סקירת תקשורת פלסטינית שבועית 1-7/6/98
1. תהליך השלום:
הדיווחים בנושא תהליך השלום בתקשורת הפלסטינית עמדו השבוע בסימן המחלוקות האחרונות במשא ומתן על הפעימה השניה. יאסר ערפאת התייחס לתביעה הישראלית לבטל את הפעימה השלישית של הפריסה מחדש ואמר: "הצד הפלסטיני לא ויתר ולא יוותר על אף שלב משלבי הפריסה מחדש, שהרי הבסיס היחיד לכל תהליך השלום הנוכחי הוא הנסיגה הישראלית מאדמתנו הכבושה. אין משמעות לדיבורים על שלום והסכמי שלום בשעה שהכיבוש הישראלי יושב על אדמתנו, מפורר את האדמה הכבושה לחלקים ומקים התנחלויות."[1]
מושל שכם, מחמוד אל-עלול, התראיין לרשת הטלוויזיה NBC ואמר כי תהליך השלום הוא צורה חדשה של המאבק בישראל. "לחלק מהאנשים היו בהתחלה הנחות מוטעות שהובילו לתוצאות מוטעות, שהרי המאבק לא הסתיים למרות שהפלסטינים אמצו את השלום כאסטרטגיה", הוסיף אל-עלול, "הם ניסו לשווק את תפישתם המוטעית בנוגע לתוכנית המדינית ונדמה היה להם כי הבעיה היא ענין של חודש או שנה ואז היא תיפתר. אחרים אף ציירו את פלסטין כנמר [כלכלי] אסייתי דוגמת סינגפור..."
"למן הרגע שהגיעה, עצרה ממשלת נתניהו את תהליך השלום לחלוטין. דרך מחשבתה שונה לגמרי מזו של ממשלת העבודה. הדבר אינו אומר שאחת מהן עדיפה על השניה, אבל נתניהו הוא בוגר האסכולה הציונית הישנה המאמינה בכוח ובריבונות צבאית כדרכים להגשמת חלום ישראל של התורה. היהודים הדתיים רואים בערבים אנשים מדרגה עשירית ועל פי ראייתם את השלום על הפלסטינים להשאיר את ארצם ליהודים כדי שיחיו בה בשלום."[2]
לרגל יום השנה החמישים ל"שחרורה של העיר ג'נין מהכנופיות הציוניות" התקיים טקס בחסותו של ערפאת, אותו ארגנו לשכת המוסדות הלאומיים, העירייה ולשכת המסחר. את ערפאת ייצג השר לעבודות הציבוריות, עזאם אל-אחמד, שאמר כי "אש"ף ממשיך במאבקו עם ישראל על יסוד תוכנית השלבים הלאומית", עליה החליטה המועצה הלאומית הפלסטינית."[3]
ההנהגה הפלסטינית האזינה ביום שישי לדיווח על החלטת נשיא ארה"ב הנוגעת לאש"ף ולשינוי החוק האמריקאי מספר 1003 לשנת 1982 שקבע כי אש"ף הוא ארגון טרור. "שינויים אלה מסירים מעל כתפי אש"ף והעם הפלסטיני את אשמת הטרור השקרית", נמסר בהודעת ההנהגה הפלסטינית. "ההנהגה הפלסטינית מעריכה ביותר את ההחלטה הזו לעשות צדק עם העם הפלסטיני ולחשוף את צדקת בעייתו ומאבקו לדעת הקהל העולמית והיא מודה לנשיא קלינטון על שהחליט לבצע שינויים אלה."[4]
2. ירושלים:
מחזיק תיק ירושלים ברשות הפלסטינית, פיצל אל-חסייני, סקר את ההסטוריה המודרנית של ירושלים. לדבריו, העיר היתה חשופה לסדרה של אסונות מאז שנת 1948 ועד היום. "האסון הראשון היה בעקבות כיבוש החלק המערבי של העיר בשנת 1948 וגירושם של 30 אלף ערבים פלסטינים מחלק זה לחלק המזרחי. השני היה כיבוש רוב הכפרים המקיפים אותה וגירוש תושביהם. האסון השלישי אירע כאשר ירושלים איבדה את מעמדה כבירה, הוחלפה בעיר עמאן והפכה לכפר גדול או לעיירה. אולם, היא שבה והפכה לבירה דתית ומדינית וכן לבירה אדמיניסטרטיבית משנית בעידן הירדני...
