המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סקירת תקשורת פלסטינית שבועית 23-28/6/98
28/6/1998


סקירת תקשורת פלסטינית שבועית 23-28/6/98

 

      התהליך המדיני:

התהליך המדיני עמד השבוע בסימן החלטת ממשלת ישראל בעניין התחומים המוניציפאליים של ירושלים ובסימן האפשרות לקיום משאל עם בנוגע לביצוע הפעימה השניה. בשני המקרים היתה תמימות דעים בתקשורת הפלסטינית כי המדובר בהפרות של הסכם אוסלו. יושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, הכריז כי "סבלנותה של ההנהגה הפלסטינית עומדת לפקוע" וכי "העם הפלסטיני אינו מוכן לשלם את מחיר השלום מלבו ומרוחו", קרי מירושלים. "העם הפלסטיני לא יעמוד בחיבוק ידיים", הוסיף ערפאת, "נוכח אי-המחויבות [בצד] הישראלי לכל האמנות הבינלאומיות. זכויותיו של עמנו לא יוותרו לעד נתונות לרחמיהם של תאבי-ההתפשטות מקרב הישראלים ולחלומותיהם להקים את ישראל הגדולה על חורבות מולדתנו ועמנו... הסכמי השלום לא ישמשו כאזיקים על ידיהם של בני עמנו, שהגנו על אדמתם, קיומם וירושלים שלהם בידיהם, חזותיהם ודמם הטהור."[1]

 

המועצה המחוקקת הפלסטינית קיימה ישיבה מיוחדת בעקבות החלטת ממשלת ישראל בענין ירושלים ובסיום הישיבה התפרסמה הודעה רשמית שבה נאמר בין היתר כי "המועצה המחוקקת מדגישה כי ירושלים היא עיר פלסטינית הכבושה בכח הנשק מאז 1967 ועל הכיבוש הישראלי לסגת מכל סנטימטר שלה, בהתאם לחוק ולזכות הבינלאומיים ובהתאם להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם. המועצה מדגישה גם כי ישראל מפעילה בחלק המערבי של ירושלים שלטון של קביעת עובדות בשטח ומשטר זה אינו זוכה להכרה בינלאומית; לפיכך, הרכוש הפלסטיני בירושלים המערבית ובכפרים המקיפים אותה הינו נושא למשא ומתן על הסדר הקבע."

 

עוד נאמר בהודעת המועצה המחוקקת כי "המועצה תובעת מהרשות הלאומית הפלסטינית", קרי מהרשות המבצעת, "לבחון מחדש את נושא המשא ומתן עם ממשלת ישראל, מאחר ולא יתכן שהעם הפלסטיני יקיים את התחיבותו וידבוק בהסכם השלום, בשעה שממשלת ישראל ממשיכה בהפרות היום-יומיות באמצעות מעשי התוקפנות שלה. כמו כן קוראת המועצה להתנגד לצעד הישראלי האחרון בענין ירושלים בכל הדרכים, במידה וממשלת ישראל לא תחזור בה."[2]

 

מתאם צוות המשא ומתן הפלסטיני, חסן עצפור, הקיש משאלת ירושלים על התהליך כולו ואמר כי "הנסיון מלמד שהפוליטיקאים הרברבנים והגאוותנים מגמישים את עמדתם רק כאשר הם סופגים מהלומה הפוקחת את עיניהם." עצפור ממשיך וקובע כי הפעם היחידה בה נתניהו התכופף, נהג בערפאת ברוך-פוליטי ואמר לו "אתה שכני ושותפי" היתה לאחר ארועי ספטמבר 1996; עצפור מספר עוד כי באותם רגעים העתונות הישראלית מתחה ביקורת על "הפחדנות ההולכת וגוברת של נתניהו מול ערפאת."[3]

 

