האינטלקטואל המצרי הליברלי סייד אל-קימני פורש מכתיבה מחשש לחייו
בשישה עשר ביולי 2005, בעקבות איומים של גורמים אסלאמיסטים על חייו, הודיע החוקר והסופר המצרי הליברלי, סייד אל-קימני, בעל טור בשבועון המצרי "רוז אל-יוסף", כי הוא נענה לדרישת המאיימים, חוזר בו מכל מה שכתב בעבר ופורש מכתיבה ומהופעה בתקשורת. כעשרה ימים לאחר מכן קיבל אל-קימני מסר נוסף מארגון "הג'יהאד" המצרי, המודיע לו כי ניצל מגורל דומה לזה של עוזר עורך היומון "אל-אהראם", רצ'א הלאל, שעקבותיו נעלמו באוגוסט 2003 מבלי שארגוני הביטחון יידעו מה עלה בגורלו. על פי הודעת הג'יהאד, הלאל נרצח ביריות על ידי גורמים אסלאמיסטים שהבטיחו להבא לתעד מעשים דומים למען יראו ויראו ולפיכך תכננו לצלם ולפרסם את ההתנקשות באל-קימני.[1]
היו שהטילו ספק בנכונות האיומים, וטענו כי אל-קימני מבקש לעורר הזדהות ולמשוך תשומת לב מסיבות אישיות. עורך הדין של הקבוצות האסלאמיות במצרים, מונתצר אל-זיאת, טען כי אין אמת באיומים, שכן התנועות האסלאמיות במצרים שינו את האסטרטגיה שלהן והן מוקיעות את האלימות. כמו כן, חולשתן הנוכחית לא מאפשרת להן לחשוב על התנקשות בחיי סופרים ואינטלקטואלים. לדברי אל-זיאת, בתקופת השיא במאבק בין המדינה המצרית לאסלאמיסטים היו רק שלושה ניסיונות התנקשות: בסופר נג'יב מחפוט' (1994), בעיתונאי מכרם מחמד אחמד (1987) והתנקשות שהצליחה בסופר פרג' פודה (1992). לדברי אל-זיאת, לאל-קימני אין את שיעור הקומה שיש לאינטלקטואלים אלה ולכן אין להאמין לאיומים.[2] ד"ר כמאל חביב, לשעבר מנהיג בתנועת הג'יהאד המצרית, טען כי מדובר בניסיון של אל-קימני לקבל תמיכה כספית מן הגורמים הקופטיים והחילוניים המסייעים לו.[3] ספקנות לגבי האיומים הביע גם הסופר והעיתונאי המצרי, סלים עזוז, שטען כי אל-קימני אינו סופר בעל השפעה ו"קל להילחם בו ללא איומים". לדבריו אין במצרים ארגון בשם הג'יהאד. תנועת הג'יהאד בראשות אימן אל-ט'ואהרי כרתה ברית עם אל-קאעידה והיא מתעסקת "בסוגיות הגדולות, בארה"ב ובלונדון, בבוש ובבלייר ואין לה את הפינוק להתעסק בסייד אל-קימני..."[4]
גם במערכת השבועון "רוז אל-יוסף" שבה פרסם אל-קימני מאמר שבועי, התייחסו בחשדנות לאיומים שקיבל והביעו פליאה על החלטתו לחזור בו מדבריו ולהפסיק לכתוב. במאמר מערכת שפורסם ב"רוז אל-יוסף" נאמר: "גם אם אל-קימני חזר בו ממה שכתב, אנו איננו חוזרים בנו ממה שפרסמנו וממה שראינו כחלק מתפקידנו, להעניק הזדמנות לדון ברעיונות ובנושאים אסלאמיים שאינם חורגים מהמסגרת הדתית ומחופש המחשבה..." השבועון מתח ביקורת על הנסיגה שהביע אל-קימני מעמדותיו, וקרא לו לפרסם מעל דפי השבועון את רעיונותיו החדשים, אם הוא אכן מאמין שטעה בדבריו הקודמים.[5]
החלטתו של אל-קימני התקבלה בברכה בחוגי האסלאמיסטים ועוררה תגובות סותרות בחוגי הליברלים הערבים. כותבים ליברלים האשימו אותו בפחדנות, בויתור על עקרונותיו ובנסיגה מהמאבק בקיצוניים שעלולה להביא לחיזוקם; אחרים הגנו על החלטתו, הזדהו עמו או טענו כי לא ניתן לשפוט אותו כל עוד לא עומדים במקומו. עוד נטען כי התנערותו מן הדברים שכתב בעבר אינה מבטלת את רעיונותיו הממשיכים לחיות בלב קוראיו.
