חילופי השלטון בישראל בראי התקשורת הפלסטינית: חשש מממשלת ברק
השמחה לאיד שאחזה בתקשורת הפלסטינית בעקבות הפסדו של נתניהו בבחירות בישראל פינתה את מקומה במהירות לדיון בדמותו של ראש הממשלה הנבחר אהוד ברק ובעתיד המשא ומתן. 'ארבעת הלאווים' עליהם הכריז ברק לאחר היבחרו[1] גרמו מורת רוח ודאגה ברשות הפלסטינית ותגובות עוינות בתקשורת.
עוינות לברק וסימפטיה להנהגה היונית שסביבו
ראש הממשלה הנבחר ברק נתפס בתקשורת ובהנהגה הפלסטינית כדמות קשוחה בעלת עמדות נציות ו'ארבעת הלאווים' עליהם הכריז אף עוררו, במידה מסוימת, אנטגוניזם אישי כלפיו. "נתניהו היה טוב יותר מחבריו בליכוד", קובע השר הפלסטיני לעניינים פרלמנטרים, נביל עמרו, "אבל ברק גרוע יותר מחבריו במפלגת העבודה... מאז שהאינטלקטואלים של מפלגת העבודה שכרו את שרותיו בתור נץ להנהגת היונים, לא קבלנו ממנו כל סימן לכך שהוא אכן משתייך לאסכולת רבין-פרס." [2] ואילו מנכ"ל משרד ההסברה ברשות הפלסטינית, חסן אל-כאשף, מתייחס לביוגרפיה הצבאית של ברק וקובע כי זו צפויה לסייע לאש"ף במשא ומתן על שחרור האסירים, משום שישראל בהנהגת ברק לא תוכל להשתמש יותר בטיעון של "דם על הידיים" כלפי אסירים שהורשעו ברצח: "הביוגרפיה של ברק כוללת מעשי נבלה ובכלל זה רצח והתנקשויות במנהיגים ה'שהידים' בביירות ובתוניס. ביוגראפיה רווית דמים זו מאפשרת לנו לתבוע באופן מיידי את שחרורם של אסירינו; ואם ברק יאמר שידי כמה מהם "מגואלות בדם ישראלי", תעורר אמירה זו לעג מר, כשהיא יוצאת מפיו של גנרל המתפאר בדם קורבנותיו הפלסטיניים..."[3]
בניגוד לעמדה הרווחת בציבור הישראלי, לפיה לממשלה רחבה סיכוי טוב יותר לבצע מהלכים מדיניים משמעותיים, מקווים בכירים ברשות הפלסטינית דווקא לממשלת צרה בשיתוף השמאל, כפי שהיה בשנים 92-96. "מי שחושב לצרף את שרון לממשלתו אינו מבין את משמעות השלום עם הפלסטינים", מסביר מזכ"ל הקבינט הפלסטיני, אחמד עבד אל-רחמן.[4] אלא שבמקביל לכך קיימת השלמה בהנהגה הפלסטינית עם העובדה שהמשא ומתן העתידי יתנהל אך ורק עם ברק עצמו ולא עם הצמרת היונית של 'ישראל אחת'. כך יוצא השר הפלסטיני לעניינים פרלמנטרים, נביל עמרו, נגד "כמה פלסטינים מייחסים חשיבות לסביבה הפוליטית שברק ייאלץ לעבוד בה, שהיא סביבה בעלת אופי שוחר שלום[5]... אלא שברק צפוי להשפיע על מי שמסביבו יותר מאשר הם צפויים להשפיע עליו. הבה נמתין ונראה באיזו מידה יושפע הגנרל [ברק] מהטפותיו של פרס, מחלומותיו של ביילין, ומחכמתו של בן-עמי, בשעה שכל אלו חייבים לו את חזרתם לשלטון."[6]
חששות פלסטיניים מפני ממשלת ברק:
1. חשש משחיקת הישגי הרש"פ בזירה הבינ"ל
ה"רגשות הפרו-פלסטיניים" בוושינגטון נתפסים כתוצאה ישירה של "התיעוב האמריקאי מנתניהו."[7] הצהרתו של סגן נשיא ארה"ב, אל גור, בועידת איפ"ק לפיה ארה"ב מתנגדת לשימוש הפלסטיני בהחלטה 181 כמקור סמכות בתהליך המדיני, נתפסה כביטוי ראשון להתחממות היחסים בין הממשל לראש הממשלה הנבחר ברק, על חשבון ההישגים הפלסטיניים בזירה האמריקאית.[8]
