המחנה האסלאמי במצרים (3): מדיכוי שלטוני להשתתפות בעיצוב פני המדינה
חלק ג': אמנה להסדרת פעילותם הפוליטית של האסלאמיסטים במצרים
בעקבות התגברות מעורבותם של אישים וארגונים אסלאמיים וסלפיים בזירה הפוליטית ובתקשורת במצרים מאז מהפכת ה-25 בינואר, גיבשו לאחרונה 36 אנשי דת בולטים מזרמים אסלאמיים שונים "אמנת כבוד לפעילות דעוה ולפעילות לאומית", בה ניסחו כללים להשתתפות זהירה ומוגבלת של ארגונים אסלאמיים בפוליטיקה ובשיח הציבורי במצרים שלאחר תקופת מובארכ. אמנה זו מהווה ניסיון להתוות תכנית פוליטית לנסיבות החדשות כדי להגיע להישגים מרביים בבחירות לפרלמנט. עיקרי התכנית הם להגיע למכנה משותף בין האסלאמיסטים הסונים לבין עצמם, כך שיצעדו לבחירות יחד, או לכל הפחות, מתוך הסכמה משותפת, ולא יכשילו אלה את אלה; לשאוף למדינת הלכה אסלאמית, תוך הכרה כי הדבר לא יוכל להיעשות, אלא בהדרגה; לקבל כשלב ביניים את מה שניתן להשיג, ולהכשיר את הקרקע לשינויים נוספים, תוך הימנעות ממחלוקות.
באמנה סתירות פנימיות המוכרות בשיח האסלאמיסטי העוסק בניסיון ליישב בין חוקי השריעה לבין חוקי המשחק במערכת הפוליטית המודרנית והדמוקרטית. סתירות אלה משקפות את הקשיים הפנימיים להם נחשפים האסלאמיסטים משעה שנפתחו בפניהם אופקי פעולה חדשים בתור גופים לגיטימיים לאחר המהפכה. למשל, האמנה מתירה פלורליזם של ארגונים אסלאמיים, אך בתנאי שיש לכולם עמדה אחידה בעניינים חשובים ובשאלות גדולות, וכל עוד הם דוגלים בדרך הסונית. מחד גיסא, האמנה קוראת לאפשר מגוון של דעות, ומאידך, היא קוראת לקבל את אותן דעות של האחר אשר תואמות את האמת של האסלאמיסטים, ו"להנחות" את האחר ב"עניינים המנוגדים לאמת". האמנה קוראת לפלורליזם דתי וליחס טוב ללא מוסלמים, אך זאת בכפוף להוראות השריעה, המתייחסת אל בני דתות מונותיאיסטיות אחרות כאל בני חסות. האמנה גם קוראת לזרמים האסלאמיים לבחון מחדש את נושא הג'יהאד ולקבוע תנאים לקיומו במציאות המודרנית.
בין החתומים על האמנה: שר ההקדשים לשעבר, ד"ר מוחמד אל-אחמדי אבו אל-נור; דיקן הפקולטה לדעוה אסלאמית באוניברסיטת אל-אזהר, ד"ר טלעת עפיפי; סגן נשיא האוניברסיטה האסלאמית הפתוחה בארה"ב לשעבר ויו"ר ועד חכמי ההלכה בארה"ב, ד"ר סלאח אל-סאוי; דובר הדעוה הסלפית באלכסנדריה, שיח' עבד אל-מונעם אל-שחאת; אחד השיח'ים הבולטים של הסלפים באלכסנדריה, ד"ר סעיד עבד אל-עט'ים; דובר אל-גמאעה אל-אסלאמיה, שיח' אוסאמה חאפט'; איש אקדמיה העוסק בהיסטוריה מוסלמית, עבד אל-חלים עויס; אחד הכותבים הבולטים ביומון המצרי האסלאמי אל-מצריון, גמאל סולטאן; ואחרים.
