עורך "אל-שרק אל-אוסט" מותח ביקורת על הנטיה הפרו-עיראקית של התקשורת הערבית
מאז החלה המלחמה בעיראק, פרסם העורך הראשי של היומון הסעודי-לונדוני בשפה הערבית, "אל-שרק אל-אוסט", שורה של מאמרים בהם מתח ביקורת נוקבת על סיקור המלחמה בעיראק בתקשורת הערבית.
במאמר שכותרתו "לאט לך, התקשורת של 67", כתב אל-ראשד:
"...יתכן שמלחמת עיראק תמשך שנים, בדומה למלחמה בצ'צ'ניה, ויתכן שהיא תהיה מלחמת בזק, בדומה למלחמת המפרץ השניה [1991] ותסתיים תוך 45 יום. הלחימה היא משימתם של אנשי הצבא; ואולם, משימתם של אנשי התקשורת היא להימנע מלהיגרר לשוחות המלחמה עצמה... זה מה שקורה בחוגי העיתונות המכובדת; ואולם כאשר אנו בוחנים את התקשורת הערבית, מעט מאוד השתנה מהמאה שעברה ונראה כאילו המלחמה היום דומה למלחמות של לפני ארבעים שנה. אז, הקדימו אמצעי התקשורת את הצבאות הערביים בהעלאת טענות שווא. הם סבורים שפרסום כותרת בדבר הפלת מאה מטוסי קרב ישראליים במלחמת 1967, מחדיר גאווה לנפשות ויתכן שיגרום להתגשמות [הידיעה] בהמשך בעתיד. ואולם, מי שהולכים לישון ומתעוררים מול הטלוויזיות הערביות, על אף שהם מייחלים לזכות ולראות תבוסה מוחצת של הגייסות האמריקאיים, לא יסלחו בשום אופן לתקשורת [הערבית] על שקריה, כאשר יתפזר העשן והאמת תתגלה במלואה.
אני מעריך את תחושותיהם של עמיתי אנשי התקשורת הערביים המתייחסים למתרחש באמצעות רגשותיהם במקום באמצעות מוחותיהם. הם מלקטים שברי ידיעות התואמות את תקוותיהם. מבחינה מקצועית, עיתונאי השומר את עצמו במסגרת הידיעות שברשותו ועושה זאת באופן נייטראלי, משרת באופן הטוב ביותר את העניין שלו ואת צופיו וקוראיו, שבתורם, מסוגלים [הודות לכך] להתייחס באופן טוב יותר למציאות כפי שהיא.
אני יודע שנקיטת עמדת ביניים בעולם העיתונות הערבית היא משימת התאבדות, בשל ריבוי אלו הדוחפים את אמצעי התקשורת לקצוות, נוקטים עמדות 'לאומיות' וסבורים שכל מי שנוקט עמדה אחרת בוגד בסוגייה וכי אמירת שקר למען הסוגייה הינו מעשה מוסרי ונעלה. התקשורת הערבית בתנאים קשים שכאלה, הופכת בהדרגה לתקשורת של 1967; אז ניפחו הפרשנים, שדרני הרדיו והעיתונאים את מעשי הגבורה והסתירו את התבוסות, שהפכו למשל ולשנינה מבחינה היסטורית.
התקשורת הערבית היום, על נטייתה הברורה להגזמה ולהבטחות בדבר ניצחון, מזינה את הציבור בסיפורים שאין להם קשר למתרחש בשטח. בכך היא משחזרת את התקשורת הישנה, למרות שהיא משדרת בצבעים ובטכנולוגיה אלקטרונית. ואולם, התקשורת המודרנית חוותה ניסיון קשה שאמור היה לעורר אותה. בשנת 1991... האנשים נחלו אכזבה מהבטחותיהם של הפוליטיקאים ומדבריהם של אנשי התקשורת הערביים הערבים שתמכו בעיראק באותה תקופה. בטרם החלה המלחמה, המטירו הערבים שתמכו במשטר העיראקי הבטחות בדבר מלחמה גדולה ועל כך שהמלחמה תהייה וייטנאם שניה ושעשרות אלפים מקרב הפולשים יחזרו בארונות קבורה והמפרץ יהפוך לים של דם. שטפו אותנו בידיעות בדבר התמיכה של הרחוב בעולם [בעיראק], ואולם עד מהרה נגמר הכל בחתימת הסכם צפואן שבו נכנעה עיראק כניעה מוחלטת, לתדהמתם של מיליונים...
