המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
חברי כנסת ואנשי ציבור ערבים: לא למו"מ עם ישראל
17/10/2010

 

חברי כנסת ואנשי ציבור ערבים: לא למו"מ עם ישראל

 

מדיווחי התקשורת הערבית, בישראל ומחוצה לה, על יחסם של חברי כנסת ואנשי ציבור הערבים למו"מ בין ישראל לפלסטינים, עולה כי רבים מהם מתנגדים למהלך זה וקוראים לרשות הפלסטינית לסגת מהמו"מ. לדבריהם, החברה הישראלית והנהגתה אינן מוכנות לשלום אמיתי והמו"מ מכשיר את דמותה של ישראל בעיני העולם ומבטל את ביקורתן של ועדות החקירה עליה ואת החרם נגדה. הם הזהירו כי הכרה בישראל כמדינה יהודית, מסכנת את אזרחיה הפלסטינים ואת זכות השיבה של הפליטים ודרשו מן הנושא ונותן הפלסטיני שלא להכיר בגושי ההתנחלויות ולסרב להמשך הבניה בירושלים. נשמעה אף קריאה להקים הנהגה פלסטינית חלופית.

להלן מבחר התבטאויות בנושא זה.

 

מזכ"ל סיעת בל"ד: ערביי ישראל – חלק מהמאבק הפלסטיני

מזכ"ל סיעת בל"ד, עווד עבד אל-פתאח, טען שישראל הרסה את כל הסיכויים להקמת מדינה פלסטינית ושאין עוד תקווה להסדר שתי המדינות. הוא קרא להחשיב את הערבים בישראל כחלק מהמאבק והפתרון והסביר שבהיותם חלק מהעם הפלסטיני יש להם זכות להשתתף בדיון ולמתוח ביקורת על הפלסטינים.[1] במאמר באתר האינטרנט של סיעתו, ימים ספורים לפני פתיחת המו"מ הישיר בוושינגטון, קרא עבד אל-פתאח להנהגה הפלסטינית לחשוב מחדש על תהליך השלום ועל תפיסתה המדינית: "הפרדוקס הוא שהצד הפלסטיני יודע במעמקי ליבו שמהמו"מ הזה לא ייצא שום דבר פרט להסדר בלתי צודק, שלא ניתן לקבלו. גם הצד הישראלי יודע טוב מאוד שהוא לא יוציא הסדר מהמו"מ הזה. המרוויחים [היחידים} מן המו"מ הם אובמה וישראל. אובמה זקוק למו"מ מסיבות פנימיות שקשורות למפלגתו בבחירות האמצע (לקונגרס), ונתניהו צריך להראות בפנים ובחוץ שהוא נכנס לתהליך שלום. ואילו הצד הפלסטיני הוא המפסיד, משום שהוא החלש ואין ביכולתו להתנגד או לעצור את תוכנית ההתנחלות הציונית בירושלים ובשטחי הגדמ"ע.

 

אנו [נמצאים] באותו סרט [שראינו בעבר], מול אותם התירוצים והטענות. העם הפלסטיני לא יפיק מההליכה למו"מ הזה דבר זולת הפסד ואסונות. המו"מ בא לחזק את הקרע הפנימי ולהמשיך את מתן הכיסוי לכיבוש הישראלי, לפשעיו ולחטאיו, ולבלום קמפיין פלסטיני עממי ורשמי רחב [שנועד להביא] להטלת מצור על ישראל ולהצטרפות לקמפיינים עולמיים של כוחות אזרחיים זרים ושל כוחות פלסטיניים בתפוצות.

 

על התנועה הלאומית הפלסטינית לשוב למקורות. אין דרך אחרת. יש להתחיל בעיון מחדש בהסדר ולהניח שהוא אינו נמצא באופק. כך לא תשגה ההנהגה הפלסטינית באשליות ותימנע מאסונות שיבואו בעקבות זאת. יש להשתחרר מכל הכבלים שמכשילים את בנייתה מחדש של התנועה הלאומית, כמו [התלות] במדינות התורמות ובמדיניותן; לחזור אל הפעלת המימד הערבי הפעיל (העממי) ולהיכנס למאבק נגד הכיבוש במקום לשתף פעולה עימו. אלה הם ערכי תנועת השחרור שבלעדיהם העניין הפלסטיני מאבד את אופיו כבעיה של כיבוש וקולוניאליזם התנחלותי, והופך לבעיה נוספת של מאבק על גבולות בין שתי ישויות - אחת מהן אמיתית והשנייה מדומה."[2]