בכיר במנגנוני הבטחון הפלסטיניים, שביקש לשמור על עילום שמו, אמר כי "צעדיו של נתניהו מבודדים את הפלסטינים והופכים את המאבק לאופציה היחידה שלהם. האזרח הפלסטיני התחיל לתמוה מהי התועלת שבהמשך תהליך השלום ועל הרשות הפלסטינית מופעל לחץ רב מצד האופוזיציה ומצד הרחוב לנקוט בצעדים מכריעים נגד הצעדים הישראליים." הבכיר הוסיף כי עד עתה עמדה הרשות הפלסטינית בלחצים, אך היא לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב. לדבריו, התנאים הנוכחיים גרועים בהרבה מאלו שקדמו לאנתיפאדה ובמידה והמצב יגיע לכדי פיצוץ, יהיה פיצוץ זה חזק מכל מה שמצפים לו בישראל ובעולם.[4]

 

יושב ראש האגודה להגנה על ירושלים, ד"ר צבחי ע'ושה, הסביר את המניעים העומדים מאחורי החלטה של ממשלת ישראל וקבע כי "הבסיס של ההטפה היהודית טמון בשיבה לירושלים ובבנית בית המקדש. דבר זה יצוק בדרך המחשבה היהודית וכל ישראלי וישראלי חש בכך. לכן, מן הנמנע הוא שהישראלים יוותרו על ירושלים מרצונם החופשי." ע'ושה מוסיף ומספר כי "הישראלים אינם חשים בסכנה אמיתית לקיומם או אפילו לעתידם, בשל החולשה של העולם הערבי; מדוע אם כן שהם יתנו לנו ולו סנטימטר אחד מאדמתנו?! לאורך ההסטוריה כולה המילה המכרעת היתה נתונה בידי [בעלי] העוצמה, וזאת טוען גם נתניהו עצמו."[5]

 

ואילו חבר הועד הפועל של אש"ף לשעבר, עבדאללה אל-חוראני, העניק ראיון מקיף לשבועון אל-ביאדר אל-סיאסי, ובו התייחס להסכמי אוסלו ולתהליך המדיני בכללותו: "ישראל והתנועה הציונית לא יזכו לעולם בזכויות לגיטימיות באמצעות גזילת האדמה, מבלי שעמנו, בעל האדמה, יכיר בעובדה זו. אני לא חושב שתקופת קיומה של ישראל היא תקופה ארוכה; אני עצמי מבוגר ממדינת ישראל. רבים מבני דורי ומהדור שבא בעקבותי מבוגרים ממדינת ישראל, שלא לדבר על הדור שקדם לנו. קשה להאמין שמדינה יכולה לקום, לזכות במעמד, ולהיעלם תוך חמישים שנה. אלא שמשך הזמן אינו צריך להדאיגנו ואינו צריך לגרום לעמנו ולמי שמייצג אותו להחפז, להתייאש ולזלזל בזכויותינו...

 

היהודים מקפידים להמציא סיפורים, אפילו כאלה שאינם אמיתיים, כדי להוכיח כי הם בעלי זכות. לדוגמא, ב-1949 כאשר חגגה ספרד 500 שנה ליציאת הערבים מאנדלוסיה, הגישה ממשלת ישראל בקשה לפיצויים עבור היהודים שניזוקו כאשר התלוו למוסלמים ביציאתם. כך הם מנסים לשמור על הזכרון  [הקולקטיבי] שלהם, תוך הסתמכות על האגדות של התורה ועל ספריהם המצהיבים, הטוענים שהם היו כאן לפני אלפיים שנה. כיצד אם כן הם מצפים שהזכרון [הקולקטיבי] שלנו ימות לאחר חמישים שנה בלבד?!

 

אני חולק על אלו היוצאים בתופים ובמחולות בגלל מה שהשגנו עד עתה, משום של'נכבה' יש שתי כותרות: גזילת הקרקע ויצירת בעיית הפליטים. כל עוד לא תפתרנה שתי הבעיות האלו, כלומר כל עוד לא תשוב הקרקע ולא ישובו הפליטים, ה'נכבה' נותרת בעינה וכל טענה כי השגנו דבר מה אינה במקומה.

 

עמדתי בנוגע להסכם אוסלו ידועה. אני התנגדתי להסכם זה ועודני מתנגד. אני סבור שאנו צועדים לעברי פי-פחת ואיננו לוקחים פסק זמן לבחון את הדברים. אלא שבה בשעה, כל עוד הצד הפלסטיני לא חתם על הסכם שלום או על חוזה שלום מאחר שכל מה שנחתם עד כה היה פרוטוקולים למשא

ומתן נותר לנו מרחב משמעותי לכל תוכנית שהיא, משום שאין כל התחייבות לתת [לישראל] בחינם את מה שהיא מבקשת או אינה מבקשת...

