המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
הבחירות לנשיאות באיראן – חלק א'
9/5/2005

 

הבחירות לנשיאות באיראן – חלק א'

 

הקדמה:

עם סיומה של הקדנציה השנייה של מוחמד ח'אתמי כנשיא איראן, אמורים אזרחי איראן לבחור נשיא  חדש, ב-17 ליוני, 2005, שכן לפי החוקה האיראנית נשיא רשאי לכהן שתי כהונות רצופות בלבד. לקראת הבחירות הקרבות לנשיאות מתמודד המשטר המהפכני באיראן עם כמה בעיות שהבולטות בהן הן הערכות בדבר אחוז השתתפות נמוך הצפוי בבחירות, תחושה ציבורית גוברת של אדישות לנוכח כישלונם של ח'אתמי ותנועת הרפורמות באיראן, ומספר רב של מתמודדים רפורמיסטים ושמרנים לצד העדר מצע פוליטי וכלכלי מוגדר המבדיל ביניהם.

 

מוסד הנשיאות:

ראש המדינה, בפועל, הוא  'המנהיג הרוחני' או 'המנהיג העליון' (כיום עלי ח'אמנאי). לעומת זאת, משרת הנשיא היא ביצועית במהותה. הנשיא הוא ראש הרשות המבצעת, אחת משלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת – והוא אחראי על ניהול וביצוע מדיניות הקבינט. נשיאי איראן בעבר היו עלי ח'אמנאי  (1989-1981, המכהן כיום כמנהיג איראן וממלא מקומו של איתאללה רוחאללה ח'מיני), ועלי אכבר האשמי-רפסנג'אני (1997-1989, המכהן היום כיו"ר המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר, מועצה עליונה בעלת סמכויות החלטה במחלוקות בין הרשות המחוקקת ו'מועצת המפקחים').[1]

 

ראוי לציין, כי משרת הנשיאות שימשה בעבר כמקפצה פוליטית עבור ח'אמנאי ורפסנג'אני. עם מותו של איתאללה ח'מיני, הוקפץ עלי ח'אמנאי מדרגת חוג'ת אל-אסלאם (שהיא דרגה נמוכה יחסית) למעלת איתאללה והפך למנהיג איראן במקומו. רפסנג'אני מונה לתפקיד יו"ר המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר עם סיום שתי קדנציות כנשיא, לאחר שסירב לקריאות לפעול לשינוי הסעיף בחוקה האיראנית המונע ממנו כהונה נוספת.

 

עם זאת, יש לציין, כי מעמדו של רפסנג'אני וסמכויותיו כיו"ר המועצה לאבטחת האינטרס של החוקה הם בכירים ביותר מזה של הנשיא וסמכויותיו גדולות יותר. כיוון שלא יכול היה לכהן שלוש כהונות רצופות כנשיא, שמר רפסנג'אני על כוחו לצד ח'אמנאי באמצעות תפקידו כיו"ר המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר.

 

סמכויות הנשיא נקבעו הלכה למעשה מתוקף היותו של הנשיא איש אמון של ראשי המשטר השמרנים. הנשיא ח'אתמי, מייצגה של התנועה הרפורמיסטית ומי שהכריז על כוונתו לבצע רפורמות פוליטיות, נתפש על ידי השמרנים כגורם שיש להצר את צעדיו ואכן, ח'אתמי התלונן על כך לא פעם. יוזמתו של הנשיא ח'אתמי להגדיר ולהרחיב את סמכויותיו בהצעת חוק נבלמה על ידי 'מועצת המפקחים' לאחרונה.  יחד עם זאת, יש לציין כי ח'אתמי שירת נאמנה את השמרנים כאשר הציג כלפי חוץ תדמית נאורה ומתקדמת של איראן באמצעות שתי יוזמות בינ"ל שקידם: 'דיאלוג בין ציביליזציות', ו'קואליציה למען השלום' וכן כאשר הצהיר לא אחת על כוונתו ליישם רפורמות פוליטיות באיראן.

