בשאר אסד ממליץ על הניסיון הסורי בתחום הלחימה בטרור
בשנת 1982, דיכא הצבא הסורי התמרדות אסלאמית בעיר חמאת תוך כדי הריגת כמה עשרות אלפים מתושביה. לפני כשבוע, המליץ נשיא סוריה, בשאר אסד, למשלחת סנטורים מן המפלגה הדמוקרטית שביקרה "להפיק תועלת מן הניסיון הסורי המוצלח" במלחמה בטרור. המשלחת האמריקאית כללה את חבר בית הנבחרים לשעבר, ויין אוונז, סנטור ריצ'רד דורבין, ואת חברי בית הנבחרים דיוויד פרייס (צפון קרולינה), ג'ים דיוויס (פלורידה), ואדם ב. שיף (קליפורניה). בפגישה השתתפו גם שר החוץ הסורי, פארוק אל-שרע והשגריר האמריקאי בדמשק, תיאודור קטוף.
בעיתונות הסורית והערבית דווח כי הנשיא הסורי אמר לחברי המשלחת האמריקאית כי "ארה"ב יכולה להפיק תועלת מניסיונן של מדינות שלחמו בהצלחה בטרור, ובעיקר סוריה" וכי "סוריה מקדמת בברכה שיתוף פעולה של כל מדינה עמה במלחמתה בטרור". אסד ציין את "העימותים בין השלטון ל'אחים המוסלמים' בין השנים 1986-1982, לאחר שהארגון האסאלמי ביצע התנקשויות ופיצוצים נגד אינטלקטואלים ופוליטיקאים ברחבי המדינה".
עוד דווח כי הסנטור דורבין אמר כי "לסוריה יש ניסיון עשיר במלחמה בטרור וניתן להפיק ממנו תועלת באופן שיוביל להגדרת הסיבות לטרור ודרכי הטיפול בו. הניתוח ששמענו על ההיסטוריה של סוריה, ניסיונה, וטיפולה ב[טרור] שפגע בה, מהווה שיעור מועיל עבורנו ועבור מדינות רבות בעולם".[1]
תגובה ראשונה לחילופי הדברים האלה פרסם העיתונאי הסורי, צבחי חדידי, החי בפאריס וכותב ביומון הלונדוני "אל-קדס אל-ערבי". תחת הכותרת "הטבח של חמאת וה'ניסיון' הסורי במאבק בטרור", כתב חדידי:
"בשניים בפברואר הקרוב, יצוין יום השנה העשרים למעשה הטבח שהעיר חמאת היתה קורבנו. אז, יחידות נבחרות מקרב "פלוגות ההגנה" ו"היחידות המיוחדות" שהיו כפופים לגנרל עלי חידר, הטילו מצור על העיר למשך 27 ימים והפציצו אותה בארטילריה כבדה וטנקים, לפני שפלשו אליה וגרמו לשלושים עד ארבעים אלף הרוגים מקרב אזרחי העיר, בנוסף ל-15 אלף נעדרים שעד היום לא נמצאו, ומאה אלף שהוגלו.
ההגיון אומר שהשלטון הסורי ובעיקר הממשל ה'צעיר' של הנשיא בשאר אסד, ישתדלו ככל שניתן לקבור את אותו זיכרון מקולל וימנעו מלדבר עליו. [צפוי היה שהם] ינסו להפוך דף ולמחוק את שרידיו [של הטבח], שהרי בסופו של דבר, היה זה אחד האירועים רווי הדם והאלימות ביותר של 'תנועת התיקונים' [כפי שכונתה הפיכת ה'בעת' בראשות חאפז אסד] שיהיה לה אינטרס להשכיח אותו... ואולם, מה קרה במציאות?
לפני כמה ימים אירח הנשיא הסורי משלחת של הסנאט האמריקאי ודיבר על ההשלכות של ה-11 בספטמבר... כלי התקשורת הסוריים דיווחו כי אסד אמר למשלחת ש'ארה"ב יכולה להפיק תועלת מן הניסיון של המדינות שלחמו בהצלחה בטרור ובעיקר סוריה'. נכון שהנשיא הסורי לא הזכיר במפורש את ה'ניסיון' של חמאת, אבל רוח הרפאים של האירוע הזה לא נעלמה ממחשבתו של אף אחד ששמע או קרא את ההצהרה...
הטבח של חמאת – שהוא טבח אמיתי שבוצע בדם קר ובתכנון מוקדם ולא 'ניסיון' במאבק בטרור – היווה את הקו האחרון שהכריע את המערכה בין השלטון לבין הפלגים האסלאמיים החמושים (שלא תמיד ייצגו את הקו של הנהגת 'האחים המוסלמים' אבל זהו נושא מורכב שזה לא המקום להרחיב בעניינו). משום כך, הסכים הנשיא המנוח, חאפז אסד, לתת 'קארט בלאנש' מוחלט ואישור גלוי להשתמש בכל סוגי הנשק, ובכל אמצעי הדיכוי, ההרתעה והענישה, גם אם יצריך הדבר הרס שכונות בשלמותן (למשל שכונות אל-בארודי, אל-כילאני, אל-חמידיה, ואל-ח'צ'ר), ובכלל זה מסגדים וכנסיות.
