המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
זכויות אדם באיראן (1): מאבק הנשים נגד אפלייתן
1/10/2006

 

זכויות אדם  באיראן (1): מאבק הנשים נגד אפלייתן על ידי המשטר

 

הקדמה:

ב-27 באוגוסט 2006, לקראת פתיחת מסע לגיוס "מיליון חתימות למען שינוי החוקים המפלים [נשים]" שיזמו פעילות זכויות אדם באיראן, מנעו כוחות הביטחון האיראנים את קיומו של כנס היסוד של הקמפיין. לדברי מרים חסין ח'ואה, עיתונאית ואחת מפעילות הקמפיין, מטרת היוזמה היא להגיע למיליון חתימות עד ליוני 2007. זאת ע"י מעבר מבית לבית כדי לאסוף חתימות, קיום אסיפות שכנוע, סיוע של מתנדבים והפעלת אתר האינטרנט: http://we-change.org, בו יוכלו גברים ונשים מעל גיל 18 מתוך איראן ומחוצה לה לחתום על גילוי הדעת של הקמפיין.[1]

 

דיכוי היוזמה באיבה מאפיין את הגישה האלימה בה נוקטים כוחות הביטחון האיראנים נגד פעילות זו. הפגנה בעד שוויון זכויות לנשים שתוכננה להיערך בטהראן ב-12 ביוני פוזרה גם היא באלימות, ע"י נשים פעילות הבסיג', שהכו את המפגינות ומנעו מהן נשיאת כרזות בזכות שוויון זכויות לנשים באיראן (ראה תמונות מההפגנה בנספח למסמך זה).[2] ההפגנה הסתיימה במעצרים נרחבים של כ-70 פעילי ופעילות זכויות אדם, סטודנטים, אנשי רוח ועיתונאים.[3]

 

כמו כן, פרסמו השלטונות האיראניים את כוונתם לסקול באבנים את מלאכ ע'ורבאני, איראנית ממוצא כורדי, אם לשניים, שהואשמה בניאוף. עונש סקילה עודו נהוג באיראן כלפי נשים ונערות שאינן נשואות, באשמת קיום יחסים אסורים עם גברים. העונש מבוצע אף במקרי אונס. בביצוע העונש, כופתים את ידי האישה העטופה בסדינים מאחורי גבה. היא מושמת בבור מלא עפר עד צווארה כשהיא ישובה בתוכו, ואנשי הקהילה מוזמנים לסקול אותה באבנים, שגודלן מפורט בחוק, עד מותה.[4]

 

בנוסף, פרסמה פעילת זכויות האדם החברה בסגל ההנהלה העליונה של אמנסטי, וידאד עקראווי, במכתב לאתר האינטרנט הליברלי www.metransparent.com , כי ישנן שתי נשים איראניות נוספות שנידונו לעונש מוות. דלארה דרבי, בת 19, נידונה למוות בתלייה, לאחר שהואשמה ברצח. יש לציין כי דראבי היתה בת 17 בעת גזר הדין, ולדבריה הודתה בעבירה שביצע חברה, כדי לחפות עליו, כיוון שהיתה סבורה כי לא ניתן להפעיל עונש מוות על קטינים. אשרף כולהארי, בת 37 ואם לארבעה, נידונה לחמש עשרה שנות מאסר בגין השתתפות ברצח בעלה, ולמוות בסקילה באשמת בניאוף. יצוין כי כולהארי ביקשה להתגרש מבעלה, אך בקשתה נדחתה ע"י בית המשפט בתואנה כי היא אם לילדים.[5]

 

בחודש מאי 2006, מונתה זוהרה טביב-זאדה נורי, יועצת לנשיא איראן, מחמוד אחמדי-נז'אד, לעמוד בראש 'המרכז לענייני נשים ומשפחה באיראן'. עם היכנסה לתפקיד הבהירה טביב-זאדה נורי את מדיניותה בנושא: "איני מתכחשת לפערים [הקיימים] בחוק בנוגע להגנה על זכויות נשים...[אולם], כל עוד אני חיה ואחראית על מרכז זה, לא ארשה לאיש להצטרף לאמנות ולועידות בינ"ל בנושא זכויות נשים, משום שאנו יכולים למלא את הפערים [ולפתור את] הבעיות הקיימות באמצעות דת האסלאם. איני רואה סיבה שנפעל לפי הדגם המערבי הכושל".[6]

