כללי

יוזמת הפיוס של "אל-גמאעה אל-אסלאמיה" (חלק ג)

 

ארגון "אל-גמאעה אל-אסלאמיה" שביצע פיגועים רבים במצרים בשנות השמונים והתשעים, עבר מהפך יוצא דופן בשנים האחרונות. מנהיגי הארגון הכלואים במצרים התחייבו לזנוח את דרך האלימות, התנצלו על פיגועי העבר, והם מפיצים אידיאולוגיה חדשה המבוססת על דו-קיום עם המשטר. מסמך זה סוקר את יוזמת השלום של ה"גמאעה", כפי שהיא משתקפת בתקשורת הערבית (חלק ג)

 

היוזמה והנהגת ה"גמאעה" בחו"ל

מנהיגי ה"ג'מאעה" הכלואים טוענים תמיד כי כל חברי הארגון, כולל אלו הגולים בחו"ל, סרים למרותם. יוצא הדופן הוא רפאעי טאהא, שגם לאחר שפרש מ"החזית הבינ"ל ללחימה ביהודים ובצלבנים" של בן לאדן ואל-ט’ואהירי, המשיך לפרסם גילויי דעת בהם תמך בפיגועי "אל-קאעדה", קבע כי פיגועים נגד ארה"ב מהווים מצווה[1] ואף קרא להרוג יהודים ואמריקאים בכל מקום.[2] גם מנהיגי ה"גמאעה" הודו שטאהא "החזיק בעמדה שונה ביחס ליוזמה" והוא הודח על ידם מראשות מועצת השורא של ה"גמאעה" בחו"ל.

 

בנוגע לשיח' עמר עבד אל-רחמן, למרות הטענות החוזרות ונשנות של המנהיגים הכלואים כי הוא תומך ביוזמה, איש אינו יודע מהי עמדתו, נוכח התהפוכות שחלו בה ובשל הנתק שקיים עמו. עורכת הדין של השיח' עמר, לין סטיוארט, עומדת למשפט בארה"ב יחד עם אחרים בגין העברת מידע מהשיח' לאנשי "גמאעה", בניגוד לצו האוסר זאת שהטילו שלטונות ארה"ב. סטיוארט הודיעה במארס 1999 כי השיח' עמר תומך ביוזמה וביוני 2000 שהוא הסיר את תמיכתו ביוזמה. שבועיים לאחר מכן נמסר שהשיח' עמר מותיר את העניין בידי המנהיגים האחרים.

 

בנו של השיח' עמר, עבדאללה, לא היה מקור למידע ברור יותר. במאי 2001 הוא טען כי אביו תומך ביוזמה[3] אך שנה וחצי לאחר מכן קבע שאביו לא הביע כל עמדה בעניין משום שהמידע שלו שטחי והאמריקאים אסרו עליו להתבטא בעניינים שאינם אישיים.[4]

 

מצטפא חמזה מחליפו של רפאעי טאהא, אינו מרבה להתראיין, אך הודיע במארס 1999 על תמיכה ביוזמה ובנובמבר 2000 הכחיש בשיחת טלפון למשרדי "אל-שרק אל-אוסט" בקהיר כי ל"גמאעה" יש קשר לשוד מזוין של בנק בדרום מצרים שבו נהרגו עשרה אנשים.[5] ממכתבו של אימן אל-ט'ואהירי בנושא עולה כי חמזה הכריז על תמיכה ביוזמה כדי למנוע קרע בין מנהיגי הארגון הגולים למנהיגים הכלואים.

 

מחמד שוקי אל-אסלאמבולי, שידוע כי פעל רבות באפגניסטן ויצר קשר אישי עם אוסאמה בן לאדן, נמנע מלהתייחס באופן ישיר ליוזמה עד לרגע בו קבעו המנהיגים שרצח סאדאת על ידי אחיו, ח'אלד, היה טעות. בתגובה, אמר אל-אסלאמבולי: "אני עוקב בפליאה ובתדהמה אחר הפרסומים... אם מה שפורסם נכון, הרי שמתוך תחושת חובה וכדי ששתיקתי לא תחשב כהסכמה למתרחש, אני מבהיר את עמדתי... לאחים בכלא אין זכות, למרות ההערכה שאני רוחש למעמדם, לקבל החלטות כה חשובות בהיסטוריה של ה'גמאעה'... או להצהיר הצהרות הסותרות את האידיאולוגיה המוסכמת של ה'גמאעה', מבלי להיוועץ באחיהם בחו"ל וללא הסכמתו של ד"ר עמר עבד אל-רחמן.