 

ישראל עודנה מדברת בתוכניות הלימוד שלה על פלסטין כיחידה אחת הכפופה לריבונות שלה וכאדמה ישראלית; מדוע אין היא מפסיקה זאת?! מדוע אנו כופים על עצמו מיגבלות ומתחילים לשנות את תוכניות הלימוד?! שמעתי שנערכו שינויים בתוכניות הלימוד ובכמה ספרים בקצה העליון של מפת פלסטין כתוב 'חלחול' במקום שיכתב 'אל-ג'רמק' [הר מירון] או 'אל-כרמל' [הר הכרמל]. כמו כן מדברים על החוף הפלסטיני הנמתח מבית לאהיא ועד לרפיח [כלומר, חוף רצועת עזה,] ומתעלמים מכל החוף הפלסטיני הארוך. קיימת אפשרות, כאשר ישראל תוותר על חלום ישראל הגדולה, שגם אנו נוותר...

 

אני חושש שעבור מדינה [פלסטינית] מפורזת מנשק שתוקם על שטח של 200 קמ"ר, במקרה הטוב, מאחר ואלו הם הגבולות שישראל שירטטה כגבולות מקסימלים להסדר הקבע - נידרש לשלם את מחיר החתימה על מסמך לפתרון קבע שיבטל את יתר הזכויות הפלסטיניות ובעיקר זו הקשורה לזכות השיבה לפליטים... מה שחשוב הוא שהתנאים שיכפו עלינו בתמורה לקבלת חלק כלשהו מאדמתנו לא יגבילו את הדורות הבאים...

 

דבר לא ידמה לגעגועים בהם אני חש לכפר הולדתי מסמיה, או לכל אחד מהכפרים והערים שנכבשו ב-1948. יתכן שהסיבה היא שאנו חשים כי כפרים וערים אלו רחוקים מאתנו ולא בקלות נכנס אליהם [בחזרה]. כאשר מזדמנת לי האפשרות להגיע לכפרים אלו, אני מסרב להתראיין לעתונים או לעתונאים היהודיים, אך מוכן להתראיין לכל עתונאי ערבי ובכל מקום בעולם...

 

למי שבבעלותו מפתחות לביתו בצפת, עכו, יפו וחיפה אני אומר כי עליו להוריש אותם לבניו ולנכדיו, משום שיום יבוא ונשוב אנו, בנינו או נכדינו. הצלבנים חיו בארצנו 242 שנים, עד ששוחרר אחרון המבצרים שלהם. ישראל משולה לעץ שצמח באדמה שאינה אדמתו ולמרות כל הדשנים והכימיקלים הניתנים לו, הוא אינו מחזיק מעמד; כאשר תופסק זרימת הכימיקלים והדשנים האלו, הוא ייבול וימות. המצב בו אנו מצויים לא יימשך לעולמי עד. לא מצבנו שלנו ולא מצבו של העולם המערבי."[6]

 

חבר הלשכה המדינית של ה'חמאס', מוסא אבו מרזוק, התייחס למסעו של השיח' יאסין במדינות ערב והתמיכה לה זכה ואמר כי הדבר מעיד על חשיבותה של התנועה. לדבריו, אותה תנועה, קרי ה'חמאס', ש29- מדינות נאספו בשרם אל-שיח' בשנת 1996 כדי להילחם בה, מתקבלת אתה בחלק גדול ממדינות אלה.[7]

 

פרשת מותו של אסיר פלסטיני בכלא בישראל:

בעזה נערכה הלוויתו של יוסף רזק אל-ערעיר, חבר אירגון 'הג'יהאד האסלאמי' שמת בכלא רמלה לאחר ריצוי 25 שנות מאסר. ארגונים פלסטיניים למען זכויות האדם האשימו את ישראל כי היא עכבה את הטיפול הרפואי באל-ערעיר שסבל מבעיות לב ומסכרת וערכה לו ניתוח לב פתוח רק לפני חודש.[8]

 

טקס הלוויה רשמי נערך לאל-ערעיר בעזה ובו צעד משמר כבוד של המשטרה ומנגנון הבטחון הכללי. כאשר הגיעה תהלוכת ההלוויה לבית הקברות, "ירו כוחות המשטרה 21 יריות ברכה לחלל הקדוש וגופתו הורדה לקברה תוך זעקות זעם ותביעה לנקמת דם." איש 'הג'יהאד האסלאמי', השיח' עבדאללה אל-שאמי, אמר בטקס כי "השהיד נענתה לקריאתו של הקוראן לג'יהאד, נאסר וזכה במות הקדושים למען הדורות [הבאים] של פלסטין."