הטרור כלפי אל-קימני - פשיטת רגל מחשבתית ותרבותית
הסופר והמרצה למדע המדינה באוניברסיטת כווית, ד"ר אחמד אל-בע'דאדי, שגם הוא פרסם במרץ 2005 הודעה על פרישה מכתיבה עקב התנכלות ואחר כך חזר לכתוב, העלה את השאלה האם טעה אל-קימני בהחלטתו.[6] במאמר ביומון הכוויתי "אל-סיאסה" כתב בע'דאדי: "יש לדעת כי האינטלקטואל בעולמנו הערבי האומלל כותב ביד אחת ונושא את ארון קבורתו ביד השניה. הוא כותב ורק הקיר ניצב מאחוריו ועל פי רוב חשבונו בבנק צנוע. לכל הדאגות הללו מתווספים הטרוריסטים המאיימים לרצוח אותו. האם אפשר לגנות אדם שהבליג רבות על כל הצרות הללו וקיבל החלטה קשה כמו ד"ר אל-קימני? האם אתם סבורים כי ההחלטה להפסיק לכתוב קלה? העט הוא הריאה היחידה שדרכה נושם הסופר. כאשר הוא נאלץ לעזוב את העט, הרי זה כאילו דקרו את ליבו בסכין...
בעולם הטרור של היום אין צחוק... תם עידן התכונות האביריות בעולמנו הערבי. ואולם, כבעל ניסיון בתחום האיומים, אני אומר לאחי ד"ר סייד אל-קימני כי אם אנו מאמינים שהחיים והמוות בידיו של טרוריסט פחדן, משמעות הדבר שאנו כופרים באללה השולט בכל. למי מאיתנו יש ערבות לחייו בשעה שהוא נוסע במכוניתו, טס במטוס או אפילו כשהוא הולך לישון במיטתו בלילה?...
השאלה החשובה היא עד מתי ימשיכו אנשים שפלים אלו, שאינם מאמינים באללה ובשליחו, לשלוט בשרירותיות בגורל האינטלקטואלים?... מתי יגיע היום שבו יעצרו בעולם את [הקיצונים] המשתייכים לקבוצות דתיות ויכניסו אותם בבתי כלא בינלאומיים?...
הטרור כלפי ד"ר אל-קימני ואחרים אינו אלא כרזה גדולה המצביעה על פשיטת הרגל של הקבוצות הדתיות מבחינה מחשבתית ועל פשיטת הרגל של המשטרים הערביים וגם של העמים הערביים מבחינה תרבותית. חי אללה, אין לגנות את המערב אם הוא חושב שכל מוסלמי הוא טרוריסט, בשעה שהוא רואה את כל המעשים המבישים הללו ואת המוסלמים השותקים כמתים..."[7]
אוירה ציבורית הסותמת את פיות הסופרים
מנכ"ל ערוץ הלווין "אל-ערביה" והעורך לשעבר של היומון הבינערבי "אל-שרק אל-אוסט", עבד אל-רחמן אל-ראשד, מתח ביקורת על הדרך הפומבית שבה בחר אל-קימני לפרוש: "חכמי הלכה, הוגי דעות וסופרים – כולם חוו את אותה הטרגדיה של סייד אל-קימני... כולם חוו את הפחד והלכו באותה הדרך כשפרשו מהבעת מחשבתם בשל כפייה, אך הם לא פרסמו גילויי דעת ולא פרסמו הודאה בפחד... סייד אל-קימני עשה מה שעשו לפניו עשרות מחברים וסופרים... זהו דבר מובן לנוכח המצב הנפשי שנקלע אליו, אך הוא ביצע טעות לא פשוטה כשהסכים שיעשו ממנו כלי להפצת הפחד
והתסכול.. היה ביכולתו לפרוש בשקט או להכריז שהוא מפסיק לכתוב מבלי לתת פרסום לפשע עצמו.
