המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ההתייחסויות בעיתונות הערבית לפרשת עלילת הדם הסעודית
5/4/2002


ההתייחסויות בעיתונות הערבית לפרשת עלילת הדם הסעודית

 

עלילת הדם שפורסמה ביומון הסעודי 'אל-ריאד' ובעקבותיה והביקורת האמריקאית על העיתונות הסעודית זכו לסיקור מועט בעיתונות הערבית. כמה בעלי טורים, סעודים בעיקר, הגיבו על הפרשה.

 

סעיד פאלח אל-ע'אמדי, בעל טור ביומון הסעודי, 'אל-וטן', כתב בתגובה לביקורת של הממשל האמריקאי ששודרה ב'קול אמריקה':

 

"מדי יום נחשף השקר של הדמוקרטיה בארץ הקאובוי [הכוונה לארה"ב]. מדי יום, אנו משוכנעים יותר ויותר שכל דבר באמריקה מוטה לטובת היהודים... הסקנדל האחרון היה המסר המפליא והמתועב מן הממשלה האמריקאית ששודר על ידי 'קול אמריקה' בשבוע שעבר ובו היא קראה לממשלת סעודיה ולממשלות ערביות אחרות להתערב ביעילות ובנחישות כדי לעצור את המתקפות התקשורתיות שלדעתה מסיתות לאיבה ולשנאה כלפי היהודים...

 

לא עלה על דעתה [של ממשלת אמריקה] שהרבנים היהודים מפיצים בכל רגע את רשעותם ושנאתם נגד כל ערבי. לא עניינה את אמריקה הקריאה הגלויה של היהודים לא רק לשנוא את הערבים אלא גם להרוג אותם!

 

ואולם, כאשר מתפרסם מאמר בעיתון, או משודרת תוכנית בטלוויזיה או ברדיו, נכנסת אמריקה לפעולה נמרצת וקוראת לשליטים הערביים לסתום את הפיות ולכרות את הידיים, כדי שלא תיאמר או תיכתב ולו אות אחת נגד היהודים!..."[1]

 

בעלת טור סעודית נוספת, שריפה אל-שמלאן, כתבה ב'אל-ריאד', תחת "אהבו את בני הדוד":

 

"היהודים היוו חלק מן המרקם של החברה הערבית: היו בהם מדענים, מוסיקאים, מורים, וסוחרים; הם היוו את בכירי האינטלקטואלים באזורים ערביים רבים והיו חלוצי העיתונות במצרים ובעיראק. כמו כן, היו בהם פועלים פשוטים ועניים חסרי כל, כמו גם [יהודים] ששלטו על השוק הלאומי, בדומה לכל אזרח אחר.

 

לא היתה כל שנאה או תיעוב כלפי היהודים ורק לעתים נדירות היתה [השנאה] מגיעה אליהם כפי שהגיעה לבני העדות האחרות; יתרה מכך, יש פתגם עממי שאומר 'אכול צוהריים אצל היהודי ולון אצל הנוצרי' שמשמעותו שבשעה שהיהודי הוא נדיב, הנוצרי הוא אמין. לא היו כל גילויי איבה כלפי היהודים. הם למדו בבתי הספר הרשמיים כמו כל אזרח אחר וכמוהו היו זוכים לטיפול רפואי...

 

ואולם, כאשר התערבה הפוליטיקה, השתנו המאזנים ומכל העולם החלו לקבץ יהודים שלא היו היהודים שלנו [כלומר, היהודים שחיו במדינות ערב], יהודים שלא הכרנו אותם והם לא הכירו אותנו. הם הגיעו בשיירות, חמושים באש ובהרס, כדי לגנוב את האדמה.

 

בנקודה זו, השתנתה המשוואה. אז, ביצעה הליגה הערבית את שגיאתה הגדולה ביותר כאשר קיבלה החלטה חשאית לגרש את היהודים הערבים לישראל. הלע"ר רצתה שהם יפעילו לחץ על ישראל, אבל למעשה, היא סיפקה לישראל כוח אדם גדול, המוערך בששים אחוזים מאוכלוסייתה...

 

כעת, נשמעות [בעולם] זעקות בדבר סובלנות דתית, אהבה [לזולת], ו[הצורך] להתנגד לשנאת היהודים. בקרב חוגים רשמיים באמריקה עולות צרחות התובעות מאתנו לאהוב את היהודים ולחבקם. אנו איננו שונאים את היהודים בתור יהודים ולא את הישראלים בתור ישראלים; אילו הקימו את מדינתם בקצה העולם לא היה אכפת לנו.

 

אנו, כאמהות, מייחלות שילדינו ונכדינו יחיו בשלום... אבל הבעיה נעוצה בכךשכדי שילד יהודי יחיה, עליו לגזול את זכותו של ילד ערבי; כדי שיהיה לו בית ספר, דחפורים הורסים בית ספר ערבי; כדי שיהיה לו גג, על הערבי לחיות תחת כיפת השמיים; כדי [שהילד הישראלי] ישחק ויצייר בצבעים, על הילד הערבי למות, כדי ש[היהודי] יתפוס את מקומו.