התקשורת אינה נדרשת להקדים את משרדי ההסברה בתעמולתה או את הצבא בהכרזה על ניצחונות. השרות הטוב ביותר שהיא יכולה לתת לציבור הוא בהצגת האמת. בכך היא תגן על שמה הטוב שנפגע באירועי העבר עד כדי הפיכת התקשורת הערבית הפכה לאחות התואמה של המשטרים הפוליטיים הנחותים."[1]
כעבור כמה ימים, פרסם אל-ראשד מאמר נוסף תחת הכותרת "אדרבה, גרועה יותר מ-1967", בו הגיב לביקורת הרבה שהוטחה בו בעקבות מאמרו:
"...התקשורת הערבית היום גרועה מהתקשורת של 1967, משום שהיא איננה אובייקטיבית ואיננה נייטראלית. אינני מתכוון בכך לכמות השקרים; התקשורת של 1967, למרות הגזמותיה, היתה בעלת תפוצה מוגבלת. לעומת זאת, התקשורת של 2003 – אין אדם המוגן מפניה ואין בית אליו היא אינה נכנסת...
עמיתי הערבים רוצים לכפות את עמדתם הפוליטית מלמעלה באמצעות כלי התקשורת שלהם. אמצעי התקשורת הערביים הטילו איפול, במתכוון, על כל הצעותיה של האופוזיציה העיראקית, למרות שהיא מייצגת חלק מהעם העיראקי... חשוב מכך, הם הטילו איפול על ידיעות הסותרות את עמדתם [האידיאולוגית], כמו הידיעות בדבר ירי של כוחות הביטחון העיראקיים על הנמלטים מבצרה. [במקביל] התקשורת הערבית שידרה סיפורים המזכירים את עלילות סינדיבאד, כמו סיפורו של הפלאח שהפיל מסוק אפאצ'י באמצעות רובה ישן. חלק מכלי התקשורת הערביים כתבו באופן מובלט כי כוחות הקואליציה השתמשו בנשק כימי, טענה שאפילו שר ההסברה העיראקי עצמו לא העלה. עשרות סיפורים נקברו משום שהם סותרים את דברי בגדאד או משום שמקורותיהם אמריקאים.
השאלה, אם כן, היא כיצד אנו יכולים לדעת את האמת אם איש התקשורת הופך עצמו לצנזור מוטה? כדי שלא אובן שלא כהלכה, אינני תובע למנוע את שידור הגרסה של בגדאד, על אף היותה מגוחכת או שקר ברור, ואינני תובע להסתפק בשידור הידיעות של המפקדים האמריקאים, גם אם אלו אמינות. אני דורש לאפשר לאדם הערבי לקבל את הידיעה על שתי גרסאותיה, כדי שלא יפול בפח של ידיעה חד צדדית, שהיא מה שקרה ב-1967. כאשר נשאל מחמד חסניין היכל מדוע העיתון שלו [אל-אהראם] פרסם מדי יום ידיעות בדבר הפלת עשרות מטוסים ישראליים, למרות שאלה היו ידיעות שקריות, הוא השיב שהעיתון לא שיקר אלא ציטט את הידיעות שנמסרו לו. זהו נימוק סביר מן הבחינה המקצועית, אלא שהוא שכח שחובתו של העיתון להציג את הגרסא של הצד השני, אם זו שונה. למרבה הצער,
[ב-1967], הסתבר שהגרסא של הצד השני היא שהיתה נכונה והיא נשללה מהקורא הערבי.
כיום, זוהי מערכה תקשורתית נוספת מהסוג של 1967. כל עורך יושב עם המספריים שלו ואומר לאנשים את זה אתם יכולים לראות ואת זה אתם לא יכולים לשמוע משום שמדובר בצילום של עיראקי התומך בוושינגטון או משום שהוא מציג את תבוסתם של הכוחות [העיראקיים]... קיים הבדל בין תקשורת הפועלת כפילטר לבין תקשורת הפועלת כתחנת הפצה; הדרך השניה היא הנכונה...