החל משנות השמונים ובעקבות הופעת הקיצוניים עם הצלחת המהפכה האיראנית, אנו, במרחב הערבי, חיים באווירה ציבורית הסותמת את פיות הסופרים. דאגתם של רוב הקיצונים הערבים הפכה להיות רדיפתם של הוגי הדעות, הסופרים, מחברי המחזות ואנשי הקולנוע. לאחרונה הם הוסיפו לרשימה את האמאמים וחכמי הדת המתונים כשהם פועלים [כלפיהם] באותה הדרך: איום פומבי ונסתר. כל עוד הקבוצות השונות בחברה לא יביעו סולידריות נגד תופעת ההפחדה, ההאשמה בכפירה ובבגידה והאיום הישיר, רבים כמו סייד אל-קימני יכריזו על פרישתם. מי ששמחים כשהם רואים אינטלקטואל כמו אל-קימני עוזב את הזירה פותחים לעצמם את [שערי] הגיהנום. כפי שראינו, האיומים לא נעצרו בקבוצה כלשהי, אלא הגיעו לקצה הסולם ופגעו גם בחכמי דת בכירים ובהוגי דעות אסלאמיים, שהרי מימין לכל קיצוני ניתן למצוא קיצוני אחר."[8]
אל-קימני חושף את קלונם של המשטרים הערבים
האינטלקטואל הפלסטיני המתגורר באוסלו, אחמד אבו מטר, טען כי אין לגנות את אל-קימני על החלטתו: "לכל אדם יש נסיבות [חיים] ספציפיות ואיננו יכולים לדרוש ממנו לבחור בדרך מאבק מסוימת בשעה שאנו איננו חיים באותם תנאים... לדעתי חובת כולנו לתמוך באל-קימני ולעמוד לצדו. אם עמדתו מעודדת את הטרוריסטים להגביר את הטרור, הרי היא, בה בעת, חושפת לעין כל את מידת החשיכה שתשרור בחיינו אם [טרוריסטים] אלו יגיעו לשלטון... שלטון הטאליבאן באפגניסטאן במשך שנים ספורות הוא ההוכחה הטובה ביותר למה שיעשו אנשי הטאליבאן הערבים אם יגיעו לשלטון.
[עמדתו של אל-קימני] חושפת את קלונם של המשטרים הערבים, שחלקם כרתו בעבר ברית עם קבוצות [אסלאמיסטיות] למטרות תקופתיות והדבר גרם לחיזוקן. אחר כך הן הפכו לאויבי המשטרים והאזרחים והגיעו עד כדי איומים כמו האיומים על אל-קימני ועשרות אחרים. הצהרת הזדהות עם אל-קימני היא עניין עקרוני, במיוחד משום שלדעתי גילוי הדעת שפרסם מתוך כניעה לאיומי הקיצוניים לא יבטל את תפקיד רעיונותיו, והם ימשיכו להיות גורם מאיר [בעולם הערבי]... הטרוריסטים עצמם יודעים שהוא חזר בו כדי להגן על חייו ועל חיי משפחתו וכאשר יהיו נסיבות אחרות הוא לא יתמהמה ויכריז כי הוא ממשיך לדבוק ברעיונות אלו...