הקרב היה עמוק ורחב יותר. [אפילו] פטריק סיל, שכתב ביוגרפיה אוהדת ביותר של חאפז אל-אסד והיה ידיד קרוב של המשטר, לפחות עד לא מזמן... אמר כי הצגת קרב חמאת כ'פרק האחרון בסכסוך ארוך ופתוח יכולה להסביר את הברבריות הנוראה של הענישה שהוטלה על העיר. מאחורי הסכסוך הישיר היו יריבויות ישנות ורבות בין האסלאם לבין הבעת', בין הסונים לבין העלוויים, בין הכפר לבין העיר'...
גם אם אינני מסכים לחלוטין עם מסקנותיו של סיל, בעיקר בכל הנוגע לשרשרת [היריבויות]..., הרי שהעובדה כי הוא מדבר בגלוי על הברבריות של הענישה שהוטלה על העיר מצביעה על החשיבות המכרעת שייחס המשטר לקרב/טבח הזה. חמאת היתה הלקח הקיצוני ביותר והאכזרי ביותר עבור הרחוב הסורי כולו, אסלאמי כחילוני... ועבור האיגודים המקצועיים וקבוצות האינטלקטואלים. חמאת היתה המודל, השיעור, והכלל לדרך הטיפול העתידי בכל אופוזיציה, בין אם היא חמושה ובין אם תפעל בדרכי שלום.
חשוב וטראגי מכך, אנשים דוגמת פטריק סיל טוענים לאחר מעשה... שקרב חמאת הוכרע לטובת המודרניזם והנאורות נגד הפונדמנטליזם וה'פיוריטניות'. סיל הודה ש'כמויות שלא ניתן לספור של מסגדים, כנסיות, ואתרים ארכיאולוגים נהרסו ונבזזו, ובכלל זה מוזיאון "קצר אל-עט'ם" מן המאה ה-18. תוך חודש של לחימה נהרס לחלוטין כשליש מליבה ההיסטורי של העיר'. פיסקה אחת בלבד לאחר מכן, מספר סיל שחמאת סילקה, בשנת 1961, אוטובוס של סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת דמשק שעצרו לנוח בעיר, משום שהנערות לבשו מכנסיים. מסקנתו היא כדלקמן: 'ללא קשר להריגתם של אנשים רבים, כתישתה של העיר בשנת 1982 תוכננה באופן שיחסל את הפיוריטניות הזו אחת ולתמיד. בבנייתה מחדש של החברה ההרוסה הזו הושקע מאמץ מושכל שלא רק עקר את העבר אלא אף שינה את העמדות'.
ואולם, חמאת לא היה מעשה הטבח היחיד, כדי שניתן יהיה לטעון שהיא היתה קרב נגד הפיורטניות. בדיכוי האופוזיציה האסלאמית החמושה, התבסס המשטר על דיכוי רוח האופוזיציה ברחוב הסורי כולו, מחלב, דרך ג'סר אל-שע'רור, ועד לדיר אל-זור ולאד'קיה, וכלה במעשה הטבח המפורסם של תדמור. [השימוש באלימות] השתלב במסגרת מתודית כוללת; לא היה מדובר רק בדיכוי צבאי, הרס ערים, וביצוע מעשי טבח קטנים בבתי כלא, שכונות, ורחובות... להלן סקירה קצרה:
בועידה הארצית [כלומר, הסורית] השביעית של מפלגת הבעת השלטת בדצמבר 1979, הודיע רפעת אסד, חבר ההנהגה הארצית ומפקד 'יחידות ההגנה' שמי שלא עומד לצד המהפכה [כלומר, השלטון] עומד בשורות האויבים, כלומר 'האחים המוסלמים'. הוא קרא לבצע מתקפת 'טיהור לאומי' ודרש לשלוח את אנשי האופוזיציה למחנות עבודה וחינוך במדבר.
רפעת אסד הקדים את תנועת המחאה העממית שהתפתחה במסגרת מפלגות האופוזיציה שלא השתלבו בחזית השלטון ובאיגודי הרופאים, רופאי השיניים, המהנדסים, הרוקחים, ועורכי הדין, שהכריזו שביתה בת יום אחד (31.3.1980) במחאה על העדר חירויות ועל אכזריותו של מנגנון הדיכוי והפרת זכויות האזרח.
תגובתו המיידית של השלטון היה לפזר את האיגודים המקצועיים האלה ולעצור את הבולטים שבמנהיגיהם. כמה חודשים לאחר מכן, ביצע השלטון מתקפה רחבה נגד כמה ממפלגות האופוזיציה ובראשן המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית, ובכלל זה נגד המזכיר הראשון של מפלגה זו, ריאץ' אל-תרכ [שלאחרונה מועמד פעם נוספת למשפט פוליטי בסוריה]. בין החודשים מארס-מאי, 1980, ביצע השלטון שורה של מעשי טבח בזה אחר זה ובהם, לשם דוגמא, טבח בג'סר אל-שע'ור (200 הרוגים), בסוק אל-אחד (42 הרוגים), בשכונת הנאנו (83 הרוגים), בחלב, בתדמור (700 הרוגים), ובשכונת אל-בוסתאן בחמאת (200 הרוגים, במקרה זה בירי!)
באותה תקופה, התפרסם חוק מס' 49 שקבע גזר דין מוות על כל חבר ב'אחים המוסלמים', כולל באופן רטרואקטיבי! התבצעו שורה של התנקשויות, שלא היו נעדרות כל קשר לשלטון, כפי שקובעים הנתונים, ובכללן: העיתונאי הלבנוני, סלים אל-לוזי, המפקד הצבאי הפלסטיני, סעד צאיל, אחד ממייסדי מפלגת הבעת', צלאח אל-ביטאר, והגברת בנאן אל-טנטאוי, שהיתה אשתו של מנהיג 'האחים המוסלמים' עצאם אל-עטאר...
ה'מתכון' הסורי ללחימה בטרור התבסס, אם כן, על טרור נגדי של המדינה ובמנות גדולות ואלימות יותר. היתה זו אלימות שהיתה רוויה ביותר דם מאשר כל טרור האישי. הוא התבסס על התנקשויות, על דיכוי גלוי וישיר של כל תופעה או מחאה אופוזיציונית, על מיליטריזציה של המדינה בכל הרמות, ועל ביטול הפוליטיקה באמצעות התנכלות, מעצרים, פיטורים, ריקון המפלגות, וגרימת עוני לחברה...
כיצד יכולה ארה"ב להפיק תועלת מן 'הניסיון הסורי' במצב כזה? האם הפנטגון היה צריך לכתוש את קנדהאר וכאבול כפי שעשו 'פלוגות ההגנה' ו'היחידות המיוחדות' בעיר חמאת? או אולי הפנטגון היה צריך להוציא צווים אמריקאים הגוזרים דין מוות (רטרואקטיבי!) על כל מי שהשתייך לטאליבאן או לארגון אל-קאעדה? האם המפקד הצבאי האמריקאי היה צריך לעלות על גב טנק, לנסוע ללב כאבול, ולהכריז באמצעות מגאפון כי הוא מוכן להרוג אלף איש כל יום, כפי שעשה מפקד צבאי סורי בחלב באפריל 1980? מצד שני האין זה עלבון לזכרם של השהידים של טבח חמאת – שתשעים אחוזים מהם היו אזרחים כפי שמודים אנשי השלטון עצמם – שטבח זה מהווה דוגמא ל'ניסיון' של סוריה במאבק בטרור?
הצהרתו של הנשיא הסורי איננה רק נכללת ברשימת ההצהרות הכושלות שיצאו מפיו מאז קיבל לידיו את השלטון – היא מבטאת את רמת הרטוריקה הפוליטית, ואת המשבר הכולל בו מצוי השלטון, גם בתחומים אחרים, כמו הכלכלי, החברתי, והמשפטי. מדהים, למשל, שאסד נותן את הדוגמא הזו למשלחת של מדינה שעודנה מציבה את סוריה ברשימת המדינות התומכות בטרור, משלחת שהגיעה לדמשק כדי לדרוש מן השלטון להפסיק לתת חסות לארגונים 'טרוריסטיים', ועוד ביום שבו מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, אלכסנדר הייג, האיץ בבית הבלן להפנות את המהלומה הבאה של המתקפה נגד הטרור לסוריה ולא לעראק!
יום השנה העשרים לטבח חמאת היה ראוי לעמדה אחרת לחלוטין, לסוג של פיוס לאומי וריפוי המכאובים – שהרי אין טעם לדבר על ביקורת עצמית [של השלטון] – ולא הוספת עלבון על הפצע העמוק...".[2]
אתר האינטרנט של האחים המוסלמים בסוריה, דיווח אף הוא על חילופי הדברים בין נשיא סוריה למשלחת האמריקאית. תחת הכותרת "אסד משוויץ בפני האמריקאים במעשיה המהוללים של סוריה בתחום רצח האסלאמיסטים", כתב בין היתר: "אין זה מוזר שהנשיא הסורי, בשאר בן חאפז אסד, מספר לאמריקאים על הישגיה של סוריה בעידן אביו, כאשר היא הצליחה לחסל את הנוכחות של 'האחים המוסלמים' בסוריה. כוונתו למעשי הטבח ההיסטוריים בהם נרצחו אלפי מוסלמים סונים רק משום שהם רצו לרומם את דתו של אללה...
בשל אהבתו לפילוסופיה ולפלספנות, הדגיש הנשיא הסורי בפני המשלחת האמריקאית את הצורך להבחין בין ידיעה להוכחה ועל הצורך להתבסס על הוכחות ולא על ידיעות בעת קבלת ההחלטות! אפשר לחשוב שזה מה שמיושם בסוריה..."[3]
