המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
משורר מצרי במסע לשינוי השיח הדתי ב"אל-אזהר"
1/10/2002

 

 

משורר מצרי במסע לשינוי השיח הדתי שמוביל "אל-אזהר"

 

המשורר המצרי, אחמד עבד אל-מועטי חגאזי, תקף לאחרונה בחריפות את מוסד אל-אזהר והטיל עליו את "האחריות ליצירת הטרור". בסימפוזיון שכינסה התאחדות הסופרים המצרית בקהיר, תקף חגאזי את שיח' אל-אזהר [טנטאוי] ואת המופתי המצרי [אל-טייב] ואמר "אינני מתייחס לדבריהם כאילו עלי להאזין ולציית להם"...

 

חגאזי תקף את אל-אזהר לדורותיו ואמר שהשיח' עבד אל-שרקאוי ששימש כשיח' אל-אזהר בימי מוחמד עלי לא ידע ערבית: "ראו את השרידים שהוא הותיר לנו ותגלו שהוא היה שוגה בדקדוק. [בדקו] ותראו גם ש[שיח' אל-אזהר בעבר] אל-גברתי כתב בשפה שאין לה כל קשר לשפה הערבית... הגורמים המצטטים וכופים את המילה הם האחראים ליצירת הטרור הפונדמנטליסטי, הם שהורגים את פעולות המחשבה ופיתוח השפה והדיאלוג, והם שמבטלים את הדמוקרטיה שהיא הבסיס לפיתוחה של החברה ולכניסתנו לקידמה... את התפקידים של שיח' אל-אזהר והמופתי המציאה המדינה, אבל הם משמשים רק להשרשת העיקרון של הציטוט-השמיעה-והציות. הם הורגים את היצירה ומובילים להתנוונות המוח הערבי."

 

חגאזי הוסיף שהעדר הדמוקרטיה הוא האחראי העיקרי להתדרדרות השירה בעולם הערבי ואמר שעיראק מהווה דוגמא בוטה לכך: "זו היתה ארץ שייצרה משוררים וכעת אין בה לא שירה ולא משוררים והדבר תקף גם ליתר ארצות ערב."[1]

 

להגנתם של ראשי הממסד הדתי במצרים נחלץ האמאם של מסגד אל-ג'ומעה באל-מדינה שבסעודיה, השיח' עבדאללה בן עובייד אללה עטאא, שאמר: "האמונה האסלאמית סובלת הן מן המלכודות שטומנים לה האויבים והן מבורותם של המטיפים [לה]. כל אחד מטיף לאסלאם ומבין אותו בדרכו הפרטית, כאילו שאין הלכה אסלאמית הקובעת עבור האנשים את המקורות שהם צריכים להסתמך עליהם. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא דברי חגאזי ומה שכותבים כמה מבעלי הטורים בעיתונים. הם מתירים פסקי הלכה, מזלזלים בכמה מן ה'סונן' [ההלכות המורות כיצד נהג הנביא מחמד], ומביעים שאט נפש מכמה מן האקסיומות, כאילו שרק בגלל שהם כותבים בעיתון הם מבינים הכל על הדת. כלומר, אם מישהו רוצה לכתוב על הדת, מותר לו גם אם הוא ספורטאי, זמר או שחקן. לעומת זאת, באומנות, אסור לאיש לדעת חוץ מלאנשי המקצוע! אחת הרקדניות המפורסמות הוציאה פסק הלכה לפיו הריקודים מותרים בחודש הרמדאן משום שהעבודה היא פולחן וחברי הלהקה שלה ירעבו ללחם אם היא תפסיק 'לנענע את בטנה' מול הגברים! כמו כן, אחד האמנים פסק שמותר לשיר את הקוראן; דברים אלה מעידים בברור על בורותם של המוסלמים, למרבה הצער, בכל הנוגע לאמונתם.

 

הדבר המוזר הוא שהיהודים והנוצרים אינם מדברים על דתם אלא אם הם אנשי מקצוע, לעומת זאת המוסלמים מתייחסים אל האסלאם כאילו מדובר בדוכן ירקות ופירות: כל אחד בוחר לו מה שהוא רוצה ממנו...

 

לציטוטים מן הקדמונים ישרי הדרך אין כל קשר לקיצוניותם של כמה מן המוסלמים, משום שקיצוניים קיימים בכל דת. האסלאם הגיע אלינו דרך הקדמונים ישרי הדרך והוא מצוטט מדור לדור. אם לא נשתמש ב[שיטת] הציטוט, כיצד נדע את הוראות האסלאם ופסיקותיו? כל אומה מעונינת בציטוט דברי קדמוניה. הסברה שהאסלאם הוא טרור היא סברה שמקורה באמריקה. כמה מוסלמים חוזרים, למרבה הצער, על דברי אמריקה הזו כמו תוכים מבלי להבין [דבר]. ממתי היה האסלאם דת של טרור? הקשר המאולץ הזה נעשה בעקבות [התקפות] ה-11 בספטמבר נגד ארה"ב והדבר מעיד גם כן על בורותם של כמה מן המוסלמים בנוגע לדתם, וזאת בשעה שאנו תובעים מן המערב להבין את דתנו!

 

חגאזי התמקד בידע שלו בשפה הערבית וטען שהמופתי ושיח' אל-אזהר אינם יודעים אותה. גם אם נניח שהדברים האלה, שלא יעלו על הדעת, הינם נכונים, הרי שאלו דברים מוזרים. מה הקשר בין השפה הערבית לבין הפסיקה ההלכתית? האם משמעות הדבר היא שמי שאינו יודע ערבית – ומה רבים הם בעולם האסלאמי – אינו רשאי להוציא פסיקות הלכתיות? או שמא המוסלמים מחויבים רק לפסיקותיהם של הערבים? האסלאם איננו דת עבור הערבים לבדם אלא עבור האנושות כולה ולכן הוראותיו תקפות עבור כולם. אין בו אפליה בין הערבים לבין זולתם. אני תמה כיצד נאמרים דברים שכאלה מפי סופר בעל משקל בחוגים תרבותיים. האחריות לטרור אינה מוטלת על כתפי חכמי הדת אלא על כתפיהם של אלו החושבים שהם הפכו לחכמי דת שיש להם את הזכות לפסוק הלכות רק משום שהם קראו ספרון דתי או שיש להם טורים בעיתונים הפופולריים..."[2]

 

אין זו הפעם הראשונה שחגאזי תוקף את אל-אזהר ואת השיח הדתי שאל-אזהר משמר. במאמריו השבועיים ביומון המצרי, "אל-אהראם", הרבה חגאזי לעסוק בצורך לחדש את השיח הדתי הנהוג במסגדים ובתקשורת:

 

"אילו ניסינו באמת להגן על האסלאם ולתקן את תדמיתו שעוותה על ידי הקיצוניות והקנאות", הוא כתב באחד ממאמריו, "היה עלינו להחיות את עקרונות האסלאם. הקנאות היא ברבריות וחזרה אל הזמנים בהם היה האדם בעל חיים, הנענה רק לקרבת הדם ואינו משתמש בראשו – אלא רק בקרניו.

 

הקיצוניות היא בורות והתלהבות עיוורת. הקיצוני מצוי היום פה ומחר בקיצוניות הנגדית, משום שהוא נכנע לתאוות חולפות, אינו חושב, אינו בוחן את עצמו ואינו שולט בהתלהבותו. התחייה האסלאמית לא תהיה תחייה ולא תהיה אסלאמית אם היא תסתכם באמוציות, בהקצנה, ובחזרה אל מה שנאמר בעבר...

 

התחייה היא חזרה לקשר החם עם האמונה עצמה... ולא שנחזור בדורנו על מה שפסקו בתנאיו של דור אחר... מי שמשקיעים את מיטב מאמציהם בשינון טקסטים קדומים בעל פה ושואבים מהם כל תשובה הם, במקרה הטוב, [חמורים] נושאי ספרים, פעם על שתי רגליים ופעם על ארבע, משום שהם הופכים את האסלאם מניסיון חי ומתחדש לטקסטים חנוטים ומשום שהם מתעלמים מכל ההתפתחויות שחלו בתקופות המודרניות, או שהם אינם מסוגלים להסבירן, שונאים את העולם, ונתקפים פחד מכל פיתוח חדש...

 

[זהו] הקרע אותו אנו חיים, בין טקסטים המושכים אותנו לאחור לבין התפתחויות הדוחפות אותנו קדימה, בין מה שאנו קוראים לבין מה שאנו חיים, בין מה שאנו אומרים לבין מה שאנו עושים, בין אסלאם שכמה מהם רוצים להפוך אותו לשלשלאות על צוואר ובית סוהר לנפש ולמוח בשעה שאנו רוצים להפוך אותו ליקום ורחב שיש בו מקום לכל בני האדם והוא נפתח לכל הדורות...

 

האם חושב מישהו שהאסלאם כלל מבראשית את התשובות לכל השאלות שיכולות לעלות, כמו גם את התשובות להן? האם כל פסיקה מפסיקות הקוראן מתאימה למאה העשרים כפי שהתאימה למאה העשירית?... כמובן שלא יתכן שזהו המצב... משום שהארץ הזו מסתובבת סביב לשמש וסביב עצמה והכל נע ומתפתח, משתנה ומתחלף, ולכן גם השאלות חייבות להשתנות, והפסיקות והחוקים חייבים להתחדש.

 

אם כן, תקפותו של האסלאם לכל זמן ולכל מקום אינה מעוגנת בטקסטים, משום שטקסטים נתונים לפרשנויות, לבחינה מחודשת, ולביקורת... תקפותו [של האסלאם] נובעת מן המטרות והכוונות שלו. אין זה דבר שניתן מראש, אלא אפשרות שעלינו להופכה למציאות במאמצינו המתמשכים. כאשר, לדוגמא, אנו בוחנים את עמדת האסלאם לגבי האשה, האם עלינו לבחון אותה בהתאם לפסיקות שראו באשה חצי מהגבר, ולעתים רבע מהגבר, או שעלינו לבחון אותה בהתאם למטרה שלכיוונה פסעו הטקסטים [הקוראניים] האלה את הצעד האמיץ הזה?

 

מעמדה של האשה בחברה האסלאמית הקדומה היה מצוין בהשוואה למצבה בתקופה הטרום-אסלאמית, אבל הוא כבר אינו כך כיום, משום שהחברה האנושית התפתחה ומעמד האשה בה, כמו גם מעמד הגבר, השתנה. הפסיקות שירשנו כבר אינן מבטאות את עמדת האסלאם בנוגע לאשה ויש לבחון מחדש את הטקסטים כדי להפיק מהם פסיקות חדשות שיתאימו לכוונותיו של האסלאם ולמעמדה של האשה בעידן המודרני...

 

אנו קוראים את הפסוק הקובע שלגבר המוסלמי מותר [להינשא] לאשה אחת, שתיים, שלוש, או ארבע... ואולם, אנו יודעים ששמירה על הצדק [הנדרש בטקסט בין ארבע הנשים] הוא תנאי שקשה לעמוד בו, משום שהקשר בין הגבר לאשה אינו בר-מדידה; הם אינם רק שני גופים, אלא גם שני לבבות ושתי נפשות... הפסיקה שניתן להפיק [מן הטקסט הקוראני] היא שהאסלאם אינו מתיר פוליגמיה, משום שהוא אינו מתיר עושק. זוהי הכוונה בטקסטים... בימי הנביא ולאחריו, הגבלת הנישואין לארבע נשים [בלבד] היוותה ניצחון אדיר לאשה, משום שהערבים בתקופה הטרום-אסלאמית התחתנו ללא כל הגבלה ומשום שהנישואין דמו יותר לאונס מאשר להתקשרות חופשית... השאלה שצריכה להישאל היא: מי קרוב יותר לאסלאם, אלו ההופכים את האשה לראש ממשלה או אלו ההופכים אותה לנואפת אם היא מתאפרת?" [3]

 

במאמר אחר, כתב חגאזי: "...[אללה] ניסה אותנו באנשים רבים המוציאים פסקי הלכה מבלי שיהיו מוכשרים לכך. הידע שלהם [נוגע רק] לקליפה, כל דבריהם ציטוטים, הבנתם את אחריותם מעורפלת ומעוותת, הם אינם יודעים מה הם אומרים ואת מי הם משרתים, וכל שהם מסוגלים לעשות זה להסתכל בספרים ולראות מה אמרו הקדמונים בסוגיה מסוימת. הם בסך הכל משחזרים ומשננים. אנו מבקשים מהם לחשוב והם אינם מסוגלים; הם אינם מסוגלים לשאת בנטל החשיבה ולכן הם פונים לספרים שאנו יכולים לפתוח אותם בעצמנו ואיננו זקוקים לתיווך של אותם אנשים העולים לתקציב המדינה הרבה מעבר למה שיעלה לה להוציא לאור ספר או כמה ספרים שיכללו את הדעות ופסקי ההלכה שהותירו לנו הקדמונים.

