כללי

חוקרים פלסטינים על הסכסוך הערבי - ישראלי

 

יומון הרש"פ, "אל-חיאת אל-ג'דידה", מציג בהרחבה את עבודותיהם של שני חוקרים פלסטינים, המהוות סיכום לכנס בנושא "הערבים וההתמודדות עם ישראל" שערך "המרכז לחקר האחדות הערבית".

 

"חשיבות הכנס", מציין יומון הרש"פ בדברי הרקע שלו, "בכך שהוא נערך בעיתוי מיוחד ובנסיבות מיוחדות. הכנס נערך בסוף שנת 1998 בתקופה שבה תהליך השלום כשל לגמרי בשל מדיניות ראש הממשלה הישראלי הקודם, נתניהו ובסוף המאה העשרים, על סף מאה חדשה, [שהוא זמן ראוי]  לעיין בתוצאות חמישים שנות מאבק ערבי-פלסטיני ולבחון למעלה ממאה שנים של התוכנית הציונית בפלסטין... הכנס נערך בתקופה שבה מציינים עשרות שנים של המאבק הערבי... [והוא נערך] על מנת להיות תמצית פריה של המחשבה הלאומית... כדי שמטרות האומה יישארו ברורות ומוגדרות, יהיו אשר יהיו ההסדרים השלביים הצפויים בחודשים הקרובים."

 

מתוך נייר הסיכום של ד"ר מג'די חמאד:

"...'הסכסוך הבסיסי' הקיים באזור [בין הערבים לבין ישראל] קשור לסכסוך גדול יותר בין הערבים לבין הכוחות הקולוניאליסטים השונים שפעלו לכפיית הנחשלות על האזור הערבי ולזריעת התוכנית הציונית [בתוכו]. לפיכך, המאבק [הערבי] נגד כוחות ההגמוניה המודרניים בכלל ונגד אמריקה בפרט – נמשך...

 

המאבק נגד הציונות וישראל הוא מסוג המאבקים ההיסטוריים-חברתיים המתמשכים והוא מאבק תרבותי ארוך טווח אשר לא ניתן לקצר אותו באמצעות פתרונות שלביים או הסדרים מדיניים ולא ניתן להכריעו באמצעים צבאיים בלבד...

 

האסטרטגיה הרצויה [במאבק זה] צריכה לתת פתרון לבעיית האדמות הערביות הכבושות בהתאם לעקרון הסרת שרידי תוקפנות 1967, ולהתמסר לפתרון יסודי של הבעיה הפלסטינית והבעיה היהודית הישראלית. כל אסטרטגיה להשכנת שלום אמיתי באזור צריכה להתרכז בהשגת שתי מטרות – לפרק את המבנה הגזעני של המדינה הציונית, להשיב את היציבות לאזור ולהשכין צדק ושלום בין עמי האזור...

 

נקודת המוצא של האסטרטגיה [הערבית] צריכה להיות שאדמת פלסטין כולה היא אדמת העם הערבי הפלסטיני ומולדתו הטבעית העוברת בירושה מדור לדור והיא זכותו [הלאומית] הקולקטיבית שאי אפשר לקיים עליה מיקח וממכר ולא לוותר עליה...

 

המטרה הסופית של האסטרטגיה היא 'הקמת מדינה דמוקרטית בפלסטין': איחוד פלסטין מחדש במסגרת פוליטית דמוקרטית, הבטחת זכות השיבה לפליטים הפלסטינים, שוויון מלא לכל תושבי פלסטין, אזרחות מלאה לכל התושבים, השבת הרכוש והאדמות הפלסטיניות לבעליהן החוקיים, הבטחת זכות השיבה ליהודים הערבים שרוצים לשוב למולדתם המקורית וחיסול האופי  הקולוניאליסטי [של ישראל]...

 

ההסדרים הנוכחיים... לא ישימו קץ לסכסוך ולא ימנעו את המשך המאבק בכל האמצעים ובכל הצורות. סכסוך ערבי-ציוני וסכסוך ישראלי-פלסטיני בעל היבטים רבים ימשיכו להתקיים כתוצאה מן המבוי הסתום של התוכנית הציונית עצמה...