"למרות כל ההיבטים השליליים של ממשלת נתניהו, היה בה היבט חיובי אחד והוא שמעמדה הבינלאומי של ישראל הגיע לשפל המדרגה", קבע ראש הדסק הישראלי במיניסטריון התכנון ושתוף הפעולה הפלסטיני, ספיאן אבו זאידה, "הדבר הקל, ללא ספק, על המאמץ הדיפלומטי והמדיני הפלסטיני במישורים האירופי, האמריקאי והבינלאומי. אנו מודעים לכך שכל זה עומד להשתנות עתה, תהא הממשלה אשר תהא ותהא מדיניותו של ברק אשר תהא..." [9]
2. חשש מחידוש הנורמליזציה בין מדינות ערב לישראל
הנורמליזציה ביחסי ישראל עם מדינות ערב, שהופסקה בתקופת ממשלת נתניהו, נתפסת על ידי אש"ף כקלף מיקוח שמן הראוי לעשות בו שימוש מושכל במסגרת המשא ומתן העתידי. מזכ"ל הקבינט הפלסטיני, אחמד עבד אל-אחמן, אמר ש"אנו איננו רואים כל הצדקה לנורמליזציה לפני הנסיגה מהאדמה." לדברי עבד אל-רחמן התיאוריה לפיה "מטרת הנורמליזציה היא לעודד את הישראלים לסגת" לא הוכיחה את עצמה, החלישה את העמדה הפלסטינית ושכנעה את ישראל כי ניתן לקיים קשרים עם מדינות ערב תוך דילוג על הבעיה הפלסטינית.[10]
3. חשש מהזנחת המסלול הפלסטיני לטובת הסורי
ההנחה שהתגבשה מאז 'ועידת מדריד' לפיה ישראל אינה מסוגלת ליישם ויתורים משמעותיים בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת מובילה את הפלסטינים למסקנה הבלתי נמנעת כי הסכם ישראלי-סורי יבוא על חשבון ההתקדמות במסלול הפלסטיני. חששם של הפלסטינים גובר על רקע התחייבותו של ברק להוציא את צה"ל מדרום לבנון תוך שנה. "הצד הישראלי נדרש להימנע מהשיטה של החייאת מסלול אחד על פני מסלול אחר", נכתב במאמר המערכת של היומון אל-קדס, החייאת המשא ומתן בדבר השבת רמת הגולן הכבושה צריך להתרחש בו זמנית עם יישום סעיפי אוסלו וויי ריוור והגעה להסדר קבע עם הצד הפלסטיני, ללא כל עיכוב."[11]
לפיכך, משקיע ערפאת מאמצים רבים לכנוס ועידה ערבית במטרה לנטרל את האפשרות של הזנחת המסלול הפלסטיני לטובת המסלול הסורי-לבנוני. בראש תומכיו של ערפאת ניצב נשיא מצרים מבארכ ואליו מצטרף מלך ירדן עבדאללה[12]. אלא שמאמצים אלו נחלו עד כה כשלון, מאחר שסוריה אינה רואה עצמה מחויבת לאש"ף מאז נחתם הסכם אוסלו 'מאחורי גבה' ולכן היא מסרבת להתחייב להימנע מהסכם נפרד עם ישראל. על רקע זה בחר נשיא מצרים מבראכ להדגיש כי "המסלול הפלסטיני הוא המפתח לפתרון בעיית המזרח התיכון כולה והוא גם המפתח לפתרון במסלולים הסורי והלבנוני."[13]
נראה שהממשל האמריקאי שהשקיע מאמץ רב בקידום התהליך המדיני במסלול הפלסטיני בשנים האחרונות מתנגד אף הוא להעברת כובד המשקל למסלול הסורי. פקיד אמריקאי בכיר צוטט ביומון הלונדוני "אל-חיאת" כמי שאומר שבמידה וישראל תתעקש לנהוג סחבת במסלול הפלסטיני לטובת המסלול הסורי, תאלץ ארה"ב לפעול כדי לעכב במכוון את ההתקדמות במסלולים הסורי והלבנוני.[14]