 

לפיכך, אני אומר בלב שלם שההצהרות של ההנהגה בכלא מייצגות רק את בעליהן ולא את ה'גמאעה' או את כל ההנהגה... בעבר [מארס 1999] הסכמנו ליוזמת השלום למען האינטרסים [של המוסלמים], כדי למנוע נזקים וכדי להכשיר את האווירה להסרת העושק שהופעל נגד המדוכאים בבתי הכלא ועל יתר בני העם המצרי. אלא שאין זה מקובל שהממשלה תשתמש בעמדה הזו כדי להפעיל לחצים וסחטנות כלפי חברי ה'גמאעה'...

 

לכבוד הוא לי להיות אחד מבניה של ה'גמאעה' שהקריבה לוחמים במצרים, באפגניסטן, בצ'צ'ניה, ובבוסניה-הרצגובינה למען דתו של אללה וכדי להגן על הקודשים והכבוד. לכבוד הוא לי שאחי הוא ח'אלד אל-אסלאמבולי, שהרג את הנשיא סאדאת. הטענה שהריגתו של סאדאת היתה טעות, היא בגידה באללה, בנביא, ובאומה."[6]

 

השיח' הגולה מחמד מצטפא אל-מוקרי, "אבו אית'אר", הנחשב לסמכות ההלכתית השניה במעלה ב"גמאעה" אחרי השיח' עמר עבד אל-רחמן, תמך ביוזמת הפיוס, אך לא ב"תיקון המושגים" שהתלווה אליה. במאמר ארוך שפורסם באתר האינטרנט של אוסאמה רושדי כתב השיח' אל-מוקרי כי "העמדה ההלכתית הנדרשת" היא תמיכה ביוזמה המקורית תוך התנגדות לפגיעה בעקרונות היסודיים ההלכתיים של ה"גמאעה". לדבריו, "היוזמה היא דבר מוסכם, אבל בנוגע לדעות החדשות [כלומר, לתיקון המושגים], האחים אינם צריכים לדרוש מכלל חברי ה'גמאעה' לקבלן... האם המשטר המצרי השתנה במשהו שאנו צריכים לשנות את דעתנו עליו?"

 

השיח' אל-מוקרי גם דחה את ביקורתם של מנהיגי ה"גמאעה" הכלואים על הטאליבאן ו"אל-קאעדה": "הטעות של אמירת חצאי אמיתות חזרה על עצמה גם בנושאים אחרים בראיונות [של המנהיגים הכלואים], כמו הדיבורים על הטאליבאן מבלי לציין את העושק של האמריקאים ואת איבתם, או הדיבורים רק על ההיבטים השליליים של הקבוצות האחרות [אל-קאעדה] ולא על היבטיהן החיוביים... הקבוצות האלה, על אף חילוקי הדעות, נמצאות באותה השוחה שלנו, בין אם אנו רוצים בכך ובין אם לאו, משום שאין יותר משתי שוחות [כלומר, העולם מתחלק לשניים: מוסלמים וכופרים]."[7]

 

ניתן להבחין כי בשעה שחלק בלתי מבוטל ממנהיגי ה"גמאעה" בחו"ל הסכימו ליוזמת הפיוס, מתוך תקווה שהיא תביא לשחרור אסירים ותחסוך דם, איש מהם לא הביע תמיכה ברעיונות המהפכניים שהציגו המנהיגים הכלואים בספריהם ובראיונות השונים לתקשורת. אדרבה, הויתור על החלת השריעה הקביעה כי רצח סאדאת היה טעות וטענות נוספות שהשמיעו המנהיגים הכלואים עוררו עליהם את זעמם של כמה ממנהיגי הארגון בחו"ל.