להלן תרגום חלקים מן האמנה:[1]
להשליט את משפט השריעה
באמנה נכתב: "אמנה זו היא ניסיון לארגן את בית הדעוה מבפנים ולהסכים על שורה של עקרונות וסימני דרך שימנעו התנגשות [בין הקבוצות האסלאמיות]..., יסירו סכסוכים בין הקבוצות הפועלות [בזירה] האסלאמית ויכשירו את הקרקע לדיון מעמיק יותר שיביא את הציבור להסכמה, בעזרת אללה. הדעוה נכנסה לשלב חדש לחלוטין בהשוואה לשנים הקודמות, בהן הייתה נתונה לכפייה ועריצות... 'אגודת הרעיון הווסטי[2] למחקר' ביחד עם קבוצה גדולה ממיטב אנשי הדת, הדרשנים והמומחים קיימו דיון על תוכן אמנה זו, ונקבע שהיא תעסוק ספציפית בחברה המצרית, תוך הבנה כי רבים מסעיפיה מתאימים ליישום גם בחברות אחרות...
יש להחיות את עניין ההידיינות בבתי דין שרעיים מרצון של פרטים, גופים ומוסדות, על פי השריעה, במקביל למאמץ להשליט את משפט השריעה באופן רשמי ברמת המדינה. שיפוט על פי השריעה אינו מוטל רק על ההנהגה הפוליטית, אלא על האומה כולה. על מנהיגי הדעוה להכין את המנגנונים שיסייעו להגשים זאת..."
בנוסף, האמנה קבעה כי "יש להעלות את רף השאיפות ולצפות לקיום הדת כפי שאללה הורידהּ ולשינוי של כל המעשים הנוגדים את מצוות הדת או המוסר. אין בכך כדי לסתור קבלה של מה שאפשרי ושל מה שניתן [להשיג] בשלבים בהתאם למצב, והכשרת התנאים למה שניתן להשיג בעתיד, מחשש שהתעקשות על מה שלא ניתן להשיג במצב [הקיים], תוביל לאובדן מה שניתן ומה שלא ניתן [לקבל] בהווה ובעתיד..." בעניין זה נכתב גם: "יש לקבל הדרגתיות ו[התקדמות] בשלבים מסודרים ביישום הוראות השריעה כאשר הדבר נדרש..."
לבחון מחדש את סוגיית הגי'האד ותחלופת השלטון בדרכי שלום
האמנה קראה לארגונים ולפעילים האסלאמיים לבחון מחדש את עמדתם בסוגיות שונות, בהן הג'יהאד: "יש צורך בעיון מחודש ומדוקדק בתנאי היסוד של הפעילות האסלאמית ששלטו בזירת הדעוה לאורך תקופת הדיכוי של השלטון הקודם, ובפרט באלו שהתבססו על [נסיבות] ספציפיות של זמן ומקום. התחדשות הזירה והשתנות האווירה בעקבות נפילת כס העושק, מחייבים עיון מחודש זה...
[בכלל זה] יש לעיין מחדש בעמדה האידיאולוגית ביחס לחשיבות הרפורמה הפוליטית, שזמן רב התייחסו אליה התנועות האסלאמיות בפחד וחרדה מפני פתנה; כמו כן יש לעיין מחדש באופן גלוי במצוות הגי'האד, לשקול אותה מחדש, לקבוע תנאים ומניעים המצדיקים את קיומו של הג'יהאד על פי השריעה ולהצביע על דרכים לקיומה במציאות המודרנית; כן יש לעיין מחדש בעמדה האידיאולוגית ביחס לחילופי השלטון בדרכי שלום..."
להימנע ממחלוקות, לשאוף להסכמה בין הסונים
כמו כן, האמנה קוראת לשאוף למכנה המשותף הנמוך ביותר האפשרי בין הסונים בשלב זה: "חובה לשמור על [לכידות] הקבוצה והקואליציה ולהימנע מפילוג ומחילוקי דעות. כל מי מבין הסונים שניתן לצרף [למחנה האסלאמי] ולהסכים עימו באופן כללי על [מכנה] משותף של ניקיון כפים ויראת שמים, אין לפעול כנגדו... יש להימנע מכניסה למאבקים מלאכותיים בשאלות של חוות דעת הלכתית ובבעיות [שחשיבותן] משנית המתישות את כוחותיהם של אנשי הדת, המסיטות את ההמון מדרך הישר, וגורמות לו להפנות עורף לדעוה ולדרשנים..."
בנוסף, נאמר: "יש להימנע ככל האפשר מהעברת חילוקי הדעות בין הדרשנים בעניינים של חוות דעת הלכתית אל הבימות הציבוריות... ולפתור אותם באופן פנימי בעזרת המנגנונים והאמצעים האסלאמיים. יש לרסן את שיח הדעוה; להישמר מצורות של דיכוי [חופש] הדעה; להחיות את ההלכה [המתירה] חילוקי דעות; להפיץ תרבות של יחס הוגן כלפי אדם שדעותיו ורעיונותיו שונים, לקבל את אלה מדעותיו שתואמות את האמת, ולהנחות אותו באותם עניינים המנוגדים לאמת; להשליט רוח של מתינות ודברי נועם בדעוה לאללה; יש להשתמש לסירוגין בדרכים של הפחדה ופיתוי, תוך שימוש רב יותר בפיתוי;
יש לשאוף לפעולות בעלות יעדים משותפים למגוון [הגורמים] הפועלים בזירה האסלאמית תחת המטריה של הסונים כולם... יש לשתף פעולה עם הממסד הדתי הרשמי, לגלות כלפיו הערכה ולהתייחס אליו [כראוי] למעמדו. יש להחליף עימו דעות, להתייעץ ולייעץ במידת הצורך, כך שהפעילות הרשמית והפעילות העממית ישלימו זו את זו בהחייאת הדת ובהבאת תועלת ציבורית לקהילת המוסלמים..."
האמנה גם אוסרת על דרשנים להאשים אדם בכפירה, ועומדת על זכותו של המוסלמי לחופש ביטוי, כל עוד דעתו אינה סותרת את הוראות השריעה שתקפותן מוחלטת: "מי שהכיר בייחוד [האל] ובשליחות [של מוחמד], ואחר כך נדבק... בכפירה מתוך בורות או מתוך פרשנות שגויה, אין זה מבטל את עצם הכרתו [באל ובנביא]... דינו ייקבע רק על ידי מערכת המשפט השרעית ואין זה ראוי שדרשנים ייכנסו לפינות צרות אלה, מחמת הויכוח והפתנות שהדבר יגרור. חופש המחשבה והבעת הדעה על ידי אמירה, כתיבה וכד' הן זכויות לגיטימיות, כל עוד הן אינן פוגעות בטקסטים של השריעה שתקפותם מוחלטת ואינן חורגות מהעקרונות האיתנים שיש עליהם קונצנזוס. אסור לאיש מבין הפועלים בתחום הדעוה, לשלול [זכות] זו מאף אחד..."
לאפשר פעילות פוליטית מוגבלת של אנשי דת
האמנה מתירה הקמת ארגונים אסלאמיים שונים והצטרפות אליהם, כל עוד יש ביניהם הסכמה בעניינים חשובים: "ההתארגנויות האסלאמיות המודרניות מהוות לבנים בבניין קהילת המוסלמים וצעדים ממשיים בדרך להחייאתה במובנה הכולל, כל עוד הן הולכות בדרך הישר של הסונים וחפות מתסביך של קיצוניות מפלגתית או עדתית. אין כל פסול בריבוי התארגנויות כאלה על בסיס התמחות [של כל התארגנות בתחומה] והרמוניה [בין ההתארגנויות השונות], תוך הסכמה על יסודות האמונה, התייעצות בשאלות הלכתיות המחייבות אג'תהאד ונקיטת עמדה אחידה בעניינים חשובים ובשאלות הגדולות.