אם מותר לתת לאל-קימני עצה, הייתי אומר כי הבחירה בהגירה, כפי שבחרו [החוקר והאינטלקטואל המצרי] נצר חאמד אבו זיד וכן [המרצה לשעבר באוניברסיטת אל-אזהר שפוטר בשל דעותיו נגד הסונה] אחמד צובחי מנצור, היא בחירה עדיפה המגינה על חייו ומבטיחה כי ימשיך את תפקידו מאיר הדרך החשוב וההכרחי בתקופת החושך שבה חיים העמים הערביים."[9]
הודעת אל-קימני - קריאה לערבים להתמודד עם המציאות
החוקר והסופר המצרי, כמאל ע'בריאל, שיבח את אל-קימני על הודעתו, וטען כי היא "הדבר החזק ביותר והעמוק ביותר שכתב אל-קימני" והיא בבחינת "פצצה": "פצצה בפני המשטרים השולטים חסרי האונים, הצבועים והמשתעשעים בגורל עמיהם; פצצה בפני העמים האדישים, מסיחי הדעת, הבורים והקנאים; פצצה בפני הסופרים ואנשי התקשורת השונים הסוחרים [בדעותיהם] ונוהגים בפזיזות [בפרסומיהם]; פצצה בפני הצביעות, ההתחסדות והגבורה השקרית של מי שאין להם אחוז אחד מאומץ לבו וגבורתו של ד"ר סייד אל-קימני...
הודעתו של אל-קימני אומרת לכל אדם המכבד את עצמו כי אנו חיים בעולם שאינו מכבד את המחשבה ואף מציב לה גרדומים... אין בהודעתו ולו מילה אחת המלמדת על נסיגה אמיתית מעמדותיו או אפילו על פחד אמיתי... הודעה זו אינה כניעה לעטלפי החושך [קרי: הפונדמנטליסטים] אלא יריקה בפניהם ויריקה בפני התקופה שהצמיחה אותם, דואגת להם ונכנעת להם. זוהי קריאה לכולנו להתעורר מתרדמתנו ולהתמודד עם המציאות המגונה שאנו קורסים תחתיה..."[10]
אינטלקטואל ירדני: אל-קימני ויתר מתוך פחדנות
לעומת התגובות האוהדות, שהביעו תמיכה באל-קימני, בין אם חד משמעית ובין אם באופן עקרוני ומסתייג, נשמעו בחוגי הליברלים הערבים גם תגובות שמתחו ביקורת קשה על הודעתו. כך, למשל, שאל האינטלקטואל הלבנוני החי בארה"ב, ד"ר אחסאן אל-טראבולסי, מה היה קורה לו כולם היו נכנעים לטרוריסטים. לדבריו, "סייד אל-קימני הפך למופת חי לפונדמנטליסטים הטרוריסטים והם ישתמשו בו בעתיד כנשק חד בפני הליברלים... הלוואי והיית מת, סייד אל-קימני, אך במותך [היית מצווה] לנו את החיים. החיים שלך כיום הם מוות והשפלה עבורנו [הליברלים]..."[11]
ברוח זו בלטה במיוחד תגובתו של החוקר הירדני המתגורר בארה"ב, ד"ר שאכר אל-נאבולסי, שכינה את אל-קימני 'פחדן' וטען כי הודעתו מסייעת לטרור. במאמר שפורסם במספר אתרים ליברלים, פנה אל-נאבולסי לאל-קימני וכתב: "אתה דוגמא לאינטלקטואל פחדן. השארת בקרב הטרוריסטים הפונדמנטליסטים הפושעים רושם כוזב שהם ניצחו את הליברלים, ושאם יגבירו את האיומים עלינו יתכן שנוותר על רעיונותינו ודעותינו כפי שאתה ויתרת מתוך פחדנות, חולשה ואהבת החיים. [החלטתך] היא זכותך הפרטית וזכותם של משפחתך וילדיך, אך בכך סייעת לטרור הפונדמנטליסטי נגד המחשבה הרציונלית האמיצה...