 

יתרה מכך, מכתב האישום האמריקאי נגד עורכת דינו של השיח' עמר, לין סטיוארט, ונגד איש ה"גמאעה" בניו יורק, אחמד עבד אל-סתאר ואחרים עולה שבספטמבר-אוקטובר 2000 ניסו עבד אל-סתאר ורפאעי טאהא לארגן פיגוע במצרים בשיתוף איש ה"גמאעה", עלאא עבד אל-רזאק עטיה, שהיה מבוקש על ידי שלטונות מצרים בשל הטבח בלוקסור שלוש שנים קודם לכן. שיחות הטלפון שקיימו המעורבים תועדו ופורטו בכתב האישום:

 

בארבעה בספטמבר, 2000 אמר רפאעי טאהא לאדם המכונה בכתב האישום 2CC, שפעולות צבאיות תלויות רק ביכולת לבצען. ב-18 בספטמבר, אמר 2CC בשיחת טלפון עם טאהא שעטיה רוצה להיפגש אתו בנוגע ל"עבודה מסוימת". ב-30 בספטמבר אמר טאהא למנהיג אחר ב"גמאעה" שצריך "לוקסור שניה". בחמישה באוקטובר, אמר 2CC לטאהא שהוא מבין שעומדת להתבצע פעולה מסוימת אבל הוא ביקש לדחות אותה עד שטאהא ייפגש עם עטיה. ב-11 באוקטובר, אמר אחמד עבד אל-סתאר לטאהא שהוא דיבר עם עטיה ועטיה להוט, מוכן ומסוגל "לעשות דברים". ב-19 באוקטובר, חוסל עטיה בפשיטה של כוחות הביטחון המצריים באסואן והפיגוע סוכל.[8]

 

היוזמה והמשטר המצרי

אסטרטגיה או טקטיקה?

בכל פעם שמתחדש הדיון הפומבי בנוגע ליוזמת הפיוס, שבה ועולה האפשרות שהיא מהווה צעד טקטי מצד ה"גמאעה" שמטרתו להביא לשחרור המוני של חברי הארגון הכלואים על מנת לחדש, אחר כך, את הפעילות האלימה. השאלה האם הצעד הוא טקטי או אסטרטגי נשאלה אפילו על ידי אחד מחברי ה"גמאעה" עצמם במפגש עם המנהיגים שסוקר ב"אל-מצור". בתשובה, הסביר כרם זוהדי ששאלה זו "אינה במקום". לדבריו, "הסכם שלום זמני יכול להיות מקובל עם היהודים או עם הסרבים, ואח"כ נחזור למלחמה. אבל הסכמי שלום או פיוס בין המוסלמים אסור שייחתמו מתוך כוונת בגידה."[9]

 

באחד מראיונותיו טען זוהדי כי מי שטוען כי מדובר בצעד טקטי הם "השמאלנים המנסים תמיד ללבות את האש... כאשר אנו אומרים שטעינו ושהאמת היא כך וכך וכאשר אנו מפרסמים מחקרים הלכתיים, אין מדובר בטקטיקה. אין מקום לתמרונים בכל הקשור לעניינים הלכתיים."[10]

 

טיעון נוסף שמעלים המנהיגים נגד אלו הטוענים כי מדובר בצעד טקטי, הוא שהם ביקשו לקיים יוזמה כזו עוד בשנות השמונים אך הדבר לא נסתייע. כרם זוהדי סיפר שהנהגת ה"גמאעה" רצתה בפיוס מיד לאחר אירועי 1981, אך יוזמת הפיוס הראשונה של השיח' אל-שעראוי נכשלה בשל העדר הסכמה בקרב התנועה האסלאמית.[11]

 

חמדי עבד אל-רחמן אמר שיוזמת התיווך של 1993 "יכולה היתה להצליח" אילמלא ניסתה ה"גמאעה" במקביל להתנקש בחיי שר ההסברה המצרי, צפות אל-שריף.[12] 

 

למרות כישלונות העבר, הסביר מחמד שעיב ש"אחד ההיבטים החיוביים של היוזמה הוא שהיא פתחה פתח בפני חופש הבעת הדעה בתוך ה'גמאעה', משום שרבים מהרעיונות שנידונו ביוזמה קיננו בנפשותיהם של האחים, ואני אחד מהם, עוד לפני היוזמה... הבעיה היתה שלפני ההכרזה על היוזמה להפסקת האלימות, רבים לא היו יכולים לדבר על הנושא הזה מחשש שהם יואשמו בוותרנות או בכך שהתעייפו מכלא."[13]

 

עסקה או צעדים בוני אמון?