 

אחוז ההשתתפות בבחירות:

חששו של המשטר, הן השמרנים והן הרפורמיסטים, מתמקד בהערכות הגוברות כי אחוז ההצבעה לנשיאות יהיה נמוך ביותר ויעמוד על לא יותר מ- 50%  מתוך 48 מיליון בעלי זכות הצבעה, דבר שילמד על לגיטימציה נמוכה של העם במשטר האסלאמי.

 

ראשי המשטר האסלאמי התגאו תמיד כי המשטר האסלאמי הוא פופולארי וניזון מתמיכה אקטיבית ומאהדת העם, והביאו כמשל את אחוז ההצבעה הגבוה (ח'אתמי התהדר בשתי מערכות הבחירות הקודמות לנשיאות באחוזי הצבעה של כ-80%). אחוז השתתפות נמוך יהווה, איפוא,  ביטוי להסרת התמיכה העממית במשטר ולמעשה להצבעת אי-אמון במערכת הפוליטית האיראנית.[2]  ניצנים למגמה זו ניתן היה לראות בשתי מערכות בחירות קודמות: בבחירות המוניציפאליות בפברואר 2003, ובבחירות למג'לס השביעי בפברואר 2004, שבשתיהן היה שיעור ההשתתפות נמוך משמעותית מבעבר ועמד על כ- 50% בלבד.[3]

 

משום כך יצא מנהיג איראן ח'אמנאי בהכרזה כי "ההשתתפות בבחירות היא חובה לאומית".[4] בתפילות יום השישי מדרבנים מנהיגי התפילה מזה חודשים את הציבור לבוא ולהצביע בבחירות. מנהיגי התפילה, אנשי דת מטעם המשטר, מציינים כי האויב מנסה לחבל תחבולות נגד המשטר ואי-השתתפות בבחירות היא אחת הדרכים שהוא מנסה ליישם. גם בעלי תפקידים במשטר, שמרנים ורפורמיסטים, קוראים תכופות לציבור להצביע בבחירות.

 

מאמרי המערכת בעיתונים רבים דנים תדיר בשאלת אי-השתתפותו הצפויה של הציבור, הסיבות למגמה זו ומה ניתן לעשות כדי לדרבן אותו להצביע.[5]  בין היתר, הועלו טענות כי הציבור אינו מביע התלהבות משום שהמועמדים לא פירטו עד כה את מצעם הפוליטי והחברתי או שהציבור אינו רואה את המועמדים המועדפים עליו מתמודדים בבחירות.

 

היומון הרפורמיסטי אפתאב-י יזד כתב למשל כי האדישות הציבורית נובעת מאובדן האמון של הציבור בפוליטיקאים, ומהעדר השקיפות בתוכניות השמרנים והעובדה שהם שיקרו לעם בעבר. היומון גם רמז לכך שהעם האיראני סולד מהשחיתות של המשטר.[6]  לעומת זאת, פעילים רפורמיסטים אחרים, גורסים כי "תחושת חוסר האמון והפסימיות" היא פרי כישלונם של הרפורמיסטים בשנים האחרונות.[7]  טענה אחרת מייחסת את האדישות הציבורית לחוסר התוחלת שבהצבעה כיוון שהשמרנים הוכיחו כבר את יכולתם לנטרל את סמכויות הנשיא הרפורמיסטי. טענה רווחת אחרת מתייחסת להעדר השקיפות בתהליך הבחירות מצד 'מועצת המפקחים'. שר הפנים האיראני עבד אל-וחיד מוסוי-לארי אמר כי "אם העם ירגיש כי חופש הבחירה שלו מוגבל, הוא יהפוך מאוכזב".[8]

קבוצת פעילים פוליטיים התומכים ברפורמות פרסמה הודעה ובה קריאה ל'מועצת המפקחים', בעלת הסמכות לפסול מועמדים מטעמים שונים, להראות שקיפות בתהליך אישור המועמדים ובחירתם, כאמצעי שיגדיל את השתתפות של בעלי זכות הבחירה.[9]  חבר פרלמנט לשעבר, עבד אל-קאסם עאבדין-פור, גרס כי החברה צריכה זעזוע פוליטי כדי לעודד בוחרים פוטנציאליים להצביע וכי השתתפות נשים כמועמדות בבחירות תהיה גם היא גורם שיעודד אחוז הצבעה גבוה יותר.[10]

