המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ביקורת על תרבות ההונאה העצמית בעולם הערבי
28/9/2002

 

 

מאמר ביקורת על תרבות ההונאה העצמית בעולם הערבי

 

העיתונאי הפלסטיני הותיק, תופיק אבו בכר, פרסם ביומון הפלסטיני 'אל-איאם' מאמר המותח ביקורת על "תרבות ההונאה העצמית" בעולם הערבי. לדבריו, תרבות זו מונעת את התקדמותו של העולם הערבי בכל תחומי החיים.[1]

 

להלן קטעים מן המאמר:

 

"אין מנוס מלהרים את הכפפה שהשליך ידידנו, [האינטלקטואל הבחרייני,] ד"ר מחמד ג'אבר אל-אנצארי, כאשר דיבר על התופעה של 'תרבות ההונאה העצמית': המחלה המכרסמת בגופה של האידיאולוגיה הפוליטית הערבית, מתישה אותו ומונעת ממנו לצמוח. יש להוסיף ולהזכיר את 'תרבות ההגזמות', אשר אינה מכבדת את ההגיון, המספרים והסטטיסטיקות וזאת, בעידן מהפיכת ה'מידע'...

 

תרבות ההונאה העצמית חוסמת את הדרך בפני כל הכרה שהיא בעובדות– הכרה  שהינה תנאי הכרחי לאבחונן של מחלות ותבוסות ולשינוס מותניים [להתגברות עליהן]. אילו היו היפנים והגרמנים מרמים עצמם ו[טוענים] שהם ספגו רק 'כשלון' ולא תבוסה מוחצת, אפשר שמצבם היה ממשיך להיות אומלל עד היום והם היו ממשיכים להיות עניים בכל מלבד בנאומים רבי עוצמה ובהונאה העצמית.

 

ההתנתקות מן העבר והפסקת ה'התבכיינות' – בהן התמחינו, אנו הערבים, כאומה אשר הפכה מאומה כובשת לנכבשת, כדברי האינטלקטואל התוניסאי אל-עפיף אל-אחצ'ר - הפסקת ה[דיבורים] על 'מה שצריך להיות', הפסקת ההסתמכות על תהילת העבר,  [שימת הקץ ל]אשליות הכוח והניצחון – כל אלה הם תנאים הכרחיים להפסקת ההונאה העצמית ולפריצה קדימה לעבר העתיד באופטימיות, נחישות ועקשנות.

 

האחריות ליישום צעדים אלה מוטלת למעשה, על אנשי ה'נאורות' ועל אנשי ההגיון והבינה, הנדרשים 'לחנך את האנשים ולהסיר את המבוכה' כפי שהצהיר אל-כואכבי לפני עשורים[2]. אסור שיאחזו בהם החיל והרעדה מול הדמגוגים ומול 'אנשי המלחמה' הממלאים את ערוצי הלווין בעת הנוכחית.

 

חיפשתי בנבכי ההיסטוריה אחר אומות אשר נקטו ב'הונאה עצמית' כמונו הערבים בתקופה אפלה זו של ההיסטוריה ומצאתי כי אותן אומות אשר עשו את ה'מעשה הנתעב' הזה היו בנסיגה תקופה אחר תקופה. הן החלו את שלב הפריצה קדימה  [רק] כאשר הדורות החדשים התנתקו מה'הונאה העצמית' והפסיקו את ההתמכרות לקריאת ההיסטוריה הקדומה שלהם שקידשה את נקמת הדם והכוח. בדיחה יפנית מספרת כי כאשר היפנים השיגו את ההתקדמות הזו, לאחר שהכירו בתבוסה, נאבקו בעברם והפנו את פניהם קדימה מבלי להביט לאחור, הם החלו לומר: השבח לאל, [היינו צריכים] לספוג תבוסה צבאית כדי להתמודד, ולו פעם אחת, עם כל האתגרים... מבלי לרמות את עצמנו.   

 

אנחנו לא הודינו באמת בתבוסת 1948 וכינינו אותה 'נכבה', כפי שכתבתי לא פעם. ל[מונח] 'נכבה' יש משמעות של כוח עליון כמו לרעידות אדמה ולשטפונות, כאילו שלבני האדם, לטעויותיהם ולחטאיהם אין כל קשר למה שאירע. [זוהי] הונאה עצמית אדירה. קשה לי לשכנע את בני הדור הצעיר כי מה שאנו מכנים כנופיות ה'הגנה' ו[כנופיות] אחרות עלו במספרם על חיילי שבעה צבאות ערב, אשר נכנסו לשחרר את פלסטין ב 1948.    

 

אנו מדברים על הניצחון במלחמת סואץ משנת 1957 בעוד אנו שוכחים במתכוון שהניצחון הזה – ואכן היתה בכך מידה של ניצחון - זרע את זרעיה של מלחמת 1967 בכך שהגביל את השיט [בתעלת סואץ] והכניס את כוחות החירום הבינ"ל [לאיזור].

