"אל-נהאר" ממשיך לתקוף את ממשלת לבנון על כניעתה לפלסטינים ולסוריה על רקע ההתנגשויות במחנה עין אל-חלוה
בפעם השנייה תוך זמן קצר תוקף היומון הלבנוני "אל-נהאר" את ממשלת לבנון בשל הימנעותה מלממש את ריבונותה במחנה הפליטים הפלסטיני עין אל-חלוה שבצידוןו מלתערב בהתנגשויות האלימות שפרצו בו בין פלגים פלסטינים יריבים. מנכ"ל "אל-נהאר", ג'בראן תויני, כתב בנושא זה[1]:
"אין להסכים למה שקורה במחנות, ובייחוד בעין אל-חלוה. עמדת הממשלה, או בעצם, העדר העמדה מצד הממשלה אינה מקובלת ומבזה את לבנון ואת עמה. העדר עמדה זה של ממשלת לבנון מבהיר פעם נוספת כי אין בידיה סמכות בפועל על כל אדמת לבנון אלא היא משותקת, זכותה נשללה ממנה, והיא מצפה לאור ירוק מכאן או משם...
המדינה הלבנונית בתרדמת. היא מתנהגת היום כאילו החכירה את המחנות ל[טובת] האינטרס הפלסטיני וכאילו הפקידה חלק ממשימות הביטחון בידי הכוחות הסוריים, בעוד שלמעשה הויתור האמיתי הוא ויתור מדיני לטובת השלטונות הסורים, החורג מהעניין הביטחוני. ואמנם, חלקים מאדמת לבנון הוחכרו כדי לשמש זירה להתנצחויות, כאילו היו מגרשי כדורגל עליהם משחקות מספר קבוצות, בשעה שהמדינה יושבת במקומם של הצופים כשהיא מוותרת על תפקידה הטבעי והאמיתי כבעלים של המגרש וכאפוטרופוס של הקבוצות.
מה שקורה היום מזכיר לנו את סוף שנות השבעים, כאשר המדינה החליטה לוותר על הביטחון במחנות וויתרה על ריבונותה באזור אל-ערקוב ובכל המחנות הפלסטינים בלבנון... אנו זוכרים את הסכם קהיר המפורסם ואת האסונות שהביא [אתו] עם הקרבות של 1970, 1971 ו-1972 בין הצבא [הלבנוני] לבין הפלגים הפלסטינים החמושים, ועד לאסון של 1975 [מלחמת האזרחים] ומזימת האזרוח [של הפליטים הפלסטינים בלבנון]. המחנות והכוחות הפלסטיניים החמושים והמדיניים היוו באותה תקופה מדינה בתוך מדינה, מדינה שצרה על המדינה הלבנונית מבחינה צבאית, מדינית וכלכלית.
מה שקורה היום במחנה עין אל-חלוה עלול להוות נקודת ציון חדשה להקמת מדינה בתוך מדינה ומובלעות ביטחוניות ואף פוליטיות שיפעלו בחופשיות מוחלטת ובמנותק ממדיניות הממשלה, מה שעלול לגרום למצור על לבנון ועל שטחי לבנון שעדיין נמצאים בשליטת המדינה. יש חשש כי לבנון תהפוך לאי מבודד בשל כל המובלעות שנוצרות ע"י המחנות הפלסטיניים מהדרום ועד לצפון, דרך הבקאע ובירות. הדבר המסוכן ביותר הוא שכל המובלעות האלו יצליחו להתחבר זו עם זו, מה שכבר קרה כנראה, וההוכחה היא ש"כנופיית דָנִיֶה" [פלג איסלאמיסטי המתנגד ל'פתח' ושבסיסו בצפון לבנון] הצליחה לעבור מהצפון לדרום ללא הפרעה.
מה שקורה בעין אל-חלוה הוא מלחמה אמיתית. המראות שראינו מעלים בזיכרון את מלחמת 1975 שאיננו רוצים לראות אותה שוב. מה שקרה יכול לקרות בכל מחנה אחר...
מלחמה ניטשת על אדמת לבנון והממשלה איננה. ידידנו שר ההגנה מצהיר, או שדורשים ממנו להצהיר, כי המתרחש בעין אל-חלוה הוא ענין פנימי שאין למדינה ענין בו. אוי למדינה כזו ולממשלה המוותרת על זכותה ועל אדמתה, תפקידה, ריבונותה ואחריותה. האם לא הספיק ללבנון המחיר היקר ששילמה כתוצאה מהויתורים של הממשלות הקודמות?...
המדינה היתה עסוקה - אז כמו היום - בדיכוי החירויות ומנגנוניה היו עסוקים בצנזורה, במעקב אחר אנשים ובחיסול חשבונות פנימיים, בעוד שהזרים נעו בחופשיות עד שהצליחו להשתלט על המדינה ומנגנוניה כליל, כפי שקורה היום.
האם הסכנה האמיתית נובעת מתחנות אמ.טי.וי ואל.בי סי [תחנות טלויזיה בבעלות נוצרית המואשמות בפגיעה בסוריה] ומסטודנטים ואנשי אופוזיציה, או שהיא טמונה במקום בו נמצאות המובלעות הביטחוניות, בו מוותרת המדינה על תפקידה ומנגנוני הביטחון שלה מושפלים, שכן אינם יכולים לפעול? בה בשעה אנו רואים איך ועדות ביטחוניות ומדיניות [פלסטיניות] פועלות, נושאות ונותנות מסגירות ועוצרות [חשודים] כאילו הן [מייצגות את] המדינה השלטון והצבא? אולי מחר נראה ועדות קישור פלסטיניות-סוריות-איראניות-אפגניות-מצריות הפועלות, נושאות ונותנות, מסגירות ועוצרות [חשודים], חוננות או מגרשות מבוקשים ופועלות במנותק מהמדינה או לכל היותר רואות במדינה צד [כלשהו]? האם ניתן להסכים לזה? למה מחכה הממשלה לפני שהיא מחזירה לעצמה את ריבונותה? האם היא מחכה לאור ירוק מסוריה או מהפלסטינים?
המדינה יכולה לשים קץ למה שקורה בכל המחנות. היא יכולה לבסס את ריבונותה על כל האדמות הלבנוניות... אך נשאלת השאלה: האם באמת היא [לבנון] רוצה להיות מדינה מכובדת או שהיא פוחדת מהתגובה? יש האומרים כי המדינה אינה פועלת מפני שהסורים מונעים ממנה, אך האם ניסתה המדינה לפעול ולראות האם סוריה באמת תתנגד? האם המדינה פוחדת אפילו לשאול את סוריה והיא פשוט מחכה לאיתות? אם אין בהנהגת המדינה מי שישים קץ למצב במחנות, האם אין גם מי שיעלה את השאלה בפני סוריה?"