 

לעומתה, הצהיר העיתונאי הדיסידנט הבולט, אכבר גנג'י, ששוחרר לאחרונה מהכלא האיראני לאחר שש שנות מאסר, על הירתמותו למאבק לשוויון זכויות לנשים באיראן. הוא קרא לנשים האיראניות להיאבק כנגד החוקים המפלים אותן לרעה וכנגד האלימות הגברית באיראן, וציין כי "זכויות הנשים, ושוויון בין נשים לגברים עומדים במהות התנועה הדמוקרטית." גנג'י, המנהל כעת מסע הסברה במערב, הצהיר כי משיכת תשומת הלב העולמית למצב הנשים באיראן תעמוד במרכז פועלו בהמשך מסעו.[7]

 

תגובות לדיכוי האלים של הפגנת ה-12 ביוני 2006

בתגובה לפיזור הפגנת הנשים ביוני 2006 באמצעות נשות הבסיג', פרסמו מספר עיתונאים ופעילים חברתיים מאמרים הקובלים על דיכוי תנועת הנשים בידי המשטר, על אפלייתן הממוסדת באישורם ובתמיכתם של אנשי הדת השיעיים, ועל אי-יכולתן להפגין ולפעול לשיפור מעמדן המשפטי, החברתי והכלכלי.

 

שימוש בנשים שוטרות נגד מפגינות על ידי המשטר:

במאמר ביומון האינטרנט  רוז מה-14 ליוני 2006, קבלה העיתונאית ופעילת זכויות הנשים לילי פורזנד,  על השימוש הציני שעושה המשטר בנשים, בשם שילובן בחברה, ועל הקמת כוח משטרתי של נשים בלבד, כדי לדכא הפגנת נשים שנועדה למחות על אפלייתן:[8]

 

"…זוהי אולי הפעם הראשונה שכוחות הביטחון של איראן משתמשים בנשים שאומנו בשרות המשטרה כדי לדכא התאספויות ברחוב. זה כמה שנים עורכים כוחות הביטחון של איראן קורסים מיוחדים להכשרה צבאית של נשים המועמדות לשרות בכוחות הביטחון. שלטונות איראן הסבירו פעילות זו כסוג של חדשנות במערכת הגברית השולטת על כוחות הביטחון של איראן, וניהלו תעמולה רחבה [להציג זאת] כראייה לכך שיחידות הנשים בשרות המשטרה צמחו מתוך העם.

 

אולם ביום שני [ה-12 ביוני 2006], היינו עדים לראשונה להישג האנטי-נשי של הכוח החדש: נשים איראניות הוכו בידי נשות כוחות הביטחון באמצעות אלות ומוטות, הן נפגעו באופן חמור ביותר, ולבסוף הועברו על ידי אותן נשות המשטרה לבתי הכלא, כשאזיקים לידיהן...

 

נשות המשטרה האיראנית [באות] בד"כ משכבות [אוכלוסיה] שחוות את כלל הבעיות של הנשים בחברה פטריארכאלית. איך זה שהן עצמן השתיקו באמצעות אלות את זעקותיהן שוחרות השלום של הנשים האיראניות שיצאו לרחובות כדי לתבוע מחדש את זכויותיהן, גרמו להן לדמם והובילו אותן כמו פושעות מלידה באזיקים לבתי מעצר לא מוכרים ומלאי אימה?"

 

גם העיתונאי, עלי אפשארי, פרסם מאמר ביומון  רוז, בו עמד על השימוש שעושה המשטר בנשים לדיכוי נשים. הוא ציין כי תגובת המשטר לקיום ההפגנה נבעה מפחד מפני מאבק הנשים להשוואת מעמדן:[9]

 

"כינוס המחאה של הנשים ב-12 ביוני, השנה, שדוכא ביד קשה על ידי השלטון, מהווה מאורע חשוב ומכריע מסיבות רבות ... תגובת השלטון, יותר מששיקפה כוח, גילתה את פחדיו ופגיעותו. החשש מהתממשות הפוטנציאל העצום הטמון בכוח הנשים הפחיד את הרשויות. לכן, הם פועלים ליישם הוראות ביטחוניות, הפחדות, מעצרים ותפירת תיקים משפטיים לפעילים הבולטים וזאת כדי לעצור את התנועה הזו...

 

שימוש במשטרת נשים הוא מימד נוסף של מאמץ זה. המשטר שלח שוטרות למאבק הנשים המוחות [על אפלייתן], כדי להסוות את הפן האנטי-נשי במדיניותו באמצעות הפעלת 'נשים נגד נשים', וגם כדי לשמור על המסורת 'האוסרת על גבר לתקוף נשים שאינן מקרבה ראשונה'...

 

למעשה, עם התנהגות זו מבקש המשטר להראות שדרישות הנשים המוחות [על מצבן] אינן משקפות את דרישת כל נשות החברה [האיראנית], וכי הנשים עצמן יצאו לעימות נגד זרם זה שבעיניהן הינו הלום-מערב וסוטה מיסודות האסלאם. באמצעות הבאת נשים התומכות במשטר למקום [ההפגנה], מדיניות המשטר היא לשנות את [אופיו של] העימות, מעימות של נשים נגד המשטר, לעימות של נשים נגד נשים. אולם עמדת חלק מצירי המג'לס השביעי השמרני כנגד האלימות שפרצה, מעמידה בספק את הצלחתה של מדיניות זו...  מכות, אלות, אזיקים, מעצרים, ו'תפירת תיקים משפטיים' לא יוכלו לעמוד בדרכה של תנועת הנשים לקראת צמיחה והתפתחות."

 

מיסוד אפליית נשים בחוקי המעמד האישי: 

העיתונאית לילי פורזנד פירטה את האפליה המוסדית הנהוגה נגד נשים באיראן בכל הקשור למעמדן האישי: "מרבית הנשים [מכוח השיטור הנשי] הללו, חוו גם הן, לבטח, אלימות במשפחה. ליבן מדמם אף הוא כיוון שאין להן זכות [לתבוע] גירושין או משמורת על ילדיהן. חוקי העבודה העכשוויים מציבים בפניהן - בהיותן שייכות  למין הנשי - דרישות לא הגיוניות ומופרזות. איך אפשר להאמין שבקרב נשות המשטרה האיראנית אין כאלו שאינן משלימות עם חיים כפויים לצד בעליהן, כיוון שאין להן זכות לתבוע גירושין? איך אפשר [להאמין] שלא תהיה להן צלקת בליבן לאור היותן מנועות מזכות למשמורת ואפוטרופסות על ילדיהן לאחר גירושין ופרידה? איך אפשר להאמין שאם יום אחד, ביתה של אחת הנשים הללו תירצח על ידי גבר כלשהו... כופר הנפש על בתה יהיה שווה למחצית הסכום [המשולמת על רצח] גבר, ובמקרה שהיא תתבע עונש לרוצח בתה, החוק יאלץ אותה לשלם [סכום] כפול עבור דם בתה... למשפחת הרוצח? איך אפשר להאמין שאשת המשטרה האיראנית שמחה על כך שהיא יורשת רק שמינית מהנכסים של בעלה שנפטר?"[10]

 

אפליית נשים בהלכה האסלאמית – תוצאת קיפאון בפרשנות הדתית

פעילת זכויות האדם והעיתונאית, מהראנגיז כאר, פרסמה גם היא מאמר ביומון  רוז, בו טענה כי אנשי הדת באיראן נותנים ידם להמשך האפליה המוסדית נגד נשים ומשאירים על כנם חוקים והלכות שאינם תואמים את רוח הזמן. לטענתה, הם מועלים בתפקידם כמחדשי הלכה ומתירים, למשל, לשפוט ילדות בנות 9 כבוגרות בנות עונשין:[11]

 

"לפני זמן מה הכריז מחמד עלי אבטחי, היועץ המשפטי של הנשיא ח'אתמי: 'לאחר הבחירות של שנת 2001 בהן נבחר ח'אתמי בשנית לנשיאות, הודיעו מספר מראג'ע [אנשי דת בכירים המהווים מקורות סמכות דתית בשיעה] כי שלחו אליו מסר ... בו אמרו שאם [יבחר] אישה [לכהן] כשרה בקבינט הם יפרסמו פסק הלכה האוסר לשלם מיסים לממשלה.'