 

בשנת 1967 כבשה ישראל תוך שישה ימים [שטח] שהיקפו הוא פי שלושה משטחה הראשוני, כאשר הדרך לשערי בירות ערביות היתה פתוחה לפניה. את התבוסה המוחצת הזו אנו מכנים כשלון קטן, אשר נתגבר עליו במהרה.  והנה, בחלוף 36 שנים מאותה תבוסה מבישה עודנו משלמים את המחיר מידי יום ועוד היד נטויה. לאחר אותו כשלון, טבענו את הסיסמא: 'הסרת תוצאות התוקפנות', שהיא הונאה עצמית נוספת, כאילו שמדובר בתוצאות קטנות ומוגבלות אשר ניתן להיפטר מהן במהרה.

 

כאשר 'קוראת בקפה' באחד מהכפרים שלנו בגדה המערבית אמרה שהכיבוש של 1967  יימשך שלוש שנים, שלושה חודשים ושלושה ימים, האשימו אותה בכך שהיא סוכנת של ישראל, שהרי לא ייתכן שהכיבוש יימשך כל כך הרבה זמן. כך רימינו את עצמנו והנה אנו בעשור הרביעי, ואותו כיבוש חזר בימים אלה פעם נוספת בכל כוחו בשל מדיניות ה'הונאה העצמית', שיצרה אשליה כאילו קיימת אפשרות להצלחתה של אופציה צבאית פלסטינית נגד ישראל  כאשר [אפילו] אופציה צבאית ערבית אינה קיימת, וכאילו ניתן להשיג את האשליה של 'מאזן אימה' [עם ישראל]. אנו קוצרים את [זרעי] האסון והתבוסה המוחצת, למרות ההונאה בה נוקטים גיבורי ערוצי הלווין: המנהיגים הנסים מהמערכה ומעזים לומר את האמת המרה רק מאחורי דלתיים סגורות.

 

עראק ספגה תבוסה מוחצת ב-1991 בידי כוחות הקואליציה. נכפו עליה תנאים הדומים בכמה היבטים לאלה שנכפו על גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה; למרות זאת הם [העראקים] חוגגים את הניצחון של 'אם כל המערכות' תוך הונאה עצמית קולקטיבית שהיא כמעט חסרת תקדים בהיסטוריה פרט לאותם קיצוניים בארצנו, פלסטין, אשר מדברים אף הם על 'ניצחון' בשעה שהמולדת כולה נתונה תחת עוצר ואלפים מוחזקים בבתי הכלא.

 

שאלתי את ידידי נביל עמר [לשעבר שר ברש"פ, שלאחרונה מתח ביקורת פומבית על ערפאת, לאחר שבמשך שנים הגן על מדיניותו מדי יום שישי בשידורי הטלוויזיה הפלסטינית] האם אנשינו מטילים עוצר על פרברי תל אביב, מרעיבים את האנשים, פושטים את בגדיהם ומרימים את ידיהם כסימן לכניעה? אם לא – כיצד אנו יכולים לדבר על 'הניצחון'?...

 

ההונאה העצמית הגיעה עד כדי כך שיש הטוענים וכותבים, מבלי להניד עפעף, שהאינתפאדה כפתה על מליון ישראלים לעזוב את ישראל... הם מרמים את עצמם גם כאשר הם אומרים שאלפי מתנחלים עוזבים את התנחלויותיהם. איש אינו קורא את המספרים... איש אינו רוצה להתעמת עם העובדות והמסמכים משום ש[עימות כזה] פוגם בהנאה שבהונאה העצמית... אני מקווה להתעורר מחר ולא למצוא ולו מתנחל אחד בארצנו, אולם העובדות מצביעות על ההיפך.

 

לעולם לא אשכח את הויכוח בארצנו ערב מלחמת יוני 1967 בשאלה האם  הצי השישי האמריקאי שאורב בים התיכון ייכנס לפעולה כדי להציל את ישראל לפני שנצליח להשמידה או שהוא יתעכב כמה ימים, ויאפשר לנו להכות את המדינה העברית מכה ניצחת, להרוס את בית המקדש השלישי ולקטוף את הניצחון הברור. התפכחתי למראה חיילים ישראלים בחצר ביתנו בעיירה ההררית 'יעבד' ומולי נחשפה ההונאה העצמית. מאותו יום  חל שינוי במעמקי זהותי  האידיאולוגית והפוליטית למרות שהייתי רק בתחילת שנות העשרים לחיי.

 

אומות אינן מתקדמות ואינן נכנסות לעידן הנאורות, אלא כאשר הן מפקפקות באקסיומות שלהן, ומזעזעות את המוסכמות בעוצמה וללא קווים אדומים... תרבות ההונאה העצמית וההגזמות לא תעצור את הכרסום הסרטני בגופה של האידיאולוגיה הפוליטית הערבית כל עוד לא נעשה את מה שעשו באירופה ובמקומות אחרים כדי להיכנס לעידן ה'נאורות'..."

