיבה היא תמיד ריבים על אינטרסים אישיים.

 

האמת היא שאין מחלוקת אידיאולוגית בנוגע לאופן ניהול הסכסוך או פתרונו בין אבו מאזן, אבו עמאר, שעת', אבו אל-לטף [אל-קדומי], דחלאן, רג'וב ואחרים הניצבים בראש סולם הפקידות הבכירה; הסכסוך הוא על הכיסאות. הממשלות הערביות צופות בריב של אנשי הרשות הפלסטינית ואינן יודעות לאיזה כיוון לפנות. מולן ניצב נשיא מדינה שטוען שהוא נבחר וראש ממשלה שאבו עמאר מינה אותו בעצמו, אבל הוא אינו רוצה להעניק לו סמכויות. אבו מאזן הוא ראש ממשלה ללא ממשלה וללא שרים!

 

הקרב השני מתנהל בנוגע לקולם של הפלסטינים בחו"ל: נביל שעת' או פארוק אל-קדומי! למרות הערכתי לאל-קדומי, הוא אדם שלא הכיר במצע הפלסטיני הקיים במלואו;  כיצד, אם כן, הוא יכול להמשיך לשמש כשר כאשר הוא למעשה מתנגד למצע? יתרה מכך, אל-קדומי סירב אפילו להכיר במדינה הפלסטינית כפי שהיא, פקפק בלגיטימיות שלה ולא חזר לארצו פלסטין במשך ארבעים שנה, עד לשבוע שעבר כאשר הוא שמע שאבו מאזן החליט למנות את נביל שעת' לשר חוץ במקומו[1]. האין זה נראה מוזר?

 

סכסוך אחר מתנהל בין מחמד דחלאן לג'בריל רג'וב. ראש הממשלה לא ניצל מזעמו של רג'וב לאחר שמינה את מתחרהו דחלאן; [רג'וב] פתח במתקפת קללות אישיות שאת חלקן הוא לא היסס לומר בטלוויזיה. אבו עמאר ראה את פיגועי ההתאבדות האחרונים ובתוקפנות הישראלית כהזדמנות לנקום באבו מאזן ולרצות את רג'וב; הוא לא הסתפק בכך שמינה אותו למשרה מקבילה [לזו של דחלאן], אלא גם העניק לו העלאה בדרגה.

 

כך מנוהלת ממשלה, כך משוחררת אדמה, וכך מטופלים כאבי המעונים. הגיע הזמן שההנהגה הפלסטינית תבין שעליה ללכת, בין אם מדובר בהנהגה של אבו עמאר ובין אם בהנהגה של אבו מאזן. הקרבות האחרונים הוכיחו את החששות ואיששו את האשמות העבר שקבעו כי אין הנהגה אמיתית שנושאת באחריות ומוכנה להקריב את האינטרסים ואת המשרות שלה כדי לבצע את המשימה שהיא נבחרה למענה. האם לא די בסבלו של עם שמחציתו חיה במחנות פליטים מזה ארבעים שנה ומחציתו האחרת חיה תחת כיבוש? האם באמצעות הנהגה צולעת כזו ישחררו הפלסטינים את ארצם? האם אנו צריכים להסתכסך עם העולם בשביל אנשים כאלה?"[2]

 



[1] למעשה, אל-קדומי לא נכנס לשטח הרשות הפלסטינית, אלא הודיע כי הוא שוקל זאת.

[2] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 28.8.2003.