התגברות הקריאות ברש"פ: לחדול מרצח בשל חילול כבוד המשפחה

נוכח התרבות מקרי רצח נשים פלסטיניות על רקע חילול כבוד המשפחה בעת האחרונה מתרבות גם הקריאות מצד אישים ברש"פ, מצד ארגוני נשים ומצד בעלי טורים בעיתונות הפלסטינית להפסיק את התופעה, בעיקר באמצעות הרתעה.

בכינוס שקיים המשרד לענייני נשים ברש"פ בהשתתפות נציגי ארגוני נשים, מוסדות בלתי ממשלתיים ונציגי אמצעי התקשורת במטרה להיאבק בתופעת האלימות נגד הנשים ובפרט במעשי הרצח על רקע חילול כבוד המשפחה גינתה השרה זהירה כמאל סוג זה של אלימות, שלדבריה, החל להתגבר בחברה הפלסטינית:  "בעייתם של הנשים היא בעייתה של החברה כולה והיא קנה מידה לדמוקרטיה, לקדמה ולזכויות האדם".[1]

מוהנד עבד אל-חמיד, בעל טור ביומון הרש"פ "אל-איאם", טוען במאמרו כי "לראשונה יש תגובות חיוביות ובונות נוכח פשע שבוצע על רקע [חילול] כבוד [המשפחה].[2] עשרות אנשים שהביעו מחאה חתמו על עצומות גינוי ואנשי תקשורת הביעו התנגדות כנה לפשע...

התגובות האלה חשובות משום שיש בהן זיק של תקווה לשיפור, בפרט בתקופת שיקום ובנייה מחדש של [הזירה] הפנימית [הפלסטינית] ולאחר שהוכח כי ההתמודדות עם הסכנות ועם האיומים החיצוניים היא כושלת וחסרת תועלת אם אין חברה מלוכדת, חופשית ודמוקרטית. חברה אינה חופשית ואינה דמוקרטית כל עוד חציה מדוכא וכבול במגבלות ובמורשת מעיקה של מנהגים נחשלים.

שני פשעי הרצח [לאחרונה] קילפו את גלד הפצע העמוק בגוף החברה [הפלסטינית]. בדוח של המשרד לענייני נשים... הוצג כי אשתקד נרשמו שבעה עשר מקרי רצח נשים ונערות על רקע כבוד. בנוסף יש למעלה ממאה מקרי התאבדויות או ניסיונות התאבדות ולמעלה מחמישים מקרי איומים ברצח ובאונס וכן יש מקרים שנשמרים בסוד... אנו ניצבים בפני תופעה חמורה שעלולה להחליש ולפורר את המבנה הפנימי של החברה [הפלסטינית]".[3]

פעילת ארגוני נשים: לשבור את קשר השתיקה

רימא כתאנה נזאל, סופרת ופעילת ארגוני נשים, קוראת לעסוק בגילוי עריות בקול רם ולא בחדרי חדרים. "התרחבות מעגל האלימות נגד האישה בעת האחרונה מדאיגה וראויה לתשומת לב... תקיפה מינית בתוך המשפחה היא אחת התופעות של האלימות בחברה הפלסטינית. אחד ממכוני [המחקר] המקצועיים דיווח כי 75% מהמקרים של תקיפה מינית מתרחשים בתוך המשפחה ע"י האב, האח, הדוד או החם ועקב קרבה [משפחתית] הדוקה זו נכנעים הקורבנות ושותקים, משום שחשיפת הסוד עלולה לגרום לבעיה חמורה יותר למשפחה בכלל ולקורבן בפרט. כבר הכרנו מקרים שהקורבנות חזרו בהן מדבריהן כדי לשמור על יציבות המשפחה ובשל פחד, יאוש, הססנות, חוסר אמון והיעדר מקומות מקלט. בדרך כלל אין הנושא נחשף אלא אם הבחורה הרה, אז יהיה גורלה להירצח ע"י אחד מבני המשפחה בשם הכבוד. התוקף [מינית] הוא המסית לרצח או שהוא עד לו כפי שארע בפשע שבוצע בבלעא, שם האב התוקף שמע את חרחורי גסיסת הקורבן בעת חניקתה כשהוא ממתין למותה שיביא לקבורת הבעיה והסוד גם יחד".[4]

קריאות לחוקק חוקים שירתיעו פושעים ויגנו על הנשים

נציגת המשרד לענייני נשים ברש"פ סקרה את ההמלצות שנשמעו בכינוס באל-בירה לצמצום התופעה וביניהן: "חקיקת חוקים שירתיעו את מבצעי הפשעים הללו, שינוי חוק היסוד כך שיבטיח את זכויות הנשים ואת שלומן, פיקוח על יישום החוקים, קריאה למקורות הסמכות הדתית להבהיר מהי [העמדה] ההלכתית הנוגעת להסכם זה ולפרסם פסקי הלכה האוסרים רצח על רקע [חילול] כבוד [המשפחה]".[5]