 

אבטחי הוסיף באשר לאירוע זה: 'בחלוף 4 שנים, בקבינט החדש של עיראק ישנן 5 חברות. התנגדות איתאללה [עלי] סיסתאני יכולה היתה למנוע את נוכחותן. אולם איתאללה [סיסתאני] תמך בגלוי בקבינט. ' ... איתאללה סיסתאני הבחין בתנועתו של כדור השלג [של תנועת הנשים לעומת] ... החטאים ההיסטוריים של הפוליטיקאים האיראניים, שעימם אותם אנשי הדת קשורים מזה שנים...

 

חכמי הלכה ומראג'ע שיעים באיראן הפעילו עד עתה שתי שיטות נגד הנשים שדרשו את זכויותיהן: [האחת], הסתת נשים נגד נשים [והשנייה], הם בישרו ששערי האג'תהאד [אפשרות לשיקול דעת עצמאי בפסיקת הלכה] פתוחים... ניתן [יהיה] לעשות [בחקיקה] דברים נפלאים עד כדי כך שנשים בעולם, יקנאו במצב המשפטי של הנשים באיראן.

 

עד כה שתי השיטות הוסיפו מכשול על גבי מכשול. השיטה הראשונה פורשה תמיד כשיטה הרשמית של השלטון, והשיטה השנייה קיבלה חזות אופוזיציונית. אולם, למרות שעברו 27 שנים מאז קיימות שתי גישות אלה בכל תהליכי קבלת ההחלטות [באיראן], לא ננקט שום צעד לשיפור חוקי המדינה לטובת הנשים. לא ניתן היה לצפות, וגם כיום אין לצפות לדבר [מהמראג'ע], דהיינו מבני הסמכא הדתיים הדוגלים בפרשנות רשמית [שמרנית] של הדת. גם אנשי הקבוצה השנייה, דהיינו בני הסמכא הדוגלים בפסיקה עדכנית [של הלכה], פיזרו תקוות שלא מומשו. הם אמרו, ועודם אומרים, שניתן לבחון את החוקים [האסלאמיים] מחדש, על בסיס צורכי הזמן והמקום לטובת הנשים, וזאת תוך שימוש באג'תהאד. אנשי המשפט [האסלאמי] המכובדים האלה עוד לא הסתכנו עד כדי ישום את השקפת עולמם, והעדיפו לעמוד בצל האירועים מאשר להתמודד פנים אל פנים ובצורה מקיפה עם התאבנות [ההלכה]...

 

עד עצם היום הזה, ובהסתמך על החוק האזרחי וחוק העונשין האסלאמי, נחשבת ילדונת בת 9 לבוגרת נבונה ואחראית על מעשיה. אם ביצעה עבירה כלשהי, ניתן להפעיל כנגדה עונשים אלימים המפורטים בחוק העונשין האסלאמי. כל זה כאשר חכמי המשפט חלוקים בדעותיהם לגבי גיל הבגרות. לפי טענתם, ניתן לערוך שינויים [בחוק] כאשר ישנם חילוקי דעות גלויים. על כן, ניתן להעלות את גיל הבגרות מבלי לפגוע בחוקי הדת, כאשר מדובר בילדונת בת 9 הלומדת בכיתה ב' או ג'.

 

צרות האופקים ביחס לזכויות האנושיות של הנשים מגיעה לדרגה כזו ש[המראג'ע] אינם משתמשים אפילו בהיתרים הדתיים המקובלים עליהם עצמם, בכדי לשפר את מצבן המשפטי של הנשים. שלא לדבר על עקרונות זכויות האדם הבינ"ל ועל התקנות המופיעות באמנה לזכויות הילד – עקרונות ואמנות שהמראג'ע מתנגדים להם בצורה מהותית [משום שמקורם אינו אסלאמי]."