[נטען נגדי] שאני לא מכיר בקפיצה האיכותית של התקשורת הערבית. אין זה המקום להעריך את הקפיצות האיכותיות הנוגעות לטכנולוגיה, לצבע, לאלקטרוניקה, ולמהירות השידור. אלו, למרבה הצער, אינם תוצרים של הגאוניות הערבית, אלא מיובאים בדיוק כמו הנייר שאנו מייבאים משבדיה והדפוס שאנו מייבאים מגרמניה. מדובר בקפיצה מיובאת, בדיוק כמו הביגוד, המכוניות והשעונים. לעומת זאת, הידיעות ממשיכות להימסר באותה דרך ישנה המבוססת על עקרונות יותר מאשר על הצגת עובדות.
הביטו וראו מה משדרים מרבית ערוצי הלווין, ולא רק אל-ג'זירה, מבגדאד; מרביתם פועלים כדוברים של משרד ההסברה העיראקי. ביום שבו שודרה הדרמה בנוגע לנפילת המטוס בבגדאד והמרדף אחר הטייסים, איש לא העז לשאול את משרד ההסברה העיראקי, שאסף את הכתבים ושלח אותם לסקר את האירוע, היכן המטוס והאם יתכן שהוא התאדה, והיכן שני הטייסים שנאמר שצנחו...
ניתן לשים לב להבדלים במסיבות העיתונאים של שני הצדדים. באלו המערביות, העיתונאים אינם מסתפקים בהאזנה והם חוקרים ומציגים עמדות מנוגדות וחושפים את השקרים. בתקשורת שלנו, כל דבריו של [שר ההסברה העיראקי] אל-צחאף משודרים כאילו היה דרשן במסגד ביום שישי..."[2]
במאמר נוסף, כתב אל-ראשד: "...יעילותה של התעמולה הגיעה עד כדי כך שתומכי הדמוקרטיה מתלכדים מאחורי מנהיג הדיקטטורה בעולם והדתיים ביותר מתגייסים כדי להתפלל מאחורי מנהיג הבעת' העיראקי...
לטענתי... רבים מאמצעי ואנשי התקשורת... הסכימו להיות כפופים למשרד ההסברה של סדאם חוסיין, לא מתוך שכנוע, אלא כדי לרכוב על גל הרגשות השוטף את הרחוב ולהפיק רווחים על חשבונו. שאלתי אחד מהם, מדוע ערוץ הטלוויזיה שלו נוקט בעמדה חד צדדית והוא השיב שמדובר בתחרות. בדומה לתחרויות מלכות יופי, בתנאים האלה או שתזכה בצופים או שמישהו אחר יזכה בהם.
הפכנו את אמצעי התקשורת שלנו לשופרות עבור משרד ההסברה העיראקי והם אינם נותנים לקוראים ולצופים הזדמנות לראות דבר פרט להשקפה החד צדדית. הם סבורים שדיון אובייקטיבי מהווה בגידה ושדיווחים שאינם מוטים אסורים...
בחגיגה הזו רוקדות קבוצות המפיקות תועלת מהלהטת רגשות הציבור והסתתו. מדובר בקבוצות שאין להן כל קשר לעיראק או למלחמה והן שמחו על הפלישה יותר מהאמריקאים עצמם. הן מנצלות את המשבר כדי לגייס אנשים מבחינה אידיאולוגית... שאלתי אחד מהם: כיצד יתכן שאתם עומדים בראש הפגנות המחאה ומציתים את רגשות הציבור, בשעה שמחר תאלצו לשתף פעולה עם האמריקאים באזור? כיצד תמכרו את הנפט שלכם ותתנהלו בדו קיום עם התכתיבים הפוליטיים? כיצד אתם מתכוונים לשכנע את המוחות האלה שמולאו בהתנגדות, להתאים את עצמם למציאות?...
במשברים מסוג זה, האובייקטיביות והצגת עמדות שני הצדדים הינן הכרחיות כדי להבטיח שתהיה שכלתנות וכדי להרתיע את הטירוף הפוגע באנשים ובממשלות. איש אינו מתבקש לתמוך במלחמה... ואולם, אין זה הגיוני שהבכירים ואמצעי התקשורת יהפכו לנספחיו של משטר מט לנפול, רק בשם התחרות [התקשורתית] והפחד מפני דברי הבלע של אלו המלאים שנאה."[3]