האם אתה חושב שאתה היחיד המקבל איומי רצח כל יום. כולנו, כל האינטלקטואלים הליברלים, מקבלים מדי יום איומים שכאלו ואפילו ניסו לרצוח אותנו, אך לא הודענו על כך ולא כתבנו על כך ולא פחדנו ולא חזרנו בנו...
מדוע שלא תלך בדרכם של חללי המחשבה כמו... [האינטלקטואל המצרי שנרצח על ידי פונדמנטליסטים] פרג' פודה, [האינטלקטואלים הלבנונים שנרצחו על ידי פונדמנטליסטים] חסין מרוה ומהדי עאמל, [האינטלקטואל הסודאני שהוצא להורג על ידי חסן אל-תראבי] מחמוד טה, [האינטלקטואל הכוויתי שנכלא בשל דעותיו] אחמד אל-בע'דאדי ואחרים? מדוע אתה חוזר על דרכם של המצרים שחזרו בהם מדעותיהם כמו [הוגי הדעות המוסלמים המצריים] עלי עבד אל-ראזק, טה חוסין, ח'אלד מחמד ח'אלד, מחמד עמארה ואחרים?... כיצד תפרוץ החוצה ההשכלה הערבית אם דמם של האינטלקטואלים הליברלים לא יישפך בעבורה?..."[12]
מה שניתן לומר בארה"ב לא ניתן לומר במדינות ערב
הסופר המצרי, אימן אל-סמירי, תקף את אל-נאבולסי על דבריו והצביע על כך שאין להשוות בין מצבו של אל-נאבולסי כמי שכותב בארה"ב לבין פעילות ליברלית בתוך המזרח התיכון: "מדוע אתה נלחם מלחמת קודש מדנוור [קולורדו]? מדוע אינך חוזר לאל-כרכ, אל-מפרק או אל-זרקאא ומשמיע את קולך שם. מדוע אתה לא הופך את שכם, פלוג'ה או אל-קאים למושבך הקבוע ומפרסם את גילויי דעתך הליברליים משם..."[13]
עאדל חזין הכותב ב"אילאף" וחי בארה"ב דחה גם כן את דברי אל-נבולסי ופנה אליו במאמרו: "ד"ר שאכר אל-נאבולסי, גילוי הלב של סייד אל-קימני הוא אומץ לשמו. אתה ואני חיים בארה"ב ונהנים מהגנת המשטרה האמריקאית ואילו סייד אל-קימני חי במצרים, שבה המשטרה והפוליטיקאים קושרים קשר עם הטרוריסטים ומחזיקים את המקל באמצעיתו... פרישתו של אל-קימני מכתיבה... אינה חרפה לאל-קימני, אלא היא חרפה וקלון לכולנו ולממשלותינו שהפרו את התחייבותן החברתית כלפינו. אנו ויתרנו על חירותנו אך הממשלות לא העניקו לנו ביטחון והגנה..."[14]
[1] אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 28.7.2005.
[2] אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 17.7.2005.
[3] אל-ערביה, 17.7.2005.
[4] אל-ראיה, קטר, 20.7.2005.
[5] רוז אל-יוסף, מצרים, 28.7.2005.
[6] על פרשת המקלט המדיני שביקש אל-בע'דאדי.ראו דוח ממרי
[7] אל-סיסאה, כווית, 20.7.2005.
[8] אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 21.7.2005.
[9] אילאף, 17.7.2005.
[10] אל-סיאסה, כווית, 19.7.2005.
[11] אילאף, 17.7.2005.
[12] אל-סיאסה, כווית, 19.7.2005.
[13]
[14] אילאף, 17.7.2005.