 

תוצאות האלימות נגד נשים בחסות המשטר

במאמר שפורסם ב-24 ביוני ביומון הרפורמיסטי שרק, העלתה גם העיתונאית אלהה פראהאני טענות קשות כנגד אפליית הנשים באיראן. היא קבלה על האלימות הפיזית והנפשית, מנת חלקן של נשים וילדות רבות באיראן. היא טענה כי נשים מוכות נאלצות לשוב לבתיהן או להידרדר לזנות, בשל העדר מקלטים לנשים מוכות. להלן עיקרי המאמר:[12]

 

"היחס לנשים כשייכות למין מדרגה שנייה, הגבלת חירותן במסגרת המשפחה, דחיקתן לשוליים, אי מתן זכות לקבוע את גורלן וחייהן, ואילוצן לבצע עבודות בניגוד לנטיות ליבן – אלו הן [חלק מן] הראיות לאלימות הנפשית המופעלת על נשים ונערות ומעמידה אותן בלחצים ומצוקות... לפי נתונים קיימים, סכסוכים משפחתיים הינם הגורם החשוב ביותר להתאבדות נשים, ולאחריו גורמים כגון משבר וייאוש, שהם תוצאה של אלימות נפשית זו. כמו כן... מרבית הנשים המתאבדות הן נשואות בין הגילאים 18 עד 24 ... מחלות נפשיות וגופניות הן השלכה נוספת של תופעת האלימות…לפיכך, כל עוד מסלול האלימות נגד נשים נמשך, אוכלוסיית הנשים המונה 32 מליון במדינתנו, הופכת בהדרגה למאוכזבת, חולה ומעונה...

 

בחוק האזרחי באיראן, אלימות לא-פיזית כגון אלימות מינית ונפשית מצד בעלים אינה נחשבת לפשע. משתמע מכך ש[החוק] אינו מעניק שום הגנה לנשים המותקפות על ידי בעליהן ... החוק [הקיים] מתייחס רק למקרה של אלימות פיזית מצד הבעל, וזאת גם בלי להתחשב בכך שהנשים [הבורחות מבתיהן] חוזרות לאותם בתים ולאפשרות שהבעלים יבקשו לנקום בהן היא רבה. [אומנם], ארגונים לא ממשלתיים הקימו [מקומות] מקלט בטוח לנשים אלו. אולם, מספר המקומות הקיים מצומצם ומוגבל מאד. בתנאים כאלו, משמשים בתי זונות כמעון עבור נשים וצעירות נמלטות, ולמרבה הצער, צעירות ונשים אלו נופלות, מחוסר ברירה, למלכודת של בתי זונות אלו, כדי שיהיה להן מקלט בטוח. הצורך להקים מקומות מקלט בטוחים [לנשים] הוא סוגיה ש[חשיבותה] הובהרה לגורמים האחראים משך שנים על ידי פעילים וחוגים המגנים על זכויות הנשים, אולם מאמציהן של הנשים החברות במג'לס לא הניבו תוצאות עד כה... "

 

נספח: תמונות מהפגנת הנשים באיראן מה-22 ליוני 2006

התמונות לקוחות מהאתר  www.kosoof.com

 

 

 

 

                           

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

    

 

 

 

 

 

 

 

 

                                          

 

 

 

 



[2]  על פעילות הבסיג' ראה דו"ח ממר"י מ- 1.2.06 http://memri.org/bin/articles.cgi?Page=countries&Area=iran&ID=IA26206

[3]  רוז, 13.06.06 http://www.roozonline.com/01newsstory/016084.shtml ; ב-26.6.06 ציין רוז כי הנשים שהפגינו זומנו מספר פעמים לחקירות נוספות. נכון לזמן כתיבת המסמך, חבר המג'לס הרפורמיסטי לשעבר, מוסאוי- ח'וייני, עודנו נתון במעצר.

http://www.roozonline.com/01newsstory/016299.shtml

[4]  פעילת זכויות האדם, לילי מזאהרי, פרסמה את הפרשה באתר הנ"ל http://www.petitiononline.com/Malak/petition.html

[6]  סוכנות הידיעות האיראנית אפתאב, 30.5.06 http://www.aftabnews.ir/vdcawon49yn0y.html