 

מזכיר ה'פתח' בגדה המערבית, אחמד חלס, המרבה להתבטא באופן קיצוני ולוחמני, נשא דברים בטקס ואמר: "דרך הג'יהאד, המאבק והגבורה ממשיכה להוות היום, תמשיך להוות גם בעתיד, הדרך היחידה לשיחרור פלסטין ולהקמת מדינתנו העצמאית שבירתה ירושלים.[9]" בטקס נוסף שנערך יומיים לאחר מכן אמר חלס כי "תנועת ה'פתח' תמשיך לעמוד יחד עם כל הכוחות הלאומיים והאסלאמיים בראש אלו המתנגדים לכל רוקמי המזימות."[10]

 

רצח סוחרי קרקעות פלסטיניים:

חבר הכנסת צאלח סלים קרא השבוע לפלסטינים לרצוח את סוחרי הקרקעות הפלסטיניים המוכרים קרקעות ליהודים. התבטאותו של סלים עוררה סערה תקשורתית והוא זומן לחקירה במשטרת ישראל בחשד להסתה לרצח. חבר הכנסת, עבד אל-והאב אל-דראושה, נחלץ לעזרת חברו וקבע כי "כל הדתות המונותאיסטיות מאשרות את הצהרתו של חבר הכנסת סלים וכך גם כל החוקים הבינלאומיים מעשה ידי אדם." דראושה הוסיף כי "על פי כל התחיקות גורלם של הבוגדים הוא מוות וזכותה של כל מדינה להגן על אדמתה והמשתמע מכך שזכותם של הרשות הפלסטינית ושל העם הפלסטיני להגן על אדמתם ולאסור את קיומם של ספסרי קרקעות המוכרים חלק כלשהו ממנה ומזלזלים במשאביו של העם." חבר הכנסת דראושה סייג את דבריו באומרו ש"חיסול סוחרי הקרקעות צריך להעשות בדרכים משפטיות. יש להעמידם למשפט ולגזור עליהם דין מוות, כדי לפתור את החברה מקבוצה זו שאינה שייכת לאדמה או למולדת."[11]


חינוך:

בבית הספר המקיף 'א' בשפרעם, בנו התלמידים, בהדרכת מורים מ'הטכניון' בחיפה, טילים. הטילים הוצגו בתערוכה מיוחדת בבית הספר בנוכחות מנהל מחוז הצפון במשרד החינוך, ראש העיר שפרעם והמפקח על מערכת החינוך באזור. התלמידים זכו לתשבוחות ולעידוד מצד כל הנוכחים. לידיעה זו, המתפרסמת בשבועון  כל אל-ערב, מצורפת תמונתו של אחד הטילים.[12]

 

יושב ראש מועצת הנאמנים של אוניברסיטת חברון, ד"ר נביל אל-ג'עברי, דיווח כי  מרכז חדש לשלום ולמחקרים אסטרטגים יוקם באוניברסיטה במימונו ובחסות של שגריר סעודיה בארה"ב, האמיר בנדר בן עבד אל-עזיז. לדבריו, הבנין שיוקם עבור מרכז השלום החדש יהיה בסגנון אסלאמי ובטקס הפתיחה יטלו חלק אישים סעודים בכירים.[13]

 

בימים אלה נערכות ההכנות ברשות הפלסטינית לקייטנות הקיץ, שיחלו כמדי שנה באחד ביולי. מחמד מדהון כותב על התכנים הנחוצים לקייטנות ואומר בין היתר: "יש להגביר את האימונים הצבאיים ואת אומניות הלחימה, משום שלכך חשיבות מעשית רבה בחיינו, לאור התנאים הפוליטיים הקיימים."[14]

