שבועון אופוזיציה מצרי: הנשיא מובארכ עצמו הוא הבעיה של מצרים
עיתוני האופוזיציה במצרים נוהגים למתוח ביקורת חריפה על ממשלת מצרים ומפלגת השלטון, אך נמנעים מלפגוע בנשיא מובארכ עצמו. ואולם, העורך הראשי בפועל של שבועון האופוזיציה הנאצריסטית, "אל-ערבי", עבד אל-חלים קנדיל פרסם בטורו מאמר בו תקף את הנשיא מובארכ. להלן קטעים מן המאמר:
"יתכן שאין זה נכון לתבוע מהנשיא מובארכ שיבצע שינוי [בממשלה], שהרי הסיפור אינו כשלון ממשלת עאטף עביד, הממשלה שקדמה לה, או זו שתבוא אחריה; השינוי הדרוש מתחיל בנשיא מובארכ עצמו. השינוי הדרוש מתחיל בראש.
אין בדברי משום נטייה להרפתקנות או לקפריזות אישיות שבאחריות להן אשא לבדי. אינני מחפש קרב גדול מעבר למה שאני יכול לעמוד בו. מדובר, לדעתי, באקסיומות קונסטיטוציונית. החוקה מעניקה לנשיא – עם כל הכבוד שאני רוחש לתפקיד הרם – סמכויות חצי אלוהיות; הוא הנשיא של כל דבר במצרים. הוא האחראי על השר ועל השומר. הוא האחראי הראשון במעלה והיחידי להחלטות הנעשות בתחומי המדיניות, הכלכלה, והתרבות. השרים וראש הממשלה הם חבורה של פקידים בלשכתו של הנשיא. הוא אחראי להצלחה, אם יש הצלחה, והוא אחראי לכישלון. הפגם העיקרי אינו בממשלה ה'קלפטוקרטית' – 'ממשלת גנבים' במובן המילולי; זהו פרי הבאושים של הבחירות שעשה שלטון שהזקין על כסאותיו, פרי הבאושים של קיפאון ארוך שהשתלט על החיים המצריים.
הנשיא מובארכ הוא, בינתיים, בעל תקופת השלטון הארוכה ביותר בהיסטוריה המודרנית של מצרים, למעט מחמד עלי. הנשיא מובארכ החל את העידן שלו בדיבורים יפים על 'טוהר המידות' ועל "תכריכים שאין להם כיסים"; אלא שהסיפור הסתיים בגניבת התכריכים עצמם ואין אנו ניצבים בפני חקירה פלילית כדי לבדוק מי לקח [מה] ומי נתן את המפתחות; אין זה תפקידנו. השורה התחתונה, למרבה הצער, נראית מזעזעת. עלינו לזכור רק דוגמא אחת. ממשלות מובארכ [השונות] אמדו את שווי המגזר הציבורי שיועד למכירה ב-500 מיליארד לירות מצריות בראשית שנות התשעים. לאחר מכן, ירד הערך של מה שנמכר ומה שלא נמכר ל-28 מיליארד לי"מ בלבד. הפרש הזמנים: עשר שנים. ההפרש במחיר: 472 מיליארד לירות מצריות.
אל תשאלו לאן נעלם המספר האדיר הזה. זהו סיפור ארוך, מסובך ומורכב שניתן לכנותו בצדק 'מבוך של מדינה' שניתן בודאות לייחס בה קלפטומניה לאישים ולגופים ושיש בה, וזה החשוב ביותר, קלפטומניה של המדיניות בפועל. כאן אני עוצר ונמנע מלומר מלים ברורות.
במצרים בימים אלה, לא זורחת השמש בבוקר מבלי שהמדינה נגזלת כפי שלא נגזלה בהיסטוריה שלה. הגזל הציבורי הוא רק פן אחד של התמונה. הדיכוי הכללי ברור מכדי שיהיה צורך להצביע עליו. החוקה קיבלה חופשה ארוכה וחוק החירום הוא החוקה המשמשת בפועל...
התפקיד [הבינלאומי] שממלאת מצרים הצטמצם עד כדי היעלמות... ומצרים מושווית לבורקינה פאסו ולא לדרום קוריאה שבשנות הששים הקדמנו אותה. זוהי התמונה ללא מסווה וללא ריטוש וזיוף. זוהי התמונה ללא אשליות אופטיות או הולכת שולל. זה האסון הקטסטרופלי שעורר את זעמה של מצרים האדירה והפך אותה לחווה קטנה, לעיזבון המגרה להעבירו בירושה, למזנון פתוח למאכל הגנבים...
אני מניח שהנשיא אינו מרוצה מהמצב אליו הגיעה מצרים. הוא מבין שהפתרון אינו נעוץ בהחלפת ראש ממשלה או בפיזור מועצת העם. הפתרון היחידי הוא העברת השלטון כולו לידי הציבור. אילו הנשיא היה עושה זאת, היה זה הגדול שבהישגיו."[1]