בסדנה שערך מועדון הארגונים הבלתי ממשלתיים ברמאללה מתחה רנדה סניורה, מנכ"לית ארגון "אל-חק", ביקורת על "החוקים הגורמים עוול לנשים" וקראה להקים מקלטים ומעונות מחסה עבור נשים מוכות.[6]

העיתונאית הפלסטינית, בינאז סמירי-בטראוי, קראה לשנות את החוק ולהתייחס לרצח למען כבוד המשפחה כאל רצח מדרגה ראשונה. "הנערה הצעירה מטול כרם  לא יכלה לזעוק כאשר אביה תקף אותה או להתנגד כאשר אמה הובילה אותה לבית החולים לצורך הפלה. היא גם לא הייתה מסוגלת להגן על עצמה כאשר אחיה רצח אותה ללא חסד או רחמים. מה גדול העוול שנגרם לה רק בגלל היותה אישה ורק משום יופיה. באותו כאב וחוסר אונים לא יכלה הנערה הצעירה מטול-כרם להניא את סבה מלתקוף אותה ולא להגן על עצמה כאשר נשחטה כטלה לעיני כול ע"י בני משפחתה.

איזו חברה אכזרית וגורמת עוול היא החברה המדכאת את הנשים שבה עד שחלק מהתושבים שלה אונסים נערות ולאחר מכן רוצחים אותן כדי לטהר את הקלון. המקרים האלה עוררו דיון בחברה הפלסטינית סביב רמת האלימות שהיא הגיעה אליה, התרופפות הביטחון וחרדת התושבים לשלומם. נוכח האירועים הללו עולות תהיות לגבי [יעילות] תפקידם של מנגנוני הביטחון וארגוני הנשים [כמו גם לגבי מעמד] החוק, ביטחון התושבים ומודעותם [לתופעה].

למרות קיומם של החוקים ושל מנגנוני ביטחון, עדיין נדרשת פעילות נמרצת של שיפור, פיתוח וחיזוק העיקרון של שלטון החוק. זאת משום שסעיף 16 בחוק העונשין הירדני משנת 1960, שלפיו פועלים בפלסטין, מצדיק הקלה בענישה על פשעי כבוד ובפועל יש לבטלו ולהתייחס אליו כאל רצח מדרגה ראשונה".[7]

מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני: לא לנצל את הדת להצדקת הפשע

האני אל-מצרי, מנכ"ל במשרד ההסברה ברש"פ, כתב כי  "צריך לצלצל בפעמוני האזעקה ולהכריע בנושא הפשעים של חילול כבוד המשפחה. יש להתייחס אליהם כאל פשע כפול שמבצעיו צריכים להיענש במלוא החומרה. אסור לאיש, יהיה אשר יהיה, לקחת את החוק לידיו או לפרש את הדת ככל העולה על רוחו תוך כניעה למנהגים נחשלים שאבד עליהם הכלח. דבר זה מחייב מיד לחוקק חוק עונשין שיכלול סעיפים המענישים את מבצעי פשעי "הכבוד", באופן שירתיע. הצעד הנוסף שיש לנקוט הוא לנהל מסע הסברה נרחב באמצעות בתי הספר, האוניברסיטאות, המסגדים ואמצעי התקשורת, כדי ליידע את כולם בחומרתן של [עבירות] תקיפה מינית בכלל [ואלה המתבצעות] ע"י קרובי משפחה בפרט. מעשיהם הנתעבים הם גילוי עריות שהוא מהפשעים החמורים ביותר הן כלפי הדת והן כלפי החברה.  

גרוע מזאת, פעמים רבות מתברר כי [האישה], קורבן הפשע, [נשארת] בסופו של דבר בתולה, והמשמעות היא שרצחו אותה רק בגלל שחשדו בה. בפעמים אחרות, שאינן נדירות, היא מותקפת מינית ע"י אב, אח, דוד או סב. למרות זאת, במקום להעניש את התוקף במלוא החומרה מענישים את הקורבן. אסור לאיש להשתמש בדת להצדקת הפשעים הללו. הדת חפה מכל אשמה והנושא כולו נובע ממסורות נחשלות המדגישות את קיומם של המשטר הפוליטי והחברתי הגברי, את שלטון הגבר, דיכוי האישה ואת התייחסות אליה כאל יצור שאיננו נהנה מזכויות מלאות אך חלות עליו כל החובות. כאשר יש ניאוף פירושו ששניים ביצעו אותו, גבר ואישה. אם צריך, יש להעניש את שניהם... אם בוצע אונס ובפרט ע"י בן משפחה,  הדבר מחייב להעניש את הפושע ולא את הקורבן.  יש להציג את  פשעי "הכבוד" בפני אנשי הדת והם הראשונים שצריכים להבהיר את העמדה הדתית שאם לא כן, אפשר יהיה לכנותם "חכמי האפלה והנחשלות"[8]