מגמות פעולה עתידיות הנשקלות ברשות הפלסטינית
1. קריאות להסלמה כדי להגמיש את עמדותיו של ברק
אחת האופציות שמעלים פקידים ברשות הפלסטינית נוכח 'ארבעת הלאווים' של ברק, היא הסלמת הפעילות האלימה ברמת השטח, במטרה להביא להגמשת עמדותיו של ראש הממשלה הנבחר. מנכ"ל משרד התרבות ברשות הפלסטינית, אחמד דחבור, למשל, קובע כי יש להפעיל לחץ שכזה כדי לתהות על קנקנו של ראש הממשלה הנבחר בישראל: "...איש חכם אחד נשאל בנוגע למינו של עוף מוזר: זכר או נקבה? תשובתו הייתה: לחצו עליו והמתינו. אם הוא מצייץ, הרי שהוא זכר ואם היא מצייצת - נקבה... העוף ניצב מולנו ולא ניתן לקבוע אם הוא מצייץ או היא מצייצת אך ורק באמצעות טביעת העין..."[15] ואילו האני אל-מצרי, בכיר במיניסטריון ההסברה הפלסטיני קובע: "...ברק שונה מנתניהו, אך הוא טוב ליהודים כפי שנתניהו היה טוב ליהודים. הוא לא יהפוך טוב לערבים אלא במידה שננהיג מדיניות שתגרום לו להשתכנע שאם לא יעשה כן, הוא וישראל יספגו אבדות כבדות..."[16]
תומכי הסלמת האלימות נסמכים, בין היתר, על התקדים של דרום לבנון. הבטחתו של ברק לסגת מדרום לבנון תוך שנה נתפסת ברשות הפלסטינית כהוכחה לכך שהשימוש באלימות כאמצעי להגמשת עמדותיה המדיניות של ישראל יעיל יותר מאשר 'אסטרטגית השלום' הפלסטינית. מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף, כותב בעניין זה: "הצהרותיו של ברק היו מלאות בלאווים כלפי השותף הפלסטיני, בעוד המסרים שהועברו לחזבאללה כללו תחנונים [לאפשר] נסיגה ישראלית מהירה וללא תנאי...הפצצות והטילים של חזבאללה מסוגלים לשכנע את ברק לסגת יותר מאשר הדבקות הפלסטינית באופציית השלום."[17] בהזדמנות אחרת כתב אל-כאשף כי "אנו סבורים שמעשים משפיעים יותר מאשר נאומים. העובדות הקשורות לעלותו של הכיבוש לא נמוגו ממוחו של הכיבוש, ולראיה די בהשוואה בין השאיפה הישראלית להינצל מדרום לבנון ללא כל מחיר לבין הלאווים של ברק בעניין הפלסטיני..."[18]
2. הימנעות ממו"מ על הסדר הקבע לפני השלמת הסכמי הביניים
'ארבעת הלאווים' של ברק זעזעו את האופטימיות הזהירה ששררה בקרב ההנהגה הפלסטינית לאחר נפילתו של נתניהו. "ברק יודע שלא ניתן לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים על בסיס הצהרותיו", אמר השר הפלסטיני וחבר צוות המשא ומתן, חסן עצפור[19]
לטענתם של פקידים פלסטינים הסיבה למבוי הסתום בכל הנוגע להסדר הקבע היא חוסר המוכנות של החברה הישראלית לבצע את הויתורים הנדרשים למען השלום. מנכ"ל משרד ההסברה ברשות הפלסטינית, חסן אל-כאשף מסביר: "אנו ערים למציאות ישראלית שטרם הבשילה לשלום אמיתי, הן ברמת החברה, הן ברמת הקונצנזוס הציבורי, והן ברמת הממסד. ברק מייצג את המצב הזה. גם אם ברק הוא שלב בדרך לשלום, אין הוא שלב השלום עצמו."[20]