 

 לקט ידיעות קצרות:

1      אגודת חכמי הדת של פלסטין אחד ממוסדות 'חמאס' - פרסמה גילוי דעת בו היא קוראת ליאסר ערפאת למנוע את הקמתו של קזינו ביריחו. בגילוי הדעת נכתב כי הקמת קזינו הינה מנוגדת לערכי האסלאם, כמו גם לאינטרסים של העם הפלסטיני מאחר שהקזינו צפוי להוות מאורה ל"אנשים מפוקפים, מושחתים ומרגלים."[15]

 

2         אליפות העולם בכדורגל, המונדיאל מעוררת ענין רב בעולם הערבי. לבה של תקשורת הפלסטינית יצא אל הנבחרות הערביות והאסלאמיות ונצחונה ההסטורי והמתוקשר של נבחרת הרפובליקה האסלאמית של איראן על נבחרתה של ארה"ב נחגג ברחובות רמאללה בשריפה סימלית של דגלים אמריקאים. את מירב הענין מיקדה נבחרת מרוקו, שגם היא נכשלה בנסיונה להמשיך ולהתקדם בטורניר, בעקבות הפסדה של ברזיל לנורבגיה. בעתונות הפלסטינית ניתן הסבר חד משמעי להפסד הברזילאי המפתיע: "מזימה בינלאומית בהשתתפות ברזיל והאמריקאים נגד הערבים", קבעה הכותרת בשבועון הישראלי-פלסטיני כל אל-ערב. השבועון מדווח עוד כי אוהדיה המסורים של ברזיל במגזר הערבי בישראל ציינו את הפסד נבחרתם האהובה בשריפה סמלית של דגלים ברזילאים.[16]

 

3        מוסא אבו כרש, בעל טור בשבועון הפלסטיני אל-חיאת אל-ג'דידה, היטיב לבטא את התחושות הפלסטיניות: "בפעם האלף חושפת ארה"ב את ניביה ומכריזה קבל עם ועדה על עוינותה הגלויה לכל מה שהוא ערבי ואסלאמי. בפעם האלף נוטה ארה"ב לכל מה שמעציב את הערבים, פוגע בכבודם והורס את שמחתם. בפעם האלף מוכיחה לנו ארה"ב כי היא היא היריבה. ארה"ב הטילה וטו ספורטיבי על עלייתה של האחות מרוקו לשלב שמינית הגמר במונדיאל. המזימה של השופט האמריקאי ושל נורבגיה, במטרה להוציא את נבחרת מרוקו מהמונדיאל מזכירה את שורת המזימות הפוליטיות והספורטיביות נגד הערבים במאה העשרים, שהמזימה שנרקמה בין ארה"ב לברזיל לא היתה האחרונה שבהן... המזימות הספורטיביות הללו אינן רחוקות מהמזימות הפוליטיות הנתעבות בהן היתה נתונה אומתנו הערבית מאז תחילת המאה העשרים... אותה מנטאליות היא שזרעה את מדינת ישראל על אדמתנו הפלסטינית. הנבחרת המרוקאית עזבה את המונדיאל והותירה אחריה תצוגה נפלאה שתמשיך לעמוד כקוץ בגרונו של השופט האמריקאי."[17]



[1] אל-קדס, 26-6-1998

 [2]אל-חיאת אל-ג'דידה, 24-6-1998

[3] שם.

[4] שם.

[5] אל-קדס, 23-6-1998

 [6]אל-ביאדר אל-סיאסי, 27-6-1998

 [7]אל-רסאלה, 25-6-1998

[8] אל-איאם, 24-6-1998

[9] אל-חיאת אל-ג'דידה, 24-6-1998

 [10]אל-חיאת אל-ג'דידה, 24-6-1998

[11] אל-חיאת אל-ג'דידה, 27-6-1998

[12] כל אל-ערב, 26-6-1998

 [13]אל-חיאת אל-ג'דידה, 27-6-1998

[14] אל-קדס, 28-6-198

[15] אל-רסאלה, 25-6-1998

[16] כל אל-ערב, 26-6-1998

[17] אל-חיאת אל-ג'דידה, 25-6-1998

תגיות