 

כשבוע לאחר מכן כתב תופיק אבו בכר מאמר נוסף תחת הכותרת: 'שנתיים לאינתיפאדה ולתרבות ההונאה העצמית'[3].

"...מי שעוד לא השתכנע בהיקפה הרחב של תופעת ההונאה העצמית חייב לבדוק את אמיתות הדברים הנשמעים בערוצי הלווין ובתחנות הרדיו והנכתבים בעיתונים בחלוף שנתיים לפרוץ האינתיפאדה, וזאת על מנת לגלות כיצד אנו מתחמקים מלערוך חשבון נפש , אשר עליו להיות קשה בשל החטאים שעשינו או שעשו בעיקר הקיצוניים שבינינו נגד העם הזה. [חטאים] אלה עולים על כל דמיון [והם בוצעו] מבלי להניד עפעף...

 

יוזמת השלום של הנשיא קלינטון היתה הצעה שונה לחלוטין ממה שהוצע בקמפ דיוויד. היה צריך לאחוז בה ללא היסוס מבלי להמתין לדיונים אינסופיים של ימים על ימים ובלי לחשוש מגילויי דעת שפירסמה קבוצה זו אחרת ואשר הטילו מורא על כמה מהמנהיגים...

 

בחנו את עמדות ה'רביעייה' [ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם] בהן אנו תומכים היום לעומת מה שהוצע לנו ב[אותה] יוזמה ואחריה בטאבה כדי שכל מי שעיניים בראשו יראה כיצד פשענו כלפי עמנו כאשר היססנו לנקוט  בעמדה הנדרשת... בזמן הנכון. מעולם לא היתה לנו הזדמנות מושלמת... ולעולם גם לא תהיה. ואולם, ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, אשר אחד מהישגיה היה הניתוק מהסיסמא: 'הכל או לא כלום' בכך שהסכימה להקים מדינה על חלק מאדמת פלסטין- נסוגה בה בבת אחת ובמהירות מדהימה מהסכמה זו, כאשר התעקשה שתינתן לה הזדמנות מושלמת. זוהי חזרה לסיסמא של 'הכל או לא כלום' אבל בצורה מוקטנת ולאחר מסע ארוך של התמתנות שנשרף בין רגע. זהו אסון על גבי אסון.

 

כל המנהיגים עימם דיברתי בזמנו הזהירו מפני מיליטריזציה של האינתיפאדה וטענו שמהלך כזה יהרוג אותה; ואולם, כאשר אירעה המיליטריזציה הם חזרו בהם מעמדתם והסתפקו במחאה חרישית מאחורי דלתיים סגורות.

 

יהיה זה חסר טעם להכחיש שאש"פ ויתר על תוכניותיו [המדיניות] לטובת החמאס ושאר הקיצוניים, האסלאמיים והלאומיים. תוך 21 חודשים קצרנו אסונות בלבד. אם היתה תבוסה, הריהי תבוסתו הניצחת של הזרם הקיצוני בזירה הפלסטינית. מדוע אם-כן, אנשי אש"פ אינם מעזים לקום ולומר את האמת הזו כדי להחזיר את העניינים לידיהם...

 

הבה נבחן את הסיסמא: ההתנגדות תימשך כל עוד נמשך הכיבוש... האם הכוונה לכיבוש הגדה והרצועה? [הקיצוניים] משיבים לך בלא מוחלט. הם גם דחו את מסמך הקונצנזוס הלאומי [שגיבשו גורמים בפת"ח] משום שנכתב בו שמטרת ההתנגדות היא להקים מדינה בגדה וברצועה. הם התנגדו גם שההתנגדות תצטמצם לשטחים האלה. ההתנגדות אם-כן, תימשך כל עוד יש יהודים בפלסטין (ההיסטורית השלמה) וכל עוד קיימת מדינה יהודית...  

   

כל הסקרים מורים על כך שהרוב המכריע של הפלסטינים תומך ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. כיצד מאפשרים למיעוט לכפות את תוכניתו על כל העם באמצעות טרור אידיאולוגי ועשיית שימוש ציני בסיסמאות ריקות מתוכן שאת מחירן אנו משלמים מזה דור שלם...

 

אומרים לך שהאינתיפאדה  הרסה את הכלכלה הישראלית, מה שאכן קרה בפועל אולם בצורה שונה לגמרי מההגזמות ומההונאה העצמית... ישראל הפסידה 4% מהכנסתה הלאומית, בעוד שאנחנו הפסדנו 70%. אם-כך, כיצד זה  שיריבך מפסיד 4%, אתה מפסיד בערך פי 15 ואתה הוא זה שמנצח?".     

 



[1] אל-איאם (רש"פ), 18.9.2002.

[2] שיח' עבד אל-רחמן אל-כואכבי חי בסוריה בין השנים 1849 ל-1903.

[3] אל-איאם (רש"פ), 25.9.2002.