את האופטימיות בציבור הישראלי בנוגע לאפשרות להגיע להסדר קבע מוסכם בין ישראל לאש"ף מייחס ראש הדסק הישראלי במשרד התכנון ושתוף הפעולה הבינלאומי ברשות הפלסטינית, ספיאן אבו זאידה, לבורות הישראלית בכל הנוגע לתביעות האמיתיות של הפלסטינים ולרצינות כוונותיהם: "לא תהיה נכונות בקרב הממשלה הישראלית בנושא ירושלים, תהא הקואליציה שתרכיב אותה אשר תהא. אין נכונות גם בנושא הפליטים... כאשר החברה הישראלית - ובכלל זה אפילו מר"צ - מדברת על שלום ועל פתרון לבעיה הפלסטינית, היא אינה רוצה לחשוב על כך שמדובר בארבעה מליון פליטים פלסטינים בלבנון, בסוריה ובירדן. הם חושבים שהשלום ייושם בגדה המערבית וגמרנו. ואילו על הפליטים הפלסטינים בתפוצות, [הישראלים אומרים:] 'אין לנו כל קשר אליהם'. לפני כמה ימים התנהל ויכוח ביני לבין ישראלי אחד. כאשר דיברתי על השלב הבא המתקרב, שאלתי אותו מהו המצע של ברק, המעונין בהגשמת השלום, ביחס לפתרון בעיית הפליטים? הוא השיב לי: איזו בעיית פליטים? אמרתי לו: אתה רוצה שלום רק עם הגדה המערבית ועזה?! הרי מדובר על שלום בר-קיימא, צודק וכלל, כלומר מציאת פתרון יסודי לבעיה זו [של הפליטים]..." [21]
נוכח הפסימיות לגבי האפשרות להגיע להסדר קבע מוסכם, ניתן דגש לקונצנזוס הפלסטיני לפיו יש לדאוג קודם כל למילוי כל ההתחייבויות של הסכם הביניים שטרם מולאו. ההנהגה הפלסטינית אינה רואה צורך למהר ולהגיע לשולחן המשא ומתן על הסדר הקבע לפני מימוש הנכסים הקרקעיים והאחרים שנכללו בהסדר הביניים. שר התכנון ושתוף הפעולה הפלסטיני, נביל שעת', הכריז באופן מפורש שהרשות הפלסטינית לא תסכים להתחיל במשא ומתן על הסדר הקבע לפני סיום הצעדים הנכללים בהסכם הביניים ולפני ביצוע כל ההסכמים החתומים.[22] בהזדמנות אחרת הסביר שעת' שהפלסטינים אינם צריכים "לתת לברק פרס" רק בשל היבחרו וכי עליו להוכיח כי הוא ראוי לפרס על התנהגותו בפועל בשטח.[23]
במסגרת שלב הביניים נתפסת הקפאת ההתנחלויות כחלק אינטגרלי מההתחייבויות הישראליות כלפי הרשות הפלסטינית. הפלסטינים רואים את עמדתו של ברק בסוגיה זו ובסוגיית הבניה בירושלים כמכריעה בכל הקשור להמשך המשא ומתן ומזכ"ל הקבינט הפלסטיני, אחמד עבד אל-רחמן, אמר ש"עצירת ההתנחלויות היא אבן הבוחן למדיניות הממשלה החדשה... ובהתאם לכך נקבע את עמדתנו כלפי ברק." שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבה, הרחיק עוד יותר לכת כשתבע להתנות את חידוש המשא ומתן עם ממשלת ברק בעצירת ההתנחלויות ובביטול הצעדים שכבר נעשו בתחום זה בחודשים האחרונים. עבד רבה אף קרא לפתוח ב"מלחמה עממית כוללת נגד מוקדי ההתנחלות וההתרחבות".[24]
סיכום:
