המחזאי המצרי עלי סאלם:
הסיבה למחאה העממית במצרים – תרבות ההכחשה בתקשורת המגויסת
המחזאי והאינטלקטואל המצרי, עלי סאלם, פרסם מאמר המותח ביקורת על אנשי התקשורת והמשכילים המצריים שפעלו מטעם המשטר וביטאו את עמדותיו במקום להציג את התמונה הנכונה של המצב במצרים, מה שהוביל, לדעתו, להפגנות העממיות המתחוללות עתה ברחבי המדינה. הוא הצביע על תרבות "ההכחשה הכללית" הקיימת בעיתונות הממסדית המצרית ביחס לנעשה במדינה, ועל כישלונה בעידן שבו אין מקום עוד לשליטה במידע ובמהירות בה הוא מגיע לציבור. להלן תרגום חלקים מן המאמר:[1]
בגידת עורך העיתון בקוראיו
"במצרים אירעו הפגנות שהתאפיינו בחלק מן הזמן באיפוק משני הצדדים – המפגינים ואנשי הביטחון – ובחלק אחר הן התאפיינו באלימות ובהרוגים ופצועים משני הצדדים. אך בבוקר [למחרת] הופיע עיתון מפורסם, אם לא המפורסם ביותר, בכותרת גדולה: הפגנות בלבנון.[2] במקום כלשהו [באמצע], בין הפגנות הרחוב בערי מצרים לבין כותרת העיתון המרכזי המדברת על ההפגנות בלבנון - ניצבת האמת, האמת של מה שקורה במצרים בחזית התקשורת, ואולי בתחום התרבות באופן כללי...
אולי האמת של מה שקורה מגולמת במלואה בכותרת עצמה – יש הפגנות במצרים, אך עורך [העיתון] רואה רק את ההפגנות במקום אחר, בביירות. הביטוי העממי במצרים אומר 'הבט בעינך והסתכל בליבך", כלומר לא מספיק לראות בעיניך מה קורה, אלא עליך לשתף גם את ליבך בראייה - הלב במשמעות של כל הערכים האנושיים וכל הדאגה. עיניך אינן רק זוג עדשות שמורכבות על פניך, אלא הן אמצעי המקושר ללב. כאשר אינך רואה מה קורה בערים המצריות, אלא רואה רק מה קורה בביירות, אתה, לכל הפחות, מועל בתפקידך להעביר את הידע כמו שהוא וכמו שאתה רואה בעיניך לקוראיך...
כותרת זו היא הסיבה להפגנות ומה שהוביל אליהן... הכותרת איננה רק מילים מודפסות, אלא היא דרך מחשבה שלטת, תרבות כללית [הרווחת] בקרב מרבית העובדים ב[תחומי] התרבות והתקשורת, אותה ניתן לכנות [תרבות] 'ההכחשה הכללית'. ניתן לנסחה כך: '[אז] הם [הכוונה למפגינים] מדברים...? שידברו'... אך בלי לדעת הרבה היסטוריה, היה על התיאורטיקנים של האסכולה זו ועל האחראים לה לדעת כי כאשר הציבור מדבר, הוא לא ימשיך לדבר לנצח, וכי אין מנוס שיבוא היום בו הם ייצאו לרחוב...
השלטון הטיל על בכירי התקשורת לרמות את ההציבור
אחד הרעיונות השגויים [של השלטון] הוא מינוי הבכירים בכלי התקשורת ובמנגנונים הפוליטיים עליהם הוא האציל משימה אחת: להונות את הציבור. דומה כי בשבועת האמונים שלהם, הם [התחייבו אנשי התקשורת מטעם המדינה] להתעלם מכל העובדות כדי לא לעצבן את מנהיגיהם הפוליטיים; להגיד להם ולציבור [רק דברים] משמחים ומשביעי רצון; לומר למפגינים ברחובות קהיר: העובדה שהפגנתם לא קרתה, ההפגנות קרו בביירות. מי ייתן ואללה יעזור ללבנון.
הסיבה לכך היא השימוש שלנו בכלים של דור ישן בהתמודדות עם דור חדש, שכל דרכיו וכליו שונים. אנשי מהפכת יולי [1952] עוד שולטים בנו מקבריהם, כי אז העובדות היו רק מה שהם היו אומרים לנו בשלושת העיתונים שלנו, שנהנו מבלעדיות, ומה שהם נהגו לומר בתכניות הטלוויזיה שלנו, שלא היו אחרות מלבדן...
הטכנולוגיה המודרנית הפכה את כדור הארץ לכפר אחד בפועל, ולכן זה אך טבעי והגיוני שהצעירים במצרים יחושו הזדהות עם הצעירים בעולם כולו, ויחושו שזכותם לחיות בעולם מתקדם שייתן להם הזדמנות להתקדם. אין עתה שום דרך בעולם להסתיר ידיעה [חדשותית] כלשהי או אפילו למנוע הגעתה [לציבור] לפרק זמן מסוים. אפילו סודות המדינות וסודות הבכירים שחשבנו שהם חסינים מפני הדלפה וחדירה, מצאו את דרכם למסכי הטלוויזיה והאינטרנט. זהו דור הבהירות והשקיפות...
בהעדר אנשים המתאפיינים בבגרות בתחום התרבות והתקשורת, אנו נתעה באפלה בעולם הזה, ועם קיומם של מנהיגים תרבותיים ותקשורתיים שדרגה גבוהה של נרקיסיזם השתלטה עליהם עד כי הנרקיסיזם שלהם גרם להם לשכוח את חובותיהם, ניקח את מצרים וניכנס איתה בקיר."