המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
שר ההגנה הסורי מצדיק את ספרו האנטישמי
16/8/2003

 

שר ההגנה הסורי מצדיק את ספרו האנטישמי ואת ההתנגדות הלבנונית

 

שר ההגנה הסורי, מצטפא טלאס, התראיין[1] ליומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט". להלן קטעים מהראיון:

 

על ההתנגדות בדרום לבנון

חזבאללה [בפרט] וההתנגדות הלאומית הלבנונית בכלל הן תנועות התנגדות פוליטיות לכיבוש הציוני בדרום לבנון. כל תופעה של כיבוש צריכה [להיתקל ב]התנגדות לאומית, ולכן אין חולק על חוקיותה של ההתנגדות, והיא אינה זקוקה להוכחה מלבד עצם נוכחות הכיבוש. הדרישה לסלק את ההתנגדות לכיבוש, משמעותה: עליכם להסכים לכיבוש ולהיכנע לרצונו של הכובש. ההתנגדות היא זכות חוקית, כפי שתמיד אמרנו, וכך אנו רואים את ההתנגדות הלאומית הלבנונית, את חזבאללה ואת האינתיפאדה בפלסטין. ישראל, אמריקה והסוכנים שבתוך [מדינות ערב] רוצים שנסכים לכל הסדר שכופה עלינו האויב הציוני, הסדר שפוגע בזכויותינו החוקיות. באמצעות ביטול ההתנגדות הם שואפים לסלול את הדרך לכניעה, אך זה עדיין רחוק ואפילו בלתי אפשרי.

 

על אנטישמיות

הציונות העולמית מתנגדת לכל מי שדובר אמת, ורואה בכל משכיל ערבי או לא ערבי אנטישמי. זו האשמה המוזרה שהיא מדביקה למי שמתנגד למדיניותה העוינת. זה מה שקרה לרוז'ה גארודי למשל. טבעי שהציונות רואה בי אויב, וזה כבוד בשבילי, לא רק בגלל ספרי ["המצה של ציון", העוסק בעלילת הדם של דמשק, 1841] אלא בגלל עמדתי, המבטאת את עמדת העם העוינת כלפי מדינה הכובשת אדמה [סורית] ואת פלסטין ומנסה לשבור את רצוננו. [הציונים] התייחסו לספר כאילו הוא בעל נטיה אנטישמית, בעוד שהמונח "שמי" מתייחס במובנו המערבי קודם כל לערבים, שהם רוב [השמים]. כיצד יכול הערבי להיות אנטישמי, אם הוא שמי לפי ההיסטוריונים המערביים?

 

[עלילת] "המצה של ציון" התרחשה בדמשק, לא המצאתי אותה, והיא מגובה במסמכים. היא מציגה כמה טקסים יהודיים. כיצד הציונים יכולים להכחיש את המציאות הזו? הם לא רוצים שמישהו יידע על המוסר העוין שלהם, וכך הם מפנים את עוינותם כלפי כל מי שחושף את פעילותם. דוגמה לכך היתה עורך הדין הבלגי שרצה לתבוע את האחראי על מעשי הטבח בסברה ושתילה – שרון, [אך] המערב האשים אותו באנטישמיות. כאשר יצאו המפגינים בפריז נגד המדיניות הגזענית הציונית בפלסטין, ובתמיכה בעם הפלסטיני ומאבקו למען זכותו, [הציונים] ראו בהפגנה זו תופעה אנטישמית. האם לא הגיע הזמן להפסיק את השקר הבדוי הזה?  

 

על התמיכה הערבית בטרור העולמי

אחד הדברים הכי קלים בפוליטיקה הוא להאשים אחרים. ההאשמות נגד ערב הסעודית ונגד סוריה כאילו הן תומכות בטרור הן תעמולה שקרית [של] האשמות לא מוצדקות. בכך פוטרת את עצמה ארה"ב מאחריות על הקורה בעולם. גם הלובי הציוני בארה"ב שואף תמיד להציג את הערבים כולם כאויביה של ארה"ב, שכן הלובי הציוני אינו נהנה לראות [שישנם] יחסים טובים בין סעודיה לבין ארה"ב. מוזר להציג את סעודיה, אשר סובלת [בעצמה] מהטרור, כאחראית לתמיכה בטרור, ומוזר עוד יותר להגדיר את ההתנגדות לכיבוש בלבנון ובפלסטין כטרור. אם הכיבוש איננו טרור, אזי מהו הטרור?