 

עיקר תמיכתו של הנשיא ח'אתמי בשתי מערכות הבחירות הקודמות באה מקרב ציבור הסטודנטים והנשים באיראן. אולם, הפעם הצהירו ארגוני סטודנטים שונים כי אין הם תומכים בשום מועמד וכי הם מחרימים את הבחירות בשל אכזבתם מהמועמדים, המנותקים לדבריהם מבעיות העם ובשל השחיתות הרבה שפשתה במערכת הפוליטית באיראן. לטענתם, הבחירות אינן חופשיות באמת בשל פסילת מועמדים, רובם שייכים למחנה הרפורמה, באופן שרירותי על ידי 'מועצת המפקחים' או משום שהמשטר אוסר קיומן של תנועות פוליטיות כמו 'תנועת החופש של איראן' ואוסר על מועמדיהן להתמודד.[11]

 

למשל, מזכיר ארגון הסטודנטים העיקרי 'המשרד לגיבוש האחדות', עבדאללה מומיני, אמר כי תנועת הסטודנטים לא תתמוך באף מועמד לנשיאות שכן "עקרונות הדמוקרטיה אינם נשמרים בידי ההנהגה... נראה שהפונדמנטליסטים [השמרנים] משחקים משחקים ומתכוונים להשיג תוצאות באמצעות מתן רושם [בלבד] שהם פועלים לפי עקרונות דמוקרטיים." מומיני הוסיף כי הפונדמנטליסטים [השמרנים] לא ירשו לרפורמיסטים לזכות בבחירות לנשיאות באמצעות מניפולציות בתהליך הבחירות: "כיוון שהעם פיתח גישה שלילית כלפי הרפורמיסטים, שהם מבולבלים ומפוצלים, והעובדה שהמועמדים הרפורמיסטים עלולים להיפסל על ידי 'מועצת המפקחים', תוצאת הבחירות לנשיאות ידועה מראש. ברור שהפונדמנטליסטים [השמרנים] יזכו."[12] 

 

 מומיני אמר עוד לאחרונה כי: "אנו מאמינים שהבחירות יכולות להיות בעלות משמעות רק אם הן נערכות באופן דמוקרטי, כלומר כל הזרמים הפוליטיים מורשים להשתתף ללא קשר לנטייתם הפוליטית והאידיאולוגית וחשוב מזה, שלנשיא הנבחר תינתן כל העוצמה החוקית והביצועית למלא את רצון הציבור...חלק מהמועמדים מנסה להציג עצמו כבעל כישורים מתאימים כדי לכסות על התנהלותו הקודמת... תנועת הסטודנטים לעולם לא תשכח את אמצעי הדיכוי תחת נשיאותו של האשמי רפסנג'אני, כאשר חנויות ספרים הוצתו ומספר רב של פרופסורים גורשו מהקמפוסים."[13]

 

המתמודדים הרפורמיסטים:

האישים הרפורמיסטים שהודיעו על מועמדותם הם: השר להשכלה גבוהה שהודח על ידי הפרלמנט השמרני, מצטפא מועין, יו"ר הפרלמנט לשעבר ונציגו של מנהיג איראן עלי ח'אמנאי, מהדי כָּרובִּי וסגן הנשיא, מוחסין מֶהְרעַלִיזַאדֶה, שהצהיר כי הוא מועמד עצמאי בעל נטיות רפורמיסטיות.

 

למרות דרישות במחנה הרפורמיסטי להציג מועמד מוסכם אחד, המועמדים הרפורמיסטים נשענים על ההערכה כי השמרנים לא יוכלו להגיע להסכם על מועמד מוסכם אחד ובונים על סיבוב שני של בחירות. כרובי הצהיר כי הוא אינו מתעתד לפרוש לטובת אף מועמד אחר גם אם יסכן הדבר את סיכויי המחנה הרפורמיסטי לזכות ברוב מכריע של הקולות.[14]  לאחרונה, עם זאת, הביע מועין נכונות לפרוש לטובת מהדי כרובי.[15]

 

שני מועמדים רפורמיסטים התבטאו לאחרונה בזכות שינוי מדיניות העוינות המסורתית כלפי ארה"ב. מועין הצהיר לאחרונה כי "העוינות הנמשכת [מצד איראן] כלפי ארה"ב אינה משרתת את האינטרס הלאומי [של איראן]" והוסיף כי הוא ישנה את מדיניות החוץ האיראנית בתחום זה אם ייבחר לנשיאות.[16] גם מֶהְרעַלִיזַאדֶה דיבר בשבח חידוש היחסים עם ארה"ב.[17] כרובי, לעומתם, חזר על העמדה האיראנית הרשמית כי "למעט ישראל נישא וניתן עם כולם."[18]

 

המתמודדים השמרנים:

המתמודדים השמרנים שהודיעו על מועמדותם הם: שר החוץ לשעבר, עלי אכבר ולאיתי, וכיום יועצו הבכיר של מנהיג איראן ח'אמנאי לענייני חוץ; נציגו של  ח'אמנאי במועצה העליונה לביטחון לאומי ויו"ר רשות השידור לשעבר, עלי לאריג'אני; מפקד המשטרה לשעבר, מוחמד באקר קאליבאף; מזכיר המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר,מוחסין רזאאי; וראש עיריית טהראן, מחמוד אחמדי-נג'אד.

 

כלקח מהבחירות הקודמות, הודיעו השמרנים כי הם מתכוונים להריץ מועמד אחד כדי שיזכה במרבית הקולות.[19]  הגוף מטעם השמרנים, 'המועצה המתאמת של כוחות המהפכה האסלאמית', האמור לבחור נציג מוסכם, הודיע לאחרונה כי הנציג שבחר, ברוב דחוק, הוא עלי לאריג'אני, ככל הנראה מועמדו המועדף של מנהיג איראן, ח'אמנאי.[20] יחד עם זאת, בינואר השנה הודיע ולאיתי כי הוא מתעתד לרוץ עצמאית, ללא קשר עם המועמד השמרני שייבחר על ידי המועצה.

 

מועמדות רפסנג'אני:

חוסר הבהירות באשר למועמדים גדלה יותר נוכח אי-הבהירות לגבי התמודדותו של עלי אכבר האשמי-רפסנג'אני בבחירות. שאלה זו עומדת בראש סדר היום של התקשורת האיראנית. הוא עצמו בחר שלא לחשוף את כוונותיו במלואן אלא רק מספר ימים לפני פתיחת הרישום למועמדי הנשיאות ב-10 במאי. גם ולאיתי וגם לאריג'אני הודיעו כי אם עלי אכבר האשמי-רפסנג'אני יחליט להתמודד הם יתמכו בו.[21]  קאליבאף, לעומתם, הצהיר כי הוא מחשיב כיריב פוטנציאלי רק את רפסנג'אני, והוא יתמודד מולו.

 

הזדהותו הפוליטית של האשמי רפסנג'אני עם מי מהזרמים הפוליטיים באיראן היא עמומה. רפסנג'אני נתפש כדמות ציבורית אמצעית מתונה, בין השמרנים ובין הרפורמיסטים. רבים רואים בו כמי שמשתייך לזרם הרפורמיסטי המתון באיראן. אולם בשל היותו איש ציבור מוכר וותיק, יד ימינו של מנהיג איראן ח'אמנאי ואיש בעל עוצמה כלכלית ופוליטית רבה, הוא יכול, להערכת רבים, לנגוס בחלק הארי של האלקטורט השמרני. יחד עם זאת, בשל הדומיננטיות שלו, השמרנים אינם יכולים לצאת נגד מועמדותו, אם כי היו ניסיונות לפני מספר חודשים מצד כוחות שמרנים בפרלמנט למנוע את הצגת מועמדותו באמתלא שהוא מבוגר מדי (בן 70 שנה) וראוי שמועמדים צעירים יותר יתמודדו לתפקיד.[22]

 