 

...הפוליטיקאים רוצים נורמליזציה. אני אינני יכולה לדמיין את עצמי יושבת מול אישה יהודיה במטוס או ברכבת ומדברת איתה כפי שאני מדברת אם אישה גרמניה, צרפתייה, או אמריקאית על בעיות הנוער, הבריאות, והילדים, משום שאני יודעת שהיא, ילדיה ונכדיה גונבים את זכויותיהם של ילדי ונכדי ללמוד, לאכול ולצייר בצבעים. כן, יש להם [ליהודים] זכות לחיות, להוליד ילדים, לאהוב, ולשנוא. כן, יש להם את כל הזכויות האלה, אבל לא על אדמתנו.

 

הממשלות יכולות לעשות נורמליזציה ואנו נמצא אותם עם הכיפות שלהם בכל מקום – ואולם אנו איננו מחויבים בשום פנים ואופן לכבד גנב או לאהוב רוצח. אמריקה תובעת מאתנו שנאהב אותם. בסדר, נאהב אותם כאשר לא נראה את הדחפורים עוקרים עצי תפוז וזית, שורפים את פת הלחם עוד בטרם היא מגיעה לפיות. אנו נאהב את ישראל ואת אמריקה כאשר השלום ישוב לאדמתנו וכאשר לא יהיה איום על זכותנו לנשום אוויר שלא יהיה מזוהם בגרגרים של אורניום מועשר או לא מועשר."[2]

 

עת'מאן מחמוד אל-ציני, בעל טור ב'אל-וטן' הוסיף בנושא:

 

"כאשר כתבה אומימה אל-ג'לאהמה על סכנת ציון ועל הדם בו משתמשים היהודים כדי לייצר את המאפה של חג הפורים, קמה העיתונות המערבית נגדה ודובר משה"ח האמריקאי, ריצ'ארד באוצ'ר, הכריז כי למה שנכתב אין כל שחר והוא מסית את הרגשות וכי האנטישמיות עודנה מהווה בעיה בכלי התקשורת הנתונים לחסות ממשלתית. כמו כן, מחה משה"ח בפני ממשלת סעודיה. לאחר מכן, מתחו כמה בעלי טורים סעודים ביקורת על אומימה אל-ג'לאהמה בטענה כי מה שכתבה אינו משקף את עמדת העיתון או ממשלת סעודיה, או לכל הפחות בטענה כי אין זה הזמן המתאים לנושא זה...

 

ללא קשר לספרות הנוצרית המתייחסת לחג הדמים פורים, הרי שהקשר של היהודים לדם עתיק יומין, והוא זכה לפרסום במחזהו של שייקספיר, 'הסוחר מונציה', שבו ביקש הסוחר היהודי שיילוק לכרות ליטרת בשר מגיבור המחזה בתמורה לחוב שהלה היה חייב לו.

 

לדעתי, הכתבים הרבים העוסקים בחג הפורים אינם מועילים. בין אם הסיפור נכון ובין אם הוא אינו נכון, הוא אינו נוגע לנו... אנו משולים למי שבורחים מן המציאות הברורה להיסטוריה המבלבלת. פשעיהם הנוכחיים של היהודים אינם מצריכים הסתייעות בסיפורים היסטוריים, שיתכן שהם אמיתיים ויתכן שאינם אמיתיים...

 

ההישגים האנושיים האדירים של גיבורינו, המוג'אהדין שלנו, והשהידים שלנו, אותם ראינו במלחמתנו נגד היהודים באפגניסטן... ובאינתיפאדה הינם גלויים ומציאותיים ואינם מחייבים לרקום מעשי גבורה היסטוריים או סיפורים דמיוניים או להסתמך על חג הפורים או על המזימות של הפרוטוקולים של זקני ציון כדי לשכנע את עצמנו בשפלותם של היהודים או בשליטתם על מרכזי הכספים והתקשורת...

 

כמו כן, להאשמה באנטישמיות יכולה להיות השפעה במערב, אך לא צריכה להיות לה כל משמעות מבחינתנו. השואה היא עניין פרטי בין ישראל למערב. אם אנו כבר מתעניינים במשהו, מוטב שזה יהיה בשואה הפלסטינית...

