המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
גינויים לפיגוע באוניברסיטה העברית בירושלים
11/8/2002

גינויים לפיגוע באוניברסיטה העברית בירושלים

 

בעקבות הפיגוע באוניברסיטה העברית בירושלים גינו כמה אישים פלסטיניים את הפעולה מן ההיבט המוסרי.

   

ד"ר חנא נאצר, נשיא אוניברסיטת ביר-זית כתב ביומון הרש"פ, אל-איאם [1]:

"אין זה קל לחלוטין להצדיק את הפעולה אשר בוצעה באוניברסיטה העברית. ליתר דיוק, אין זה מקובל להצדיקה. שהרי הרג אזרחים חפים מפשע – בין אם אויבים הם ובין אם לאו,  בין אם אזרחותם כשלנו ובין אם אחרת, בין אם הם שייכים לדתנו ובין אם הם שייכים לדת אחרת – זהו דבר בלתי מקובל מבחינה מוסרית, דתית או מכל בחינה אחרת.

 

ביצוע הפעולה באוניברסיטה העברית בא כתגובה להתקפה הברוטלית ולטבח אשר ביצע שרון לאחרונה בעזה, התקפה אשר גרמה למותם של [אנשים] רבים חפים מפשע.

אולם אל לנו, בשום מקרה, להשיב על מעשיו של שרון במעשים דומים מצידנו. ההיסטוריה של מאבקו של העם הפלסטיני צריכה להיות נקייה מכל רבב.

 

רבים מהביטויים העוסקים בהגדרת הטרור מתייחסים להרג אזרחים חפים מפשע. יש הבדל גדול בין שני המונחים – 'מאבק' ו'טרור' – ואין לערבב ביניהם בשום אופן.

 

מה שמדאיג מאוד הוא שבכך שאנו מנמקים את הטרור בסבל שאנו סובלים מן הכיבוש אנו נסחפים [ונוקטים בדרך הטרור]; כולנו חווים את אסון הכיבוש, כולנו רואים כיצד השהידים של פלסטין נופלים מידי יום בזה אחר זה, כולנו יודעים כיצד נבלעת האדמה בידי ישראל וכיצד מתבצעת ההשתלטות על המקומות הקדושים, כולנו יודעים שיש גבול לסבלנות ולסבל. הכיבוש רובץ על חזינו מזה יותר משלושים וחמש שנים.

 

למרות כל זה, אסור לנו לעולם לחוש שביעות רצון נוכח הרג [אנשים] חפים מפשע מתוכם גם אם הם הרגו חפים מפשע מתוכנו. 

 

איני מפנה דברים אלה לציבור הישראלי משום שרובו הרי בחר את ההנהגה הנוכחית שהינה אחראית באופן ישיר לאלימות ולטרור באזור.

 

כמו כן איני מפנה דברים אלה לתקשורת המערבית שהרי היא נוטה ברובה לטובת ישראל בכך שהיא מתעלמת ממעשי הטבח שעושה ישראל בפלסטין.

 

אני מפנה אותם לפלסטין ולבניה. הם אלה אשר נמצאים בראש דאגותיי. הם אלה אשר בונים את ההווה והעתיד של המולדת. מה שמעניין אותי הוא, שכאשר אנו מנהלים את הקרב הצודק שלנו על השחרור לא נאבד את עצמנו ואת האנושיות שלנו ולא נאטום את אוזננו לקול המצפון החי. " 

 

יומיים לאחר מכן התפרסם באותו עיתון מאמר מאת ע'אזי אל-ח'לילי המגנה אף הוא את הפיגוע ואף קורא לאוניברסיטאות ולשאר מוסדות הלימוד הפלסטיניים לשבור את השתיקה ולצאת אף הם נגד ההתדרדרות לאלימות עיוורת[2]:

 

"הפיגוע בקפיטריה באוניברסיטה העברית אשר המתה בסטודנטים ישראלים, זרים וערבים הוא טעות גדולה אשר לא ניתן להבינה או להצדיקה יהיו התירוצים והסיבות אשר יהיו. הפיגוע מהווה הסלמה חמורה בכך שהוא שם לו למטרה ישירה אזרחים במסעדות, בתי קפה, שווקים ואוטובוסים. באמצעי זה בחרו לנקוט ארגונים פלסטינים כתגובה על פשעיו של שרון.