רפסנג'אני עצמו בחר לפזר רמזים עבים על נכונותו להצטרף לרשימת המתמודדים בחודשים האחרונים: "נושא הנשיאות הוא בין הנושאים שמעסיקים אותי. למרות שהייתי מעדיף שמישהו אחר יקבל על עצמו את האחריות הזו, אני חושב שעליי לבלוע את הגלולה המרה, כיוון שמה שלא רציתי שיקרה עלול להתרחש [קרי, התמודדותו הצפויה] ... הזיקה  שלי לאסלאם, לאיראן ולעם [האיראני] היא כל-כך חזקה שאני לא אחסוך שום מאמץ לשרת אותם לאורך חיי."[23]

 

רפסנג'אני חזר על הצהרותיו הקודמות כי היה מעדיף לראות פנים חדשות בזירה הפוליטית. הוא צוטט כאומר כי הוא "אינו מעוניין להתמודד ומעדיף שמועמדים אחרים ימנו עצמם [כמתמודדים], אולם בקרב המועמדים כעת הוא אינו רואה מישהו שמתאים לתפקיד."[24]  

 

לאחרונה הוא אמר כי "האלטרנטיבה הנכונה היא שאנחנו נכין את הקרקע לכניסתם של אינדיבידואלים חדשים ונשאיר להם את הזירה [הפוליטית]." הוא הבהיר כי לטעמו הבעיה נעוצה בעובדה כי: "[למרות ש]ישנם כוחות רבים טובים המסוגלים לנהל את המדינה, אין מפלגות חזקות שיציגו אותם וכל עוד העם אינו מכיר מישהו באופן מספק, הוא לא יבטח בו."[25]

 

בסקר שערכה לאחרונה סוכנות הידיעות האיראנית הרשמית אירנא ב-11 ערים בקרב 7100 איש, זכה רפסנג'אני בקולות 13.9%. בסדר יורד זכה מהדי כרובי ל- 4.8%, ולאיתי 4.2%, מועין 4.1%, ולאריג'אני ב- 3.9%. יחד עם זאת, המנצח אמור לזכות ביותר מ-50% בסיבוב הראשון כדי להימנע מסיבוב נוסף.

 

קבוצות רבות באיראן, התארגנויות פוליטיות וגילדות מקצועיות, פנו בחודשים האחרונים לרפסנג'אני בבקשה שיכריז על התמודדותו. גם מאמרי מערכת רבים גורסים כי עצם השתתפותו יגדיל את אחוז ההשתתפות בבחירות וכי הוא האדם המתאים ביותר בזמן הזה לתפקיד, שכן הוא בעל ניסיון מוכח ומצוי מעל למחלוקות סיעתיות.

 

בכנס של ארגון הסטודנטים 'המשרד לגיבוש האחדות' בשיראז, אמר רפסנג'אני  לאחרונה כי "הרושם בקרב קבוצות פוליטיות מרכזיות הוא שמועמדותו תבטיח אחוז הצבעה גבוה יותר ותקטין מחלוקות חברתיות" לכן הוא מרגיש "מחויב יותר לשקול את מועמדותו ביתר רצינות… אלה הם סימנים מעודדים עבורי הממריצים אותי לרוץ."[26]

 

יש לציין כי נראה שחששו של רפסנג'אני להכריז על מועמדותו מוקדם יותר נעוצה בתבוסתו בעבר בבחירות לפרלמנט השישי. רפסנג'אני זכה אמנם במושב במחוז טהראן אולם רק במקום האחרון מבין 30 המושבים שהוקצו לעיר, והוא החליט לוותר על כהונתו כחבר פרלמנט. נראה כי רפסנג'אני ינצל את הזמן העומד לרשותו ויציג מועמדות רק לאחר שמצב הדברים ייעשה ברור מבחינתו באשר ליתר המתמודדים, קרוב ככל האפשר לתאריך הבחירות ולאחר שיתבררו סיכוייו בסקרי דעת קהל רבים יותר. החשש מפני תבוסה אפשרית או התמודדות לצד אישים שביכולתם הטיל ספק נראים כמנחים אותו.