 

ראש סיעת בל"ד, חה"כ ג'מאל זחאלקה, טען בראיון לעיתון המקוון אילאף, שישראל אינה מוכנה למו"מ שיוביל להסדר: "נתניהו לא רוצה באמת להגיע לפתרון קבע. המטרה העיקרית של המו"מ הזה היא לכסות על התמרונים הישראליים... לכן, המו"מ הזה לא יביא להסדר, אלא יהיו לו תוצאות [שליליות] בשטח, משום שהאסטרטגיה הישראלית מסתמכת על בניית קשרים טובים עם מי שהיא קוראת להם הפלסטינים והערבים המתונים, ובה בעת היא מכה את הקיצוניים. כאשר ציפי לבני הייתה שרת החוץ של ישראל היא אימצה את האסטרטגיה הזאת, ואמרה: 'אנו נושאים ונותנים, המו"מ נותן לנו לגיטימיות להילחם בקיצוניות, אנחנו איננו נגד הפלסטינים.' לכן אני חושב שהמו"מ של אנאפוליס [ב-2008 בין אולמרט לעבאס] היה הקדמה למלחמה על עזה, ושאנאפוליס הקלה מאוד על ישראל להכות את עזה. המו"מ [הנוכחי] הוא העתק של אנאפוליס..."[3]

 

רג'א אר'באריה, מזכ"ל תנועת "בני הכפר", אמר: "אם המו"מ חסר תועלת, מדוע שלא נקרא ליו"ר הפלסטיני לסגת [ממנו] וכך נהיה כנים עם עצמנו, במקום להסתפק בלתארו כחסר תועלת או להזהיר מפני יהדותה של המדינה? עלינו לומר לעיוור שהוא עיוור." אר'באריה הוסיף ואמר שהוא אינו מתנגד לרעיון של מו"מ עם האויב וציין שההתנגדות הווייטנאמית נלחמה ונשאה ונתנה בו זמנית, אך לדבריו, "מאזני הכוחות הנוכחיים והתכתיבים האמריקאיים יהפכו את המו"מ לאסון מבחינת העם הפלסטיני."[4]

 

עמדה שונה הציג חה"כ מוחמד ברכה, יו"ר חד"ש, שהביע תמיכה בפתרון בדרכי שלום ובמו"מ, בתנאי שהוא מסתמך על עקרונות ברורים ולוח זמנים ותוך שמירה על זכות ההתנגדות. עם זאת, אמר חה"כ ברכה, כי הוא חושש מכך שהמו"מ יהיה חסר תועלת ויוביל להסכם מסגרת המשרת שיקולים ומשטרים ערביים-אזוריים ובינ"ל ומחזק את התוקפנות נגד עיראק בהווה ונגד איראן בעתיד.[5]

 

חה"כ זועבי: המו"מ פוגע בקידום החרם על ישראל

חה"כ חנין זעבי מסיעת בל"ד אמרה, בראיון ליומון הקטרי אל-ראיה, כי המו"מ סותר את ועדות החקירה נגד ישראל ומהווה גול עצמי למדיניות החרם נגד ישראל: "תמונה אחת של יו"ר הרש"פ, אבו מאזן, לוחץ את ידו של נתניהו מוחקת את כל ההישגים של ועדות החקירה הפוליטיות וכל הקריאות להחרים [את ישראל]. [התמונה] פוסלת את כל הכוח המוסרי של חרמות אלה. החרמות העממיים והחקירות הבינ"ל זקוקים ל[ערכי] מוסר וכן לעמדה [פוליטית]... ואילו הדרך של המו"מ היא בבחינת גול עצמי."[6]

 

אימן עודה, מנכ"ל חד"ש, אמר כי המו"מ הישיר מוציא את ישראל מהבידוד הבינ"ל שבו היא נמצאת וכי הוא חסר תועלת משום שהוא אינו מסתמך על עקרונות ברורים ולו"ז.[7]

 