מנהיגי ה"גמאעה" מואשמים לעתים קרובות על ידי מתנגדיהם בתנועות האסלאמיות שיוזמת השלום היא תוצאה של עסקה שעשו עם המשטר המצרי. המנהיגים מכחישים טענות אלה מכל וכל וכהוכחה לכך הם מצביעים על המשך שהותם בכלא על אף היוזמה ולמרות שגמרו לרצות את עונשם לפני שנים.

 

ואולם, שלטונות מצרים נקטו בצעדים בוני אמון כלפי הארגון. לדברי כרם זוהדי יעילותה של היוזמה גברה בשל שיפור מצב בתי הכלא ו"שחרור אלפי אחים" מבלי שאיש מהם יפר את עקרונות היוזמה.[14] גם נאגח אבראהים פרט את יתרונותיה של היוזמה באוזני חברי הארגון הכלואים: "בתי הכלא שהיו מתמלאים, מתרוקנים כעת... הרדיפות נפסקו וכך גם תחושת החשד בינינו לבין אנשינו ואהובינו... השם הרע שיצא לאסלאם השתנה. בעבר האנשים חששו מכל אדם בעל זקן וחשבו שכל שערה בזקנו היא אקדח... מבתי הכלא יצאו אלפי אחים המסתובבים ברחבי מצרים בתחושת ביטחון... הותרו ביקורים, הותרו נישואין, היחס נהיה טוב... השבח לאללה, העולם כולו עוצר כעת את האסלאמיים, ואילו מצרים משחררת אותם. העולם כולו רודף את המוסלמים ועוצר אותם [בגואנטאנמו] שבקובה, בשעה שמצרים פותחת בפניהם את השערים."[15]

 

כמה ממנהיגי הארגון, שנידונו למוות וממתינים לביצוע גזר הדין, תומכים אף הם ביוזמה, עובדה הנתפסת בעיני ההנהגה כהוכחה האולטימטיבית לכך שאין מדובר בעסקה בין ה"גמאעה" למשטר המצרי. "אני לובש את המדים האדומים של הנידונים למוות", אמר חסן ח'ליפה, נכה המרותק לכסא גלגלים שהורשע ברצח מפקד חטיבת הביטחון המרכזי במצרים עלית בשנת 1994, "מה כבר מחכה לי מהעיונים האידיאולוגים? אני ויתרתי על העימות והשתכנעתי בדרך הנכונה לא רק משום שזוהי הדרך הנכונה אלא משום שזהו פולחן והתקרבות לאללה עד שאחבק את חבל התלייה ואפגש עם אלוהי לאחר שהתבררה לי האמת והלכתי אחריה."[16]

 

למרות שלא שוחררו, ניתנו למנהיגים הבכירים של ה"גמאעה" הטבות מסוימות. ראשית, לקרובי משפחותיהם ניתנה עדיפות בשחרורים.[17] הותר להם ללבוש בגדים רגילים במקום מדי בית הסוהר. לכרם זוהדי אפשרו לבקר את אמו מחוץ לכלא כמה פעמים וניתן לו גם לבלות זמן עם משפחתו. פואד אל-דואליבי, הנאשם מס' 5 בפרשת הג'יהאד הגדולה של שנת 1981, מייצר בכלא רהיטים. בני משפחתו מספקים לו את החומרים ושרטוטים של המודלים הדרושים, ולאחר מכן מוכרים את הרהיטים עבורו.[18]

 

הצורך בשחרור המנהיגים

למרות שהם שבים ומכריזים שיוזמת הפיוס היתה מהלך חד-צדדי שנעשה לשם שמים, מתגנבת מדי פעם לדברי המנהיגים נימה של קובלנה על כך שהם נותרו במעצר מנהלי למרות היוזמה ועל אף שסיימו לרצות את העונשים שנגזרו עליהם לפני שנים. "כאשר הקומוניסטים אמרו שהם מתנערים מן האלימות, הם שוחררו בין לילה ואילו אנו נשארנו שנים בכלא למרות שגינינו את האלימות", אמר כרם זוהדי, שהוסיף: "כדברי המשורר: 'הוא זורק אותו לים עם ידיים קשורות ואומר לו: זהירות, זהירות, אתה בולע מים'. אין לנעול את שערי הרחמים ולהשאיר את האנשים בכלא, ואחר כך להגיד להם אל תכעסו, בשעה שאנשים מקבוצות אחרות יצאו [על התנהגות טובה] לאחר שריצו שלושה רבעים ואחרים יצאו בחנינה."[19]

