המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיתונים במצרים ברמז לסוריה: לא נגרר למלחמה ביישראל
15/4/2002


עורכי עיתוני הממסד במצרים רומזים לסוריה: לא נגרר למלחמה בישראל

 

כמה מעורכי עיתוני הממסד במצרים, רמזו בימים האחרונים לסוריה, לבנון, ומדינות ערביות נוספות הנוקטות בקו קיצוני כי אין בכוונתה של מצרים להיגרר למלחמה נגד ישראל.

 

עורך היומון הממסדי "אל-גומהוריה", סמיר רגב, הנחשב למקורב לנשיא מבארכ, כתב במאמרו היומי:

"בשנת 1967, 'שנת התבוסה המכאיבה והקשה', עלו זעקות עזרה מאחת ממדינות ערב [הכוונה לסוריה], שקראה למצרים להתעמת עם כוחות עוינים, שנטען כי רוכזו בגבולה של אותה מדינה. מדי יום, גברו הזעקות והפכו מקריאות מצוקה לקריאות לעזרה דחופה! לא היתה לנשיא המנוח, גמאל עבד אל-נאצר, ברירה אלא להיכנס למלחמה, תוך שהוא מונע על ידי גורמים אמוציונליים טהורים. ואז קרה מה שקרה!

 

האסון כמעט וחזר על עצמו בשנת 1973, כאשר אותה מדינה שבה והשמיעה קריאות דומות לעזרה, ולולא טיב ההערכות של ההנהגה הפוליטית והצבאית באותם ימים, הניצחון של אוקטובר היה הולך לכל הרוחות ולא ניתן היה לאחר מכן לשחרר את אדמת סיני עד לשעל האחרון!

 

למרבה הפליאה, בשנת 1997, כלומר לפני חמש שנים בלבד, קיבלה מצרים שיחות טלפון לוהטות ומסרים דחופים מאותה המדינה... שטענה כי ישראל מרכזת כוחות על גבול מצרים! כמובן שההגנה המצרית נכנסה מיד לפעולה והורידה הנחיות לכל המנגנונים הרלוונטיים לעקוב אחר אותם ריכוזי כוחות. למרבה ההפתעה, לא נימצא אפילו חייל זר אחד. גם במקרה זה, לולא תבונתה של ההנהגה הפוליטית [המצרית], היה מתרגש אסון גדול!

 

משום כך, בחנתי ארוכות את ההצהרות שמסר לעיתון ערבי אחד ממנהיגי לבנון [הכוונה ליו"ר הפרלמנט, נביה ברי] שבשל קשריו ההדוקים 'ביותר' עם אותה מדינה [סוריה], הוא מציית לפקודותיה באופן מלא. הוא הגן על אותה מדינה ועל עמידתה נגד האויב הישראלי, על תמיכתה בהתנגדות הלבנונית ועוד ועוד. ואולם, מה שהסעיר אותי היה כאשר נשאל אותו מנהיג לבנוני שאלה ספציפית מדוע אותה מדינה ערבית אינה פותחת את חזית [הגולן] מאפשרת מעבר של לוחמים, ובכך מביכה את יתר הממשלות הערביות, הוא השיב: תשאל אותי קודם כל על הדגלים הישראלים המתנוססים בכמה בירות ערביות!...

 

מדוע הוא מסרב להבהיר האם לאותה מדינה שבשמה הוא מדבר יש נכונות לפתוח את החזית שלה או לא? אני משוכנע שהוא אינו זוכר דבר בנושא זה, וזאת משתי סיבות:

 

ראשית, הוא מודע היטב למשאביה של אותה מדינה ויודע עד כמה היא מקפידה שאחרים ילחמו במקומה.

שנית, הוא כבר התרגל לשמש תמיד כ'איש הצייתן' של אותה מדינה והוא מציית לה מבלי לשאול שאלות ומבלי שתוצגנה בפניו הסיבות...

אנו אומרים לכל המעונין, באותה מדינה או במדינות אחרות, כי אנו יודעים את דרכנו היטב ואיש לא יכפה עלינו את רצונו, משום שהאינטרס של העם המצרי עומד תמיד מעל לכל שיקול אחר. בהתאם לאינטרס זה אנו קובעים את מדיניותנו ומקבלים את החלטותינו."[1]

למחרת, השתמש סמיר רגב במלים ברורות עוד יותר כדי להביע את אותו הרעיון:

 

"...לאלו הרוצים לסבך את מצרים, אנו אומרים: אדונים נכבדים, מצרים היתה החלוצה, המנהיגה, ובעלת המחשבה העליונה, המדיניות הנבונה, האובייקטיבית והטהורה והיא תמשיך להיות כזו, בין אם אתם רוצים ובין אם לאו. לכן, אנו מדגישים שהצבא המצרי לא עבד ולא יעבוד עבור איש, משום שזהו צבא לאומי במאה אחוז היודע מהן המשימות המוטלות עליו.