 

למרות המאבקים השונים בין הערבים לישראל לא השיג אף אחד מן הצדדים ניצחון מכריע ולכן קיימות ארבע אפשרויות [לגבי עתיד היחסים בין הערבים לישראל]:

1.      פתרון צבאי על ידי הכרעת [ישראל] - הוא בלתי אפשרי... משום שלישראל יש מונופול על הנשק הגרעיני ומשום ש[מקבלי] ההחלטות הרשמיים הערביים אינם מעונינים עוד בעימות צבאי.

2.      מלחמות נמשכות, כדוגמת מלחמת 73' - עשויות להתרחש בשל האפשרות שיחול קיפאון בתהליך ההסדר [המדיני], בשל בעיות המים ובשל הברית התורכית-ישראלית.

3.      'מאבק מזוין' [של הארגונים הפלסטיניים] - אפשרי משום שהוא מבטא צורך אסטרטגי שכן הסכסוך הוא סכסוך של אומה ושל עמים כנגד אויב. כמו כן מבטא "המאבק המזוין" צורך טקטי קיים להתיש את האויב.

4.      מאבק בדרכי שלום המסייע [למאבק הכללי] - אמצעים של שלום עשויים למלא תפקיד בהשגת המטרות... החרם הערבי העממי והרשמי הוא בעל חשיבות רבה... וחשוב מאוד להפוך את המאבק בנורמליזציה לעשייה לאומית מאורגנת.

 

חייב להתגבש זרם לאומי דמוקרטי מתקדם שיציע תוכנית כוללת למאבק. מאבק זה [צריך] להוביל לביטול כל המבנה הגזעני, המשפטי, הארגוני והמוסדי של מדינת ישראל, להביא לחיסול הישות הקולוניאליסטית ההתנחלותית שבתוכה ולשים קץ לפתרון הציוני על ידי הצגת פתרון [אלטרנטיבי] ערבי תרבותי לסכסוך בכללותו."

 

מתוך העבודה של ברהאן אל-דג'אני*

"אדמת פלסטין כולה היא אדמת העם הערבי הפלסטיני והיא מולדתו הטבעית העוברת בירושה מדור לדור. זכות זו אינה מתבטלת בשל פלישה או בשל התיישנות. לפיכך, זכותו של העם הפלסטיני להתקבץ על אדמתו ומולדתו ולהקים עליה את מדינתו הערבית. בטווח הארוך – ניתן לבנות חיים משותפים לערבים וליהודים על אדמת פלסטין, אולם חיים משותפים מעין אלו לא יוכלו להתמשך אלא אם ייבנו על יסוד הכרה בזכות המלאה של הפלסטינים [בפלסטין]...

 

חמש עובדות מקשרות בין הבעיה הפלסטינית לבין מדינות ערב:

1.      אדמת פלסטין היא אדמה ערבית.

2.      אדמת פלסטין מפרידה בין מזרח המולדת הערבית לבין מערב המולדת הערבית.

3.      שאיפותיה של המדינה היהודית אינן מצטמצמות לאדמת פלסטין, אלא חורגות ל[השגת]  אדמה ערבית נוספת.

4.      המדינה היהודית היא ראש החץ של כוחות זרים החומדים את האזור הערבי ומשאביו.

5.      המדינה היהודית תנסה, בשלב הבא... לחולל בעיות כלכליות ולבנות הגמוניה פוליטית [באזור].

 

ניתן לסכם עובדות אלו במשפט אחד: ישראל היא סכנה כלכלית, צבאית ופוליטית לאומה הערבית כולה ולא רק לפלסטין...

 

הבעיה הפלסטינית זקוקה לאופוזיציה נגד תהליך אוסלו... על אופוזיציה זו להיות עמוד השדרה של האופוזיציה הערבית הרחבה יותר. מטרת האופוזיציה לא צריכה להיות תחרות עם הרשות הלאומית על השלטון, אלא החזרת הבעיה אל מקורותיה – כלומר אל האמנה הלאומית [הפלסטינית] ואל המטרות שנקבעו בה..."[1]