כך יהפוך ריבוי התארגנויות זה למגוון גדול של התארגנויות המתמחות כל אחת בתחומה ולא לריבוי של התארגנויות מתחרות ומנוגדות זו לזו. הקמת התארגנויות ואיגודים מקצועיים והצטרפות אליהם היא זכות לגיטימית האסורה רק במידה שיש בה הפרה של עניינים שפסיקת השריעה מוחלטת לגביהם, במקרים של חריגה מעקרונות שיש לגביהם קונצנזוס, במקרים העלולים להביא על האסלאם והמוסלמים פגעים ושחיתות, כגון פעילות חשאית או מזוינת בנסיבות בה נתונה ארצנו המוסלמית..."
האמנה מתירה גם הקמת מפלגות פוליטיות אסלאמיות וחברוּת בהן במסגרת המרוץ לפרלמנט, תוך ציון מספר מגבלות: "פעילות פוליטית לשם תמיכה בדת באמצעות מפלגות פוליטיות ומושבים בפרלמנט היא אמצעי מודרני להשפיע על המציאות, מתוך רצון לשפר אותה באופן מלא או חלקי. פעילות זו נעה במרחב האיזון בין תועלת לבין שחיתות. הפתוות בעניין זה משתנות עם השתנות הזמן, המקום והנסיבות. כמו יתר הפעילויות, אין מנוס ממתן לגיטימציה לפעילות [הפוליטית], תוך התחייבות לכללים [מסוימים] והימנעות מנזק, על מנת שפעילות זו תתנהל בדרך הישר.
[פעילותם הפוליטית של אנשי הדת] מותנית בכך שהיא אינה מכלה את [כל] האנרגיות [של איש הדת], אינה גורמת לו להתעמר באחרים, ובכך שהיא אינה מחליפה את העיסוק בפעילות של דעוה, הוראה וחינוך. בחברות רב תרבותיות, [כל] מהלך פוליטי ציבורי של אנשי הדת צריך להיות מהלך אסלאמי ולא מהלך מפלגתי. אין זה ראוי שאנשי הדת יכנסו ל[מהלך כזה] כשהם מחולקים ומפורדים... אם אין זה מתאפשר לצאת במהלך אחד, אז המהלך הציבורי שלהם צריך, לכל הפחות, להתבסס על הסכמה והתייעצות של כולם באמצעות דיאלוג ותיאום..."
לאפשר פלורליזם דתי
האמנה מתייחסת גם למעמדם של המיעוטים הדתיים: "טוהר לב וצדק הם בבסיס היחסים עם לא מוסלמים המבקשים שלום עם המוסלמים ברמה המקומית והעולמית. הבדלי הדת אינם סיבה לעשוק אף אחד או להתעמר בו... שכן הכרה בקיומן של הדתות [האחרות] אין פירושה הכרה באמיתותן של כל הדתות הללו... האזרחות היא קשר של חיים משותפים בדו קיום בין בני המולדת האחת, לא משנה עד כמה הם נבדלים מבחינת האסכולה [הדתית] שלהם ואמונתם. מוטלות עליהם חובות וזכויות בצורה הדדית, כמו גם איסור [לפגוע] בדמם, כספם וכבודם, אלא בהתאם להוראות השריעה האסלאמית, ובאמצעות פסיקות משפטיות סופיות..."
בסופו, המסמך מבהיר כי "קירוב בין הדתות", פירושו "ניסיון ליצור דו קיום בטוח בין בני הדתות השונות... ולמצוא נוסחה לממש את האינטרסים החיוניים המשותפים בין בני האדם...", ואין כוונתו "למזג בין הדתות, לערב בין הקבוצות או לחתור למציאת מסגרת תיאולוגית משותפת שתעוות את המאפיינים הייחודיים של עיקרי האמונה של כל אחת מהדתות והקבוצות [בפני עצמה]..."