 

אם יש מי שרוצים להתנשא מעלינו באמצעות מה שמכונה הסכם ההגנה הערבי המשותף, הרי שלאותם אנשים יש ידע וניסיון מוגבלים [רמיזה לבשאר אסד] והם רוחשים בליבם רע כלפי העם המצרי, ורק כאשר הוא סובל ממשברים כלכליים וחברתיים הם מסוגלים להיות מאושרים. כדי שאותם אנשים יבינו, אנו שבים ואומרים להם כי השם ה'רשמי' של הסכם ההגנה המשותף הוא 'הגנה משותפת ושת"פ כלכלי בין המדינות הערביות'.

 

אתם קולטים, אדונים נכבדים?! ההסכם כולל שני סעיפי יסוד שאינם נפרדים זה מזה. אין קרבות, אין לחימה, ואין מלחמה ללא תמיכה כלכלית אדירה שתכסה את ההוצאות. למי מבין אותם אנשים יש נכונות מינימלית לשלם ולו דולר אחד?!..

 

הנשיא מבארכ הצהיר חזור והצהר, ואנו כולנו מאחוריו, שצבא מצרים הוא למטרת הגנה על אדמת מצרים והוא מסוגל להתמודד עם כל מי שחשקה נפשו לתקוף ולו גרגר אדמה אחד מאדמתה... אותם אנשים המנסים לדחוף אותנו למערכה בלתי שקולה, תיארו אותנו בעבר בכינויי הגנאי המכוערים ביותר והאשימו אותנו בהאשמות שלא בדין, תוך שהם שוכחים או מתעלמים מן התנאים הכלכליים הקשים בהם היינו מצויים, ושנגרמו מחמש מלחמות רצופות שעברנו בשמם שלהם. זאת בשעה שהם המשיכו 'לישון' וליהנות ממיטב המטעמים, המשקאות, ו... הנשים!

 

למרות כל זאת, מי שרוצה להילחם, מוזמן להוכיח לנו את גאוניותו. מי שמתלהב 'באופן תיאורטי' מהסכם ההגנה המשותף, שיתחיל בעצמו... על סמך מה אתם תובעים ממצרים לפעול בשעה שהאחרים אינם נותנים אפילו רמז על נכונותם להשתתף או לתמוך [במלחמה]?

 

לסיכום, אנו שבים ואומרים שצבא מצרים הוא צבא בעל יכולת, צבא חזק שקציניו וחייליו הם בעלי היכולת הקרבית הגבוהה ביותר; ואולם, הוא לא היה מעולם 'כלי' בידי תועמלנים המזייפים את העובדות, סוחרים בסיסמאות נבובות, ולוחמים באמצעות מיקרופונים, מסכי הטלוויזיה ומגאפונים.

 

אמנם כן. אנו נפעיל את מירב מאמצינו הפוליטיים והדיפלומטיים כדי להגיע לפתרון שיציל את הפלסטינים מן המצב בו הם מצויים. מי שרוצה להכריז מלחמה, מוזמן לעשות זאת, במקום להעביר את כל חיים בזעקות, צווחות, שקרים, וצביעות".[2]

 

למחרת, שב רגב לעסוק בנושא ביום השלישי ברציפות וכתב, בין היתר:

"כאשר אנו אומרים שהאסון של 1967 לא יחזור על עצמו, משמעות הדבר... שאנו לא ניתן הזדמנות לאף גורם שהוא לסבך אותנו [במלחמה] כדי להגן עליו, בשעה שהוא יעמוד מן הצד ויתבונן עלינו או ישחק ברגשותינו. עידן המלחמות האמוציונליות הסתיים..."[3]

 

גם עורך היומון הממסדי "אל-אהראם", אברהים נאפע, עסק בנושא: "...ההחלטה על מלחמה היא ההחלטה הקשה והיקרה ביותר שאומה יכולה לקבל. איש אינו יכול להתנשא על מצרים בנושא זה. היא הקריבה בהיסטוריה שלה את מיטב בניה בשש השנים הרזות מ-1967 ועד 1973. מצרים שבה וחימשה את צבאה אותו איבדו ההרפתקנים ואנשי המחדל... וברגע הנכון [1973], הנחיתה את המהלומה המנצחת... אחר כך, השלימה מצרים את המהלך במתקפת שלום... והשיבה את כל סיני... מצרים לא תהסס להיכנס למלחמה אם ביום מן הימים לא יהיה מנוס ממלחמה כדי להגן על האינטרסים שלה, הכבוד שלה, אדמתה, או בניה. ואולם, קיים הבדל אדיר בין החלטות אחראיות לבין מלחמת מיקרופונים ודברי התנשאות..."[4]

 

כמה ימים קודם לכן, כבר תקף עורך השבועון "אח'באר אל-יום", אבראהים סעדה, את נשיא סוריה, בשאר אסד, בכותבו:

"...מצרים , שזכתה לנשיא לאומי ואמיץ כמו חוסני מבארכ, אינה צריכה להיגרר אחרי 'שאויש' [הכוונה לנשיא תימן, עלי עבדאללה צאלח], שברגע של חוסר תשומת לב קיבל לידיו את נשיאות ארצו וכעת, למרות פשטנותו הרבה, הוא מחפש לעצמו תפקיד שבאמצעותו יוכל להתחרות במנהיגים האדירים הקודמים, הנוכחיים, והעתידיים!

 

מצרים האדירה אינה צריכה להיגרר אחרי נשיא-נער [הכוונה לנשיא סוריה, בשאר אסד] המנסה להוכיח את כישוריו בתפקיד אותו קיבל לידיו בשל מקריותו של הגורל [כלומר, מות אביו] ומצא עצמו, לפתע פתאום, נשיא של עם שורשי, שאין ביכולתו לעשות דבר. מה רבה היתה תקוותנו שאותו נשיא-נער, ילך בדרכו של העם הלבנוני הגיבור ויתפנה לשיחרור אדמתו מציפורני הכיבוש הישראלי, היושב בה כבר רבע מאה... ואולם, למרבה הצער, אותו נשיא-נער לא הציב מטרה זו בראש סדר העדיפויות שלו, אלא זרק אותה לתחתית הרשימה!...

 

הופתענו מכך שהוא הסית נגד הגדולה והחזקה שבמדינות ערב, מצרים. הוא [נשיא סוריה] הזמין את אותו 'שאויש' [נשיא תימן] כדי להשתמש בפשטנותו כציפרוני חתול לשרוט בהן את מצרים, לגדף את עמדותיה הפוליטיות, ולהאשימה כי היא מגלה חוסר אונים בסיוע לעם הפלסטיני...

כאשר ה'שאויש' מאשים אותנו בהאשמות שוא, מדובר בפארסה אמיתית. הייתי רוצה לחשוף את בורותו, עליבות מחשבתו, והאפורטוניזם של אותו 'שאויש', אך סבורני שאין הוא ראוי שנאזין לו, או אפילו נשים אליו לב. האסונות האורבים לעם הפלסטיני חשובים פי מיליון מהתעכבות בת כמה רגעים כדי לחשוף את אותו 'שאויש'.

 

כמו כן, התפקיד האדיר שממלא הנשיא מבארכ בניסיונותיו להציל את הפלסטינים ומנהיגיהם ממזימת הגיהינום להשמידם חשוב בהרבה מהתייחסות לאותו נשיא-נער שרצה הגורל שהוא יהפוך מאזרח רגיל שאין לו כל קשר לפוליטיקה לנשיא של מדינה חשובה, שמה שמאפיין אותו בעיקר הם הדיבורים ולא המעשים והוא מונע על ידי סיסמאות [של מפלגת הבעת' הסורית] שאבד עליהן הכלח. הוא לא מצא איש, פרט לאותו 'שאויש' [נשיא תימן] כדי לנצלו לתקוף כמה מדינות ומשטרים שורשיים במקומו!..."[5]

יצוין כי גם עורך היומון הממסדי "אל-אח'באר", גלאל דוידאר, תקף את נשיא תימן בשני מאמרים, יום אחר יום, בשבוע שעבר.

 

 


[1] אל-גמהוריה (מצרים), 10.4.2002.

[2] אל-גמהוריה (מצרים), 10.4.2002.

[3] אל-גמהוריה (מצרים), 12.4.2002.

[4] אל-אהראם (מצרים), 12.4.2002.

[5] אח'באר אל-יום (מצרים), 6.4.2002.