'קול אמריקה' קבע כי על סעודיה ומדינות ערביות אחרות למנוע מעיתונים ומתחנות רדיו וטלוויזיה מלהסית לשנאת היהודים.... קיצוניות וגזענות הן תכונות הקיימות בכל אומה... היהודים הגזענים והקיצוניים הם המסוכנים ביותר, למרות שהם מציגים את עצמם תמיד כקורבן. מחוץ לישראל, ישנם ארגונים יהודים קיצוניים כמו ADL שארה"ב רואה בו ארגון טרור [כך במקור]..."[3]

 

ג'יהאד אל-ח'אזן, בעל טור ביומון הסעודי היוצא לאור בלונדון, 'אל-חיאת', הוסיף: "סערה פרצה בעקבות מאמר אנטישמי בעיתון סעודי. בשעה שההאשמות שהכותבת כללה במאמר הם המצאה אירופאית עתיקה מושחתת ושקרית, הדבר הכי מטומטם במאמר הוא שכל מה שהכותבת היתה צריכה לעשות היה לעקוב אחר פשעיה היומיומיים של ממשלת שרון נגד הפלסטינים... היא לא היתה צריכה לכלול את כל היהודים, בכל זמן ובכל מקום, באשמה.

 

ממשלת שרון הטביעה על זרועותיהם של האסירים הפלסטינים מספרים סידוריים, בדיוק כפי שעשו הנאצים ליהודים בשואה... מכל מקום, האנטישמיות היא הדבר האחרון שמעניין אותי... אני חושב שהישראלים והגרמנים ראויים אלה לאלה. אבל אני מתריע מפני תגובה על השפלות הזו באמצעות דיבורים אנטישמים... אני רוצה להזהיר את הערבי  או המוסלמי מפני הכללה לגבי כל היהודים בשל פשעי שרון וממשלתו..."[4]

 

ואילו עורך היומון הסעודי-לונדוני, "אל-שרק אל-אוסט", עבד אל-רחמן אל-ראשד, התייחס לפרשה בעקיפין במאמר שכותרתו "אסור לפרסום בשם חופש העיתונות":

 

"נראה שהאמריקאים גילו כעת את מסדרונות הפוליטיקה הערבית יותר מאי פעם בעבר והם החלו לעשות את שעושות ממשלות האזור. בין היתר, הם עוקבים אחר המתפרסם בעיתונות הערבית ותובעים להפסיק לפרסם [דברים מסויימים] או להעניש [על פרסומם].

 

הנוהג פה [הכוונה למזה"ת] הוא שהפרסום הוא מתנה שהממשלה מעניקה או מונעת... כל ממשלה ורבע ממשלה רכשה עיתונים, כתבי עת, תחנות טלוויזיה, ואפילו לוויינים, או שהיא ייבאה סופרים ושדרנים. אם זהו מצבו של 'הדיאלוג החופשי' בעולם הערבי, איזו סיבה יש לנו להתפלא על כך שהאמריקאים החליט להיכנס לביצת התקשורת ולתבוע מניעת תוכניות טלוויזיה, הפסקת מאמרים, והענשת עיתונאים?... הממשל האמריקאי תובע לאסור את פרסומו של מאמר כלשהו, בשעה שמשרד החוץ שלו מוציא מדי שנה דו"ח בו הוא מבקר את ממשלות האזור על דיכוי החירויות העיתונאיות.

 

שאלתי מדוע לממשלות הערביות אין זכות לתבוע מוושינגטון להעניש את העיתונים האמריקאים על הביקורת שלהם כלפי גורמים ערבים ודתיים? אחד מהם השיב לי: 'לא, העניין שונה לחלוטין. הממשלות שלכם אחראיות באופן ישיר או עקיף על מה שמתפרסם ויש להן שליטה על התקשורת, לעומת זאת לממשל האמריקאי אין כל שליטה על העיתונות האמריקאית. לפיכך, הוא תובע מן הצד הערבי לממש את תחומי אחריותו...

 

קיימת סיבה נוספת להתערבות האמריקאית שאיש אינו מזכיר אותה אבל אני אעשה זאת: לסרבנים [כלומר לקיצוניים] יש מונופול על כל מה שמשודר ומפורסם. עובדה זו גורמת לאחרים, דוגמת האמריקאים, להתלונן על העדר קיומה של דעה אחרת...

 

ואולם, הממשל האמריקאי או כל גורם אחר שוגה אם הוא סבור ששיטת המחאה נגד התקשורת דרך הממשלות תוביל בסופו של דבר לשיפור תדמיתה [של אמריקה] בתקשורת או להקטנת הנזק. התוצאה היא הפוכה בדרך כלל. האיסורים אינם מונעים את ההקצנה...

 

מי שיש לו עמדה כלשהי, צריך לשכנע בה, ובעיקר עליו לשכנע את אנשי התקשורת באמצעות דיון והצגת טיעונים ולא באמצעות איסורים ודיכוי עקיפים".[5]

 



[1] אל-וטן (סעודיה), 29.3.2002.

[2] אל-ריאד (סעודיה), 24.3.2002.

[3] אל-וטן (סעודיה), 1.4.2002.

[4] אל-חיאת (לונדון), 23.2.2002.

[5] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 24.3.2002.