 

על הדו שיח עם המערב

אין מנוס מ[לאמץ] שפה חדשה בה נפנה לאחרים, שפה אשר תציג את התמונה האמיתית שמעוותת ע"י גזענים כלפי הערבים [בפרט] והמוסלמים בכלל. אין מנוס מלהציג את האסלאם כמות שהוא, ולא בצורה האלימה בה הוא מוצג בטלוויזיה המערבית. עלינו לתרגם את החידוש שלנו לשפות העולם, לתרגם את המסרים שאנו מעבירים למערב, להקים מרכזי תרבות בבירות המערב, לצייד אותם בידע התרבותי שלנו, ולקיים ועידות משותפות עם המערב. אנו קוראים לדו שיח תרבותי כדי ליצור גשר בינינו לבין הצד האחר תוך כיבוד תרבויות העמים ורגישויותיהם. אנו יודעים כי ההיסטוריה אומרת שהתרבות המתקדמת יותר משפיעה על המתקדמת פחות, אולם ההשפעה האובייקטיבית והטבעית הנובעת מתוך צורך פנימי שאינו כפייה של תרבות אחרת על תרבות לאומית היא עניין שונה מכפיית דרך חיים אחת על דרך חיים של עם אחר.

 

על הסכם ההגנה הערבי המשותף

הסכם ההגנה הערבי המשותף נוסח במקור במטרה להתנגד לכל תוקפנות חיצונית נגד האומה הערבית או נגד אחת המדינות הערביות, מה שמחייב הגנה בין ערבית משותפת. הסכם קמפ דיויד תקע טריז בהגנה הבין ערבית המשותפת, ואחר כך כבש סדאם חוסיין את כווית ויצר קרע עמוק בהסכם. בהמשך נשמטה השמירה על הביטחון הערבי הלאומי מתוך המדיניות של מדינות ערב. ישראל כובשת את הגבעות הסוריות, חלק מהאדמות הלבנוניות ואת הגדה המערבית ורצועת עזה, כלומר את מה שנשאר מפלסטין, ונוקטת כפייה, ברבריות והרג מהסוגים הגרועים ביותר. אמריקה כובשת את עיראק, ולמרות זאת מדינות ערב שותקות, בניגוד להסכם ההגנה הערבי המשותף. אי יישום ההסכם הזה נעוץ קודם כל בהחלטה הפוליטית הערבית.

 

על הנוכחות האמריקאית בעיראק

הנוכחות האמריקאית בעיראק היא כיבוש במלוא מובן המלה. האו"ם אישר כי אמריקה היא מדינה כובשת וכי היא נושאת באחריות לגבי המדינה הנכבשת. כיבוש של כל מדינה ערבית הוא תופעה שיש להתנגד לה וסכנה לביטחון הלאומי הערבי באופן כללי. אף ערבי אינו מרוצה מכך שאדמתו כבושה. אל לנו לשכוח כי כוחות הכיבוש האמריקאיים הנם כוחות זרים שאינם מאיימים רק על עיראק אלא [מאיימים מבחינה] צבאית על כל המדינות השכנות. הכיבוש האמריקאי מיישם את המדיניות האמריקאית הרגילה, השואפת לעצב את האזור בהתאם לאינטרסים האמריקאיים, וזה מנוגד לאינטרסים הערביים... ארה"ב פועלת נגד רעיון ההשתייכות הלאומית לאומה [הערבית] ולתרבות הערבית.

 

על גניבת העתיקות בעיראק

הפגיעה במורשת התרבותית העיראקית הוא פגיעה בהיסטוריה של הערבים ובתרבותם המאוחדת. ההיסטוריה של "ארץ הפרת והחידקל" היא ההיסטוריה של האזור, שכן האחדות התרבותית הושגה בזכות ההיסטוריה. הפגיעה במורשת ובאוצרות הטבע בעיראק היא סוג נוסף של תוקפנות צבאית. ההוכחה הטובה ביותר לתוקפנות הזו נגד התרבות היא חשיבותה של התרבות לאחדות האומה. הפגיעה בה היא פגיעה באחדות של ההיסטוריה והתרבות, המהווים מרכיבים עיקריים של האומה הערבית.

 

על המצב בעיראק

בהיסטוריה הערבית לא היה סכסוך עדתי במובן המדויק של המלה, כל העדות חיות בשלום באזור הערבי. הנוצרים לחמו [בעבר] בכובשים האירופאים לצד המוסלמים. בהיסטוריה הערבית המאבק על השלטון אינו קשור לסכסוכים עדתיים אלא הוא חלק מסכסוכים בתוך השלטון. מאז שהתערב המערב באזור באמצע המאה ה-19, הוא הפיץ סכסוכים עדתיים באמצעות מדיניות "הפרד ומשול". הכל יודעים מה היה תפקידו של המערב במלחמת לבנון ב-1860 וב-1958 ומה היה תפקידן של ישראל וארה"ב במלחמת 1976... מדינות המפרץ, עיראק, מצרים, סוריה ולבנון הם אזורים שבהם יש מגוון דתי ועדתי, אשר מאז השלטון העותומני ועד היום לא היו בהם סכסוכים עדתיים, אך האימפריאליזם החדש שואף לסבך את המגוון הדתי או העדתי באמצעות כמה מפיקי רווחים מבפנים כדי להצדיק את התערבותו בענייני מדינותינו...



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 10.8.2003