ההנהגה הפלסטינית ממתינה לראות מה מציע ברק כדי לקדם את המשך התהליך. יועצו המדיני של ערפאת נביל אבו רדינה אמר ש"ביצוע הסכם 'ויי ריוור' במלואו על ידי ממשלת ברק יהווה ללא ספק סימן חיובי לכוונתה להמשיך ולהתקדם בתהליך השלום", אלא ש"זה לבדו לא יספיק", ו"הדבר המהותי הוא שהמשא ומתן יתקדם לקראת הענקת הזכויות המלאות לפלסטינים." לפיכך, קובע אבו רדינה ש"משא ומתן במנטאליות שונה מהלאווים ששמענו עד כה הוא הדרך היחידה לשלום אמיתי וסופי".[25]
אלא שבמקביל לתקופת ההמתנה שהרשות הפלסטינית קבלה על עצמה באופן רשמי, מתחילים להישמע בלב הממסד הפלסטיני קולות הקוראים לאלימות עממית מיידית החל מיום ה' הקרוב (3-6-1999), שזכה לכינוי 'יום הזעם'. מי שמובילים את המהלך האלים הם ראשי מיניסטריון ההסברה ברשות הפלסטינית השר יאסר עבד רבה והמנכ"ל חסן אל-כאשף. האחרון אף קרא מעל גבי היומון אל-איאם לחידוש האינתיפאדה ולהטלת מצור קבוע על ההתנחלויות במטרה למנוע מברק להכתיב את גבולות המדינה הפלסטינית. "הזעם של העם הפלסטיני יהווה אינתיפאדה חדשה", כותב אל-כאשף, "ו'יום הזעם' הוא יום הולם לפיצוצה."[26] מטרת האלימות המתוכננת היא לסכל את הבניה במזרח ירושלים ובה בעת לבחון את נחישותו של ברק ולהביא להגמשת עמדותיו המדיניות הנתפסות בקרב הפלסטינים כניציות. בקרב חוגים אלה, שינוי הטון בישראל בנוגע לאפשרות של נסיגת צה"ל מדרום לבנון מהווה הוכחה ליעילות האמצעים בהם נוקט חזבאללה.
בכל הנוגע להסדר הקבע, אין ההנהגה הפלסטינית רואה שוני מהותי בין ברק לנתניהו ולכן היא תבקש להתמקד בתקופה הקרובה בהשגת נכסים במסגרת הסדר הביניים. הפלסטינים אף עלולים להציב קשיים בפני השאיפה הישראלית לפתוח במשא ומתן רציני על הסדר הקבע, מאחר שבמידה ומשא ומתן זה יקלע לקשיים, יקשה עליהם לקבל מישראל את הנכסים להם זכאית הרשות הפלסטינית במסגרת הסכם הביניים.
עם זאת, הפסימיות הפלסטינית בדבר האפשרות להגיע לכלל הסדר קבע איננה מבטאת "הנמכה של צפיות הפלסטינים", כפי שקיווה נתניהו להשיג. פקידים פלסטינים קובעים כי הניסיון ההיסטורי מלמד שבשאלות העקרוניות והמהותיות - ישראל היא זו שמתגמשת בסופו של דבר. "הלאווים של ברק נובעים מהעמדה האסטרטגית של מפלגות העבודה והליכוד," מסביר ראש הדסק הישראלי במיניסטריון הפלסטיני לתכנון ולשיתוף פעולה, ספיאן אבו זאידה, ואולם "אין משמעות הדבר שהעמדה האסטרטגית אינה עשויה להשתנות. עמדות אסטרטגיות [ישראליות] רבות כבר השתנו [בעבר], לדוגמא, אי ההכרה בעם הפלסטיני, והסירוב לקיים מגעים עם אש"ף...
גם מפלגת העבודה נסוגה בה מהאידיאולוגיה שלה וכעת היא נותרה ללא אידיאולוגיה. הלאווים של ברק אינם בעיה של ברק אלא בעיה של הדופק של הרחוב הישראלי. הרחוב הישראלי - למרות התמורות שחלו בו בכל הנוגע לעניין הפלסטיני - עודנו רחוק מלהגיע להסכם קבע צודק וכולל שיספק את הפלסטינים. אין משמעות הדבר שעלינו לשקוע בפסימיות. משמעות הדבר היא שנדרש מאתנו מאמץ נוסף ומאבק נוסף בכל החזיