עיתון סורי רומז כי עדיף לסדאם חוסיין להתאבד
עם פתיחת משפטו של שליט עיראק המודח סדאם חוסיין, פרסם אל-בעת', בטאון המפלגה השלטת בסוריה, מאמר מערכת מאת עורכו הראשי של העתון, מהדי דח'ל אללה. המאמר אינו מזכיר במפורש את שמו של סדאם, אך הוא מעלה דוגמאות היסטוריות של מנהיגים שהעדיפו לשים קץ לחייהם מאשר ליפול בשבי האויב. להלן נוסח המאמר[1]:
"כאשר אתה מתעייף מלהבין את ההווה, מותר לך לחזור לעבר, הרחוק או הקרוב, לחפש בספרים אחר אירועים ונסיונות ולהיעזר בהשוואה כדי להסביר עניינים שאתה מתקשה להסביר. רבים אולי חשו בימים אלה בצורך להתחקות אחר גורלם של מפקדים, נשיאים ומנהיגים, ולמצוא כיצד התנהגו כאשר מפעל חייהם הסתיים באסון היסטורי גדול. מדובר פה בממד הפסיכולוגי של האדם הנדון [ולא ב]תוכן הרעיוני או הפוליטי [של דרכו]. שכן האדם פוגש את גורלו כשהוא, בסופו של דבר, לבדו, בין אם הרעיון בו האמין היה טוב או לא, ובין אם אותו אדם היה [אדם] פשוט או בכיר.
נתחיל עם קליאופטרה, מלכת מצרים המפורסמת אשר גורלה כפה עליה לשתף פעולה עם המעצמה הגדולה ביותר באותם ימים עברו – רומא. אותה אשה אגדית סירבה להסגיר את עצמה לידי המעצמה המנצחת, ומצאה את ה'פתרון' בחברת נחשים ארסיים. היה זה עול קל יותר לנפש האמיצה מאשר הקלון שציפה לה ממנהיגי רומא.
באותו גורל בחרה זנוביה, מלכת תדמור[2]. אע"פ שיש כמה גרסאות באשר לגורלה של אשה אמיצה זו, הרי שהגרסה האמינה ביותר היא זו שלפיה מנהיגת תדמור גמעה רעל קטלני כדי שלא יובילו אותה כבולה בשלשלאות, גם אם מוזהבות, ברחובות רומא, למול קהל הלוגם מלוא כוסו לכבוד הניצחון.
שתי מלכות גדולות מההיסטוריה העתיקה שלנו הציגו דוגמה לרצון עז בבחירת גורלן האישי. גם בעידן המודרני יש דוגמאות רבות, ונזכיר כמה מהן ללא קשר לתוכן הרעיוני או הפוליטי של בעליהם. אדולף היטלר, המנהיג הנאצי, ביקש משומר ראשו, כאשר ראה את ברלין נופלת בידי אויביו, כי ישרוף את גופתו לאחר שישתה מהרעל, וכי יפזר את אפרו כדי שלא ייפול בידי אויביו. [גם] סלבאדור איינדה, נשיא צ'ילה שנבחר באופן דמוקרטי, בחר את גורלו בעצמו. הוא עמד בפני מרד אלים של הגנרל פינושה שנתמך ע"י ארה"ב, וכאשר התוקפים צרו על ארמון הנשיאות שלו - סירב לברוח וביקש את קסדתו ורובהו, אע"פ שהיה אדם מבוגר ולא ידע להשתמש בנשק. התוצאה היתה ידועה [מראש], והתוקפים נכנסו לארמון רק 'על גופתו'. כיום עומד בככר המרכזית של סנטייגו, מול אותו ארמון, פסל נישא של איינדה המניף את ידו בגאווה וכבוד, בעוד שפינושה מחפש נואשות אחר מקלט. מי [מביניהם] ניצח מבחינה היסטורית? זה שהקריב את עצמו או הדיקטטור? אפילו עבד אל-חכים עאמר התאבד בכלאו, כאשר הבין שלא נותר לו אלא הקלון[3].
ההיסטוריה העתיקה והמודרנית מלאות בשמות נוספים ובדוגמאות אחרות, בהם המוות היה עדיף על הקלון".
[1] אל-בעת' (סוריה), 7.7.2004.