 

גם חמדי עבד אל-רחמן שהיה היחיד מבין חברי מועצת השורא ששוחרר, לא שכח את חבריו הכלואים ואמר כי "ליוזמה יש שני צדדים: ה'גמאעה' והממשלה. אנו מצדנו, פתחנו ביוזמה מתוך שכנוע הלכתי ובשירות המדינה והעולם האסלאמי כולו וללא תנאים. לא היו לנו כל תביעות... לעומת זאת, הצד השני, הממשלה, צריך להתייחס ליוזמה ולגלות מידה של היענות, משום שהדבר יעודד את המחויבות ליוזמה וזה מה שכולנו רוצים."[20]

 

צלאח האשם, מייסד ה"גמאעה" שהתנגד לדרך המאבק המזוין ונותר חופשי כל השנים, הביע את חששו ש"הימנעות משחרור המנהיגים ההיסטוריים של ה'גמאעה' תעודד את הזרוע הצבאית לחזור לפעולות הצבאיות. בעלי היוזמה לא קטפו את הפירות של מעשם ואני סבור שיהיו לכך השלכות שליליות בתוך ה'גמאעה' במצרים ובחו"ל."[21] ביוני 2002, נעצר האשם והואשם בניסיון לטרפד את היוזמה; הוא שוחרר רק שמונה חודשים לאחר מכן.

 

ניתוח ומסקנות

כמה גורמים הובילו למהפך האידיאולוגי של מנהיגי ה"גמאעה". הגורם הראשון הוא היד הקשה בה נקטו שלטונות מצרים כלפי הארגון. בכירים ב"גמאעה" הוצאו להורג, נכלאו או שנאלצו לחיות בגלות. כאשר סיימו מנהיגי הארגון לרצות את העונשים שנגזרו עליהם, הם הושארו במעצר מנהלי בבתי הכלא. מדיניות זו גרמה תסכול בקרב ההנהגה בנוגע ליכולת להגשים את יעדיו העיקריים של הארגון.

 

בנוסף, שפיכות הדמים הבלתי נפסקת ומותם של אזרחים בחלק מהפיגועים עוררו סלידה מסוימת מה"גמאעה" בחברה המצרית. במקביל, פתח המשטר במאבק אידיאולוגי עם ה"גמאעה" על נפשו של הציבור, באמצעות התקשורת והמערכת הדתית הממסדית. העדרה של מנהיגות דתית ממסדית בשנות השבעים בדרום מצרים היתה גורם מרכזי להתפתחות ה"גמאעה", כפי שסיפר מחמד שעיב: "אחת הסיבות להתפשטות הקבוצות האסלאמיות היתה שכאשר היינו צעירים, השיח'ים של אל-אזהר היו מרוחקים מאתנו... כאשר אני הייתי בבית ספר תיכון, לא ידעתי שום דבר על כלום. אז, לא מצאתי שיח' [ממסדי] שייעץ לי, יתעניין בי, או ילמד אותי. לעומת זאת, מצאתי לפתע את אחד מחברי ה'גמאעה' שהתעניין בי במסגד ואפילו גילה עניין בבעיותי הפרטיות. לכן, פיתחתי תלות רגשית באותו אדם."[22]

 

גורם נוסף שנראה כי היתה לו השפעה על מהלך העניינים היה היעלמותו מן הזירה של המופתי הכריזמטי של הארגון, השיח' עמר עבד אל-רחמן, שנידון למאסר עולם בארה"ב. בנוגע לעמדתו של השיח' עמר ביחס ליוזמת הפיוס המקורית נמסרו הצהרות סותרות, אין להניח כי הוא היה תומך בסדרת "תיקון המושגים" מרחיקת הלכת. הבידוד בו מצוי השיח' עמר בארה"ב, הקל על המנהיגים תומכי השינוי בקידום רעיונותיהם.