הכרה בישראל כמדינה יהודית – תבטל את זכות השיבה

חה"כ טלב אל-צאנע מסיעת רע"ם-תע"ל קרא לערביי ישראל להתאחד סביב הדרישה שלא להכיר בישראל כמדינת היהודים, משום שלדבריו פירוש הדבר הוא הכרה במה שהיהודים תופסים כזכות היסטורית על הארץ, הכנה לחילופי אוכלוסין והשלמת [מה שהישראלים החלו בו] ב-1948.[8] חברו לסיעה, חה"כ אחמד אל-טיבי, אמר ש"ההנהגה הפלסטינית לא תקבל את הדרישה הישראלית השפלה, שאין להסכים לה, שאש"ף יכיר בישראל כמדינה יהודית. הרי בישראל יש עשרים אחוזים של לא-יהודים והם היו כאן מאז ומעולם, אז באיזו זכות דורשים להכיר בה כמדינה יהודית?" אל-טיבי הזהיר שהכרה כזאת תפחית את מעמדם של ערביי ישראל ותוביל לביטול זכות השיבה.[9]

 

חה"כ מוחמד ברכה אמר כי "ההכרה ביהדותה של המדינה מהווה נכבה שנייה לזכות הפלסטינית" מפני שלדבריו, מטרתה לקבץ את הפזורה היהודית מכל העולם בישראל, להתכחש לזכות הפליטים לשוב לבתיהם, להעניק לגיטימיות לגירוש הפלסטינים מישראל ולספח את ההתנחלויות ואת "ירושלים המאוחדת" לישראל.[10]

 

חה"כ ג'מאל זחאלקה הסביר: "הדרישה בדבר יהדותה של ישראל חדשה. במו"מ של קמפ-דיוויד [בשנת] 2000 בין היו"ר המנוח ערפאת וברק לא הוצג העניין הזה, ועד שנת 2005 לא הזכירו אותו. רק אחרי 2005 עלתה הדרישה הזאת. ציפי לבני היא זו שהובילה במיוחד את הזרם הזה... הצענו [במפלגה] תוכנית נגד קיומה של ישראל כמדינה יהודית ... אבל אחת ההתפתחויות שהגבירו את התיאבון של ישראל בנוגע לדרישה הזאת זה מה שהופיע ביוזמת ז'נבה – שישראל היא המולדת הלאומית של העם היהודי, תוך הסכמה של פלסטינים על הדברים האלה. לדעתי, זהו הסעיף המסוכן ביותר בהסכם הזה, משום שהוא כולל הכרה פלסטינית, של דמויות פלסטיניות חשובות מחוץ לישראל ושל נציגים של אש"ף, כמו יאסר עבד רבה. הם הכירו בישראל כמדינה יהודית, ומעבר לכך – הם הכירו בכך שישראל היא מולדת לאומית של העם היהודי... חברי הכנסת הערבים סירבו להכיר בכך.

 

הדרישה הישראלית באה כדי לבטל את זכות השיבה... לבטל את החלטה 194 שקובעת את שיבת הפליטים או קבלת פיצויים... [בנוסף], הכרה בינ"ל, פלסטינית וערבית כזאת, אם תתרחש, תעניק לגיטימיות מלאה למדיניות הדיכוי והרדיפה נגד הפלסטינים של ה'פנים' [ערביי ישראל]."

 

לגבי ההצעה להכיר בישראל כמדינה יהודית עם הבטחת זכויות הערבים החיים בה, אמר זחאלקה: "זו נוסחה שממשל אובמה הציע לפני כמה חודשים, ולפיה ישראל היא מדינה יהודית עם שוויון מלא לכל הישראלים. אלה הם, כמובן, דברים בטלים [ללא כיסוי] ששומעים כל יום בישראל. אך העניין הקובע הוא האופי של המדינה כמדינה יהודית, שכן זה [משפיע] על כל תחומי החיים שלנו... זה משתקף במדיניות של הפקעת אדמות, תכנון, בניה, חינוך והזדמנויות עבודה... ולכן, ההכרה הזאת היא סכנה אסטרטגית עבורנו..."[11]

 

התנגדות לגושי ההתנחלויות ולבניה בירושלים

חה"כ אחמד אל-טיבי קרא לרש"פ שלא להסכים לפשרה בנושא ההתנחלויות, משום שהסכמה כזאת תהווה, לדבריו, הכרה של הפלסטינים בגושי ההתנחלויות הגדולים כחלק מישראל עוד לפני קיום המו"מ.[12]

 

לדברי חה"כ גמאל זחאלקה, הקפאת הבניה בהתנחלויות "היא צעד טקטי, זמני, שאחריו תבוא בנייה רצופה ואינטנסיבית. כניסתם של הפלסטינים למו"מ בתנאים אלה, בטרם התחייבה ישראל להקפיא את הבניה [בהתנחלויות], היא תוצר של מאזן הכוחות הקיים, שבו ישראל היא הצד החזק המכתיב את תנאיו...

 

היעדר סירוב פלסטיני וערבי לעמדת ישראל נוכח גושי ההתנחלויות, כפי שקרה בעבר, מהווה התפתחות מסוכנת מאוד, משום שישראל מתחילה את המו"מ [תוך הסתמכות] על כל ויתור של כל פלסטיני שהוא... יש להחיות את העמדה הפלסטינית הטוענת כי כל ההתנחלויות הן לא לגיטימיות וכי יש לחזור לגבולות ה-4 ביוני 67' בשלמותם. אני מתכוון גם להתנחלויות הישראליות שהוקמו בירושלים ובסביבתה, משום שמאז החתימה על הסכם אוסלו יש התפוררות בעמדה הפלסטינית בנושא זה ומעין הכרה בכך שההתנחלויות הישראליות בירושלים שייכות לישראל. התפתחות זו חלה בשני העשורים האחרונים והיא מסוכנת מאוד... [כיום] לא ניתן לשמוע ולו קול אחד מהצד הפלסטיני שדורש שיבה לגבולות 67' במיוחד בירושלים ובסביבותיה."[13]

 

ח"כ זחאלקה: להקים זרם פלסטיני מרכזי כתחליף לרש"פ

ראש סיעת בל"ד, חה"כ ג'מאל זחאלקה, טען כי השתתפות הרש"פ במו"מ עם ישראל, לפי תנאיה של ישראל, היא חרפה גדולה.[14] בראיון לאתר אילאף, הוא אמר כי הרש"פ הלכה למו"מ ללא מקור סמכות פלסטיני, וקרא להקים זרם פלסטיני מרכזי במקום הרש"פ: "האמת היא שהצד הפלסטיני הלך למו"מ ללא מקור סמכות ממסדי ועממי ואף לא מפלגתי. [הפלסטינים] הלכו למו"מ כי הרש"פ קשרה את חייה ואת קיומה ונוכחותה במו"מ. למען האמת, הרש"פ ניצבת מול שתי אפשרויות בלבד – לנהל מו"מ או להתפרק...

 

אני סבור כי הזירה הפלסטינית זקוקה כיום לזרם לאומי מרכזי בעל מחויבות, שישבור את הדואליות הזו בין פת"ח לחמאס, במיוחד משום שהעם הפלסטיני חש כי אין לו נציג אמיתי. הרוב המכריע של הפלסטינים אינו תומך ברש"פ בשל הקשר שלה לתוכנית האמריקאית, האירופאית והישראלית וגם [אינו תומך] בחמאס. הרוב המכריע של העם הפלסטיני תומך בפת"ח ההיסטורית ולא ברש"פ. על כן, יש צורך בזרם חדש, באיחוד כל הגורמים הקיימים ובהפקת תועלת ממורשת המאבק הפלסטיני... יש צורך בזרם [לאומי] דוגמת הוועידה הלאומית האפריקאית בדרום אפריקה, זרם לאומי שיכלול את כל כוחות השמאל ואת הכוחות המתנגדים לכיבוש, אשר יוכל לפנות לעולם בשפה שאותה הוא מבין ושיציע אופק לעניין הפלסטיני. לדעתי, חמאס מסוגלת להיאבק אך כמעט בלתי אפשרי שתנצח אם תפעל לבדה. [כדי לנצח], עליה להקים זרם פלסטיני רחב, אבל אינני חושב שזה יקרה בקרוב..."[15]

 

חה"כ אחמד אל-טיבי אמר שאם המו"מ לא יוביל בתוך שנה לפתרון של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, ייתכן שיהיה צורך לפרק את הרש"פ ולהרחיב את אש"ף כך שיכלול את כל הפלגים הפלסטיניים.[16]



[2] www.tajamoa.org, 27.8.2010

[3] www.elaph.com , 19.9.2010

[6] אל-ראיה (קטר), 8.9.2010

[9] אל-ערב (קטר), 15.9.2010

[10] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 6.10.2010

[11] www.elaph.com , 19.9.2010

[12] אל-ערב (קטר), אל-ח'ליג (איחוד האמירויות), 15.9.2010

[13] www.elaph.com , 19.9.2010

[15] www.elaph.com , 19.9.2010

[16] כל אל-ערב (ישראל), 8.9.2010

תגיות