 

דרך זו של פגיעה ישירה באזרחים... דחפה את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי למצב של שפל מוסרי ומדיני בהיעדר סדר מוסרי ואנושי כך שהמטרות האצילות והאנושיות של מאבקנו הצודק למען החופש והעצמאות שלנו ולמען בנייתו מחדש של כבודנו האנושי מול אויב  החמוש מכף רגל ועד ראש נדחקו לשוליים במידה רבה...

 

מאבקנו למען החופש והעצמאות וסילוק הכיבוש הישראלי כולו מהשטחים הפלסטיניים הכבושים משנת 1967 ומציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים בהסתמך על החלטת 194 הוא מאבק צודק, מוסרי ואנושי, אשר מנחות אותו אמות מידה מוסריות ואנושיות בלא קשר  למידת הקפדתם של שרון והגנרלים שיכורי כוח שלו על אמות מידה מוסריות, שכן, הכיבוש והשליטה על עם אחר אינם לכשעצמם דבר מוסרי או אנושי...

 

במהלך תולדות מאבקו הארוך בעשורים הקודמים שמר העם הפלסטיני על הגבול האפשרי וההכרחי של ציות לערכים מוסריים במאבקו הצודק, והיה ראוי לתמיכה האנושית לה זכה... עמנו וכוחותיו הפעילים והנאבקים לא נגררו מעולם, למעט מקרים מעטים יוצאי דופן, לרמה של נקיטה באלימות עיוורת ולא אנושית...

 

האינתיפאדה הראשונה לא ניצחה בזכות הנשק אשר היה ברשותנו משום שלא היה ברשותנו שום נשק מלבד הרצון וכוח הצדק. [האינתיפאדה הראשונה לא ניצחה] בשל הפיגועים והמצעדים החמושים, אלא בשל עוצמת התמונה שהעברנו לעולם – תמונתו של עם חסר מגן הנאבק בכוח הרצון והאמונה ובחזה חשוף נגד כוח חמוש...

 

עלינו לחדש את הקריאות להפסיק את הפגיעה הישירה באזרחים, קריאות שבאו מטעם פוליטיקאים ואינטלקטואלים [פלסטיניים]. יש לגייס קבוצות רחבות יותר של עמנו ל[תמיכה] בקריאות אלה...

 

הכניעה ליצר ולאלימות העיוורת לא יביאו לנו את הניצחון כשם ששיכרון הכוח והשימוש החופשי בכוח לא יספק לשרון ולגנרלים שלו ביטחון ושלום אותם מחפשים רוב העם הפלסטיני והעם הישראלי... 

 

אני קורא לאוניברסיטאות ולמוסדות הלימוד [הפלסטיניים] שיאזרו אומץ, ישברו את השתיקה וירימו את קולם נגד רמת האלימות העיוורת הזו שתוצאותיה הן בגדר אסון לעם הפלסטיני. [אלימות זו] גורמת נזק ללגיטימיות של מאבקנו ולמורשת מאבקנו המוסרי.

הגיע הזמן שנאמר באומץ ובקול רם: מספיק!"

 

רשיד אבו שבאכ, מפקד הביטחון המסכל בעזה, מתח ביקורת חריפה על הפיגוע באוניברסיטה העברית בפגישה שנערכה עם בוגרי אוניברסיטת "אל-אזהר" בסניפה בעזה באומרו: "...עלינו להימנע מלבצע פעולות באוניברסיטאות..."[3]                

 

"קול ישראל" דווח, כי  אוניברסיטת "אל-קדס" ואוניברסיטת בית-לחם פרסמו בעיתונות הישראלית הודעת השתתפות בצערן של המשפחות שיקיריהן נרצחו בפיגוע הנתעב.

 



[1]  אל-איאם (רש"פ), 2.8.2002.

[2]  אל-איאם (רש"פ), 4.8.2002.

 [3] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 7.8.2002.