 

מועמדות נשים:

עד כה הודיעו שתי נשים על כוונתן להציג מועמדות: מזכירת אגודת הנשים של המהפכה האסלאמית, אעזם טאלקאני שמועמדותה נפסלה בבחירות האחרונות על ידי 'מועצת המפקחים' בשל היותה אישה; וחברת הפרלמנט השמרנית המכהנת, ראפת ביאת.[27]

 

'מועצת המפקחים' קבעה בבחירות האחרונות כי נשים אינן יכולות להציג מועמדות לתפקיד הנשיא. הבעיה ההלכתית עלתה משום שבחוקה ההגדרה למועמדים מתייחסת למלה רג'אל שניתן לפרשה כאנשים או כגברים. 'מועצת המפקחים' בחרה את הפירוש השני.[28] שתי המועמדות, שמתייחסות לזרם השמרני, סירבו להתייחס לשאלת כשירותן להתמודד.

 



[1]  נשיא איראן הראשון לאחר המהפכה היה אבו אל-חסן באני-צדר שכיהן מ- 1981-1980  והודח ע"י איתאללה ח'מיני. מחמד עלי רג'אאי שבא אחריו נרצח ב- 1981.

[2]  ראה למשל התבטאות יו"ר ועדת משפט והלכה במג'לס השישי הרפורמיסטי, נאצר קואמי, ברוח זו, אפתאב-י יזד, 1.5.2005. יו"ר הפרלמנט חדאד-עאדל אמר: "שאלת ההשתתפות הציבורית היא חשובה יותר מאשר מספר הקולות שיקבל מועמד זה או אחר", אירנא, 27.4.05

[4] אירנא, 21.3.05, ג'ומהורי-י אסלאמי, אפתאב-י יזד,  3.4.05.

[5]  למשל,מרדמסאלארי, 10.3.05, 27.4.05, איראן דיילי, 13.4.05, 28.4.05; המבסטגי, 30.4.05, צדא-י עדאלת, 1.5.05, שרק, 3.5.2005.

[6]  אפתאב-י יזד, 14.3.05.

[7]  ראה למשל דבריו של תיאורטיקן תנועת הרפורמות, סעיד הג'ריאן, כיהאן, 5.4.05. דבריו של חבר הפרלמנט הרפורמיסטי מוחסין ארמין, אילנא, 11.1.05.

[8]  איראן דיילי, 14.4.05.

[9]  אירנא, 30.4.05. בבחירות לפרלמנט השביעי בפברואר 2004 פסלה 'מועצת המפקחים למעלה מ-2000 מועמדים, רובם רפורמיסטים, מבלי שסיפקה הסברים לפסילה.

[10]  אפתאב-י יזד, 1.5.05.

[11]  המשטר אסר על קיומה של 'תנועת החופש של איראן', כלא רבים מחבריה לתקופות מאסר ארוכות ומונע מראשה אבראהים יזדי מלהתמודד בבחירות.

[12]  אילנא, 16.1.05.

[13]  אילנא, 20.4.05.

[14]  אפתאב-י  יזד, 1.5.05. מהרעליזאדה אמר כי אם הרפורמיסטים ישיגו קונצנזוס הוא יפרוש מהמירוץ. איראן דיילי, 25.1.05.

[15]  כיהאן, 27.4.05.

[16]  אירנא, 1.5.05.

[17]  אירנא, 16.4.05.

[18]  אפתאב-י יזד, 13.3.05.

[19]  בבחירות הקודמות ב- 2001, התמודדו 8 אישים שמרנים מול ח'אתמי. השמרנים חששו מלהביע תמיכה פומבית במי מהם כדי לא לזהות את תבוסתם של המתמודדים עם תבוסת הזרם השמרני.

[20]  אפתאב-י יזד, 3.4.05.

[21]  אפתאב-י יזד, 28.4.05. למרות זאת הודיע ולאיתי כי הוא אינו מתעתד לפרוש בשל לחץ מתמודדים אחרים, איראן, 3.5.05.

[22]  ראה למשל דבריו של אמיר מוהביאן, עורך בכיר ביומון השמרני רסאלת, אירנא, 29.1.05.

 [23]  אירנא, 25.4.05.

[24]  סוכנות הידיעות פארס, 11.1.05.

[25]  אירנא, 1.5.05.

[26]  אירנא, 15.4.2005.

[27]  אירנא, 30.4.05.

[28]  הבהרתו של דובר 'מועצת המפקחים' ע'ולאם-חוסין אלהאם בסוגיה זו, אירנא, 22.1.05.