 

העמדות שמציגים מנהיגי ה"גמאעה" מאז החלו בפרסום הספרים בסדרת "תיקון המושגים" משקפות מהפך טוטאלי בהשוואה לאידיאולוגיה שגיבשו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. מ"תיקון המושגים" ניתן ללמוד שגם כאשר מדובר בקבוצות האסלאמיות הקיצוניות ביותר, מרגע שמתהווה מוטיבציה ומתקבלת החלטה להתנער מדרך האלימות, אין הפרשנות ההלכתית מהווה מכשול אמיתי; כל אמונה שנתפשה בעבר כבלתי ניתנת לערעור – ואפילו התביעה היסודית ביותר להקים מדינת הלכה – מוצאת את פתרונה באמצעות פרשנות גמישה של המקורות.

 

מבחינה מעשית, למרות שמאז הפיגוע בלוקסור בנובמבר 1997 לא ביצעה ה"גמאעה" פיגועים גדולים, יש להיזהר מלהסיק כי פעילותם האלימה של חברים מתוך הארגון היא נחלת העבר. הפיגוע שתכננו רפאעי טאהא ואחמד עבד אל-סתאר עם אנשי "גמאעה" במצרים באוקטובר 2000 נמנע רק בשל הסיכול הביטחוני ולא מתוך חוסר מוטיבציה בקרב אנשי הארגון. יתרה מכך, רבים ממנהיגי ה"גמאעה" בחו"ל שתמכו ביוזמת הפיוס המקורית, הסתייגו, ולעתים בחריפות, מ"תיקון המושגים" ומהודאתם של המנהיגים הכלואים בכך שמעשי ה"גמאעה" בעבר היו שגויים. 

 

במקביל לשחרור האסירים על ידי השלטונות, מדווחת העיתונות המצרית באופן תדיר על מעצר אנשים החשודים בניסיון להחיות את ה"גמאעה" ואת הפיגועים. בנוסף, התשתית האידיאולוגית שממנה צמחה ה"גמאעה" ממשיכה להצמיח התארגנויות חדשות. דוגמא לכך הוא ארגון "אל-ועד", שפעל משנת 1996 ונחשף על ידי שלטונות מצרים רק בשנת 2001 לאחר שתכנן להתנקש בנשיא מבארכ, בשיח' אל-אזהר – משום שבעת ביקור בארה"ב הכחיש כי ישנם פסוקי קוראן הקובעים שבני העדה הנוצרית הם כופרים – ובאישים נוספים, לפוצץ את בניין הטלוויזיה המצרית, ולהעביר מומחה מטענים מדגסטאן ל"חמאס" בעזה.[23]

 

ואולם, גם אם אידיאולוגית הטרור לא מתה, אין ספק שהיא ספגה מהלומה קשה עם התערערות התשתית הארגונית של ה"גמאעה". הסיבה היא שמבין כל הארגונים האסלאמיים המיליטנטיים במצרים, ה"גמאעה" הוא הארגון היחיד שניתן היה לראות בו תנועת המונים. "המפלגה הלאומית [מפלגת השלטון] יכולה לחלום על הפופולאריות של ה'גמאעה' בכל מחוז ממחוזות מצרים עלית", אמר רפאעי טאהא בראיון מאפריל 1997.[24] בניגוד ל"ג'יהאד", ל"אל-קאעדה" ולארגונים אחרים – שכל מהותם היא ביצוע פיגועים – ל"גמאעה" היו גם שאיפות ליצור שינוי חברתי. הפעילות האלימה, גם אם הפכה למוקד פעילותו של הארגון, נתפסה כחלק מה'דעוה', מהפעילות הכללית שמטרתה להוביל להתעוררות אסלאמית ולשינוי עמוק במצרים.

 

לסיכום, המהפך האידיאולוגי של מנהיגי ה"גמאעה" הוא דוגמא יוצאת דופן לשינוי קולקטיבי שחל בקבוצה של מנהיגים של ארגון מיליטנטי, אך התנגדותם של מנהיגי הארגון בחו"ל וחשיפת התארגנויות מיליטנטיות אסלאמיות חדשות, מעידים על סבירות גבוהה לפיגועים במצרים גם בעתיד.