המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מאמר: כיצד מראיינים ישראלי באמצעי תקשורת ערביים
1/8/2006

 

מראיינים באמצעי תקשורת ערביים: כיצד מראיינים ישראלי

 

אבראהים תותונג'י, כתב היומון הלונדוני "אל-חיאת", תאר בכתבת תחקיר כיצד המראיינים הערביים כובשים את זעמם כאשר הם נאלצים לראיין בעלי תפקידים ישראליים.[1] להלן תרגום קטעים מן הכתבה:

 

"זקוף, במדי צבא, או בלבוש אזרחי הדור, שקט, דיבורו הגיוני והוא מחייך, דבר המעיד שהוא בטוח בדבריו. הוא מפתיע אותך בשליטתו בשפה הערבית, הוא יודע את דקויות הסכסוכים הערביים [הפנימיים] ומשתמש בכך כאשר הוא מגן על טיעוניו. המערכה שלו מתבטאת בניסיון למשוך את תשומת ליבו של הקריין המראיין אותו לעיני מיליוני ערבים הניצבים מול המרקע. זהו הישראלי הנשקף ממרקעי הטלוויזיה שלנו כדבר שבשגרה...  הישראלי עדיין מפגיז את ערוצי הטלוויזיות בכל השקרים... בתוך תוכו איש אינו רוצה לשמוע את ההבלים של הישראלי, אך המקצועיות מחייבת. זה משחק הדמוקרטיה, [חופש הבעת] דעה ודעתו של האחר שאין מנוס ממנה.

 

בנסיבות הדומות למתרחש כעת בלבנון, השדרנים הערביים המראיינים בכיר ישראלי בשידור חי, אינם מקבלים זאת בסבר פנים יפות כפי שאנו חושבים או מסיקים מסימני 'הסבלנות' [שהם מגלים נוכח] השקרים. ערוץ הטלוויזיה 'אל-ערביה', שבניגוד לערוצי החדשות האחרים, נוקט שיטה של  צמצום הנוכחות הישראלית בשידוריו בעיתות שגרה, אינו יכול להתעלם ממנה בנסיבות הנוכחיות. פקידי ממשלה בכירים, דוברי צבא, אנשי צבא, ראשי אוניברסיטאות ואזרחים – לכולם ניתנת הזדמנות להתראיין ולהביע 'דעה'.

 

... מיי אל-שירביני, קריינית חדשות, המארחת מרואיינים ישראליים, אמרה כי 'המקצועיות מחייבת להעניק להם הזדמנות להביע את דעתם, אולם על הקריין להיות מוכן להביך אותו [את המרואיין] ולהשליכו אל הסמטאות הצרות של שקריו'... שירביני מוסיפה: 'קשה מאוד לשלוט ברגשות, לעתים אני כובשת קול בתוכי שרוצה לומר [למרואיין הישראלי] שתוק, שקרן חצוף'...  אין זאת אחריותו של הקריין בלבד. לרוב, ברגעי משבר ובלבול מאחורי הקלעים, ובשידורים חיים רצופים, יודע הקריין על הריאיון עם אורחו רק דקה אחת לפני כן, דבר המונע כל הזדמנות להכנה מוקדמת. ע'סאן מכחל, עיתונאי ומפיק בערוץ הטלוויזיה 'אל-ערביה" כתב:  'לרוב לא ניתנת לקריינים הזדמנות להתכונן לריאיון עם הבכיר הישראלי'.

 

טאהר ברכה, קריין חדשות, מרגיש אותה תחושה ולכן הוא מעדיף שהריאיון יתמקד [בניסיון] לדעת את 'תוכניות הפעולה של הישראלי ולא את דעתו ... אני אישית מעדיף להימנע מריאיון עם ישראלי'. הוא [ברכה] משקיע מאמץ רב לשלוט בתגובותיו לכמות השקרים והתעמולה שמפיץ הישראלי. 'הכרחי לדעתי לא להתמיד בעקשנות לראיין אותו, כדי שלא יוכל להפיץ ברבים את דעותיו'. כאשר הקריינים מראיינים ישראלי הם חשים בכובד המשימה. הם יודעים שמיליוני ערבים הצופים בהם מצפים מהם באותם רגעים להביך את האורח [המרואיין הישראלי] ואפילו 'למוטט' אותו.

 

... הקריינים סבורים כי העיתוי הטוב ביותר להבעת 'עמדה אישית אמיתית' הוא השנייה האחרונה לפני סוף הריאיון, שבה הם אומרים משפט בלא שתינתן לישראלי הזדמנות להגיב:  'כמה מלים מנוסחות היטב שבהן אנו חותמים את הריאיון ומבטאים עמדה המצביעה על התנגדותנו לדברים שהוא אמר, על התייחסותנו אליהם כאל שקר ועל הלעג שלנו כלפיהם'.

 

רבים אינם יודעים כי הישראלי לא כועס ולא מוטרד. טאהר ברכה אומר: 'הוא [המרואיין הישראלי] יודע שהמראיינים הערביים אינם ניטראליים והוא רגיל להפוך את העובדות על פיהן, אך הוא מרוצה, למרות הכול, מכך שניתנה לו הזדמנות להעביר מסר לאנשים בלבנון ולעולם הערבי במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית שהוא יודע לנהל היטב'".    

 

            



[1] אל-חיאת (לונדון), 20.7.2006