כאשר נכבשה העיר ביוני 1967, 45 אלף מתושביה שעבדו מחוץ למולדת, איבדו את זכותם לשוב אליה. אשר ל55- האלפים שהיו בה - השלטונות הישראלים ראו בהם זרים השוהים שהות קבע בעיר."[5]
3. תנועת ה'חמאס':
"גדודי עז אל-דין אל-קסאם - קבוצת השהיד מחיי אל-דין אל-שריף" הפיצו גילוי דעת המגנה את ביקורו של שיח' אחמד יאסין, מנהיגה הרוחני של תנועת ה'חמאס', במספר מדינות ערב. גילוי הדעת גינה את ביקורו של יאסין אצל "השליט הרודן של סוריה שאחראי לטבח הפלסטינים בחמאת ואת ביקורו בכווית, שם הביע נכונות לנסות לשחרר את האסירים הכוויתיים שבעראק בשעה ששכח כי אסירים ואסירות פלסטיניים מצויים בבתי הכלא הכוויתיים." תנועת ה'חמאס' מיהרה להכחיש כל קשר לגילוי הדעת והאשימה את הרשות הפלסטינית בפרסומו.[6]
מנהיג תנועת ה'חמאס', שיח' אחמד יאסין, השוהה כרגע בסודאן, קרא לערבים ולמוסלמים להתנגד לתהליך השלום הנוכחי ולסייע לפלסטינים בג'יהאד שלהם להשבת אדמתם. לדברי יאסין תהליך השלום הנוכחי במזרח התיכון "אינו שלום אלא כניעה." מושל ח'רטום, מג'ד'וב אל-ח'ליפה, הביע את תמיכתו בתנועת ה'חמאס' ואף נתן ל'חמאס' שטח קרקע להקמת חווה חקלאית שהכנסותיה יסייעו למאבק הפלסטיני.[7]
4. ערביי ישראל על הסדר הקבע:
וועידה של תנועת 'בני הכפר' שכותרתה "למען חלופה חילונית דמוקרטית בפלסטין ההיסטורית" התכנסה ביום שבת בנצרת. בראיון לאל-צנארה דיבר מזכ"ל תנועת 'בני הכפר', רג'א אע'באריה, על הוועידה ועל הרעיונות שידונו בה. לדבריו, בוועידה נוטלים חלק אישים פלסטינים שונים וכן מספר יהודים. בסופה של הוועידה תוקם מועצה שתכלול את כל הכוחות שיסכימו לפתרון הדמוקרטי החילוני בפלסטין, וזאת לאחר שנכשלו כל הפתרונות האחרים שהציעו הגורמים השונים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. אם יגיעו להסכמה תקום מועצה פלסטינית ערבית יהודית שתכלול אישים מה'פנים' ומה'חוץ'.
אע'באריה אמר: "אנו מציעים להקים ישות חדשה, לא ציונית, של הערבים והיהודים, שתקבע את צורת המדינה הדמוקרטית האחת באדמת פלסטין, במסגרתה יחיו בשוויון, כדוגמת דרום אפריקה החדשה...
האם הוגשמה הסיסמא של 'שתי מדינות לשני עמים'? האם הוגשמה תוכנית אוסלו?... יש לתת פתרון לבעיית הפליטים, שמספרם מגיע ליותר מ4.5- מליון פליטים פלסטינים. זכותם, על פי החלטות האו"ם, לשוב לשטחי 48'. היהודים מצדם אומרים: 'אנו רוצים לחיות בחברון, אדמת האבות והסבים.' השאלה הנשאלת היא: 'איזה פתרון יאפשר לחיות בכל פלסטין חוץ מאשר מדינה חילונית?'
יש להפריד את הדת מהמדינה ולכבד את חופש האמונות והדתות. קיום של מדינה אחת אסלאמית, אחת אחרת נוצרית ושלישית יהודית הוא דבר בלתי אפשרי ולא מציאותי; מה שכן מציאותי הוא להפריד את הדת מהמדינה על יסוד של שוויון ולחיות בפלסטין בצורה שוויונית. החלופה להצעה זו היא המשך הסכסוך ושפיכות הדמים בשני הצדדים."[8]
דוקטור אסעד ע'אנם, מרצה באוניברסיטת חיפה, נטל חלק בכנס בעזה בו השתתפו בכירים ברשות הפלסטינית וקרא להקים בפלסטין מדינה דו-לאומית, בה יחיו הערבים והיהודים בשוויון.[9]