 

איננו אנאלפביתים ואיננו זקוקים למישהו שיפתור עבורנו [את חידת] הכתב; אנו זקוקים... למי שיסייע לנו להיכנס לעידן החדש... קראנו על ביקור שקיימו כמה מאותם אנשים [ובראשם, השיח' יוסף אל-קרדאוי] אצל ממשלת הטליבאן בכאבול בניסיון למנוע מהם מלהרוס את פסלי בודהה, לאחר שהעולם התרבותי סער מאימה וגינה את ההחלטה הברברית הזו. על פי איזה הגיון ניסו אותם מתווכים לשכנע את הטאליבאן שלא לגעת במורשת האנושית האדירה הזו? הם אמרו להם: אין זה הזמן המתאים! כאילו אמרו להם: אנו מבינים אתכם ומעריכים את רגשותיכם, אבל הזרים הרשעים טומנים לכם מלכודת וממתינים להזדמנות להשליכה עליכם. דחו במקצת את הריסת הפסלים. למעשה, הם הסיתו את הטאליבאן ועודדו אותם להרוס את הפסלים בשפה הצבועה הזו.

 

המבהיל בעניין הוא שמי שמסית להרוס את פסלי בודהה, יכול להסית להרוס גם את פסלי רעמסס ואוזיריס. אדרבה, עליו להסית להריסתם ראשונים, שהרי הוא חי בצלם [כלומר, במצרים]. כיצד התרנו לאותם אנשים לדבר בשמנו ובשם האסלאם?

 

בשיחה שערך שר ההקדשים, מחמוד זקזוק, עם כמה מן האמאמים והדרשנים במסגדים... הוא הודה שהרמה התרבותית והמדעית של האמאמים נמוכה... ורבים מהם אינם יודעים את הקוראן ואת החדית'ים בעל פה ולכן הם נכנסים לנושאים שאינם נוגעים לדרשה... השר צודק בכל מילה... ישנם דרשנים המקללים את אום כולת'ום ואינם חוששים מלהשתמש בביטויים שכל נער היה מוענש בסטירה לו עשה בהם שימוש. הם פוגעים באסלאם, מפיצים שנאה, ומסיתים לשימוש באלימות.

 

אין ספק שהבורות היא הסיבה העקרית [לכך], אך קיימת סיבה נוספת: חולשת הפיקוח של המדינה מצד אחד ולחצם של הקיצוניים מן הצד השני..."[4]

 

ובמאמר שלישי, כתב חגאזי: "...אם ההשראה פסה מן העולם כאשר עלה הנביא אל האל, לא נותר למוסלמים אלא לחשוב באמצעות מוחותיהם כדי להסיק את הפסיקות המתאימות לצרכיו של כל דור ותואמות את ערכיו העליונים של האסלאם ואת כוונותיו הרוחניות והמוסריות, או לפחות אינן מתנגשות עמם... אנו אומרים לאלו המרמים את האנשים במלים מתוקות מדבש בנוגע ל'ממשלתו של אללה' שאלו דברי אמת שהכוונה מאחוריהם היא שקר. ממשלתו של אללה היא מסר [רעיוני] ולא [משרה] נשיאות, היא דת ולא מדינה. אם בימי הביניים ניתן היה להבין שלטון דתי – הרי בעידן המודרני הוא כבר אינו מובן. האנושות התנסתה בו, התנערה והשתחררה ממנו לאחר שסבלה עינויים והתדרדרה בעטיו. שיטת השלטון המתאימה לצרפתים, לאנגלים, ליפנים, ולהודים היא השיטה הדמוקרטית. היא ורק היא מתאימה גם למוסלמים...

 

אנו מצפים שהשיח הדתי החדש יאמץ את הדמוקרטיה ויהפוך אותה לפתרון הסופי, יקבל את תנאיה במלואם ויפריד באופן נחרץ בין הדת לבין המדינה, ישווה בין הגבר לאשה ויאמץ, הלכה למעשה, את זכויות האדם. אנו מצפים מהשיח הדתי החדש שיזכה את האסלאם [מהחשד לקשר] עם המשטרים המושחתים והמרושעים האלה שהתיישבו בארצות המוסלמים כשהם סותרים את דתם, מפרים את עקרונותיה, מעוותים את תדמיתה, ומשעבדים את בניה..."[5]

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 16.9.2002.

[2] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 20.9.2002.

[3] אל-אהראם (מצרים), 27.3.2002.

[4] אל-אהראם (מצרים), 20.3.2002.

[5] אל-אהראם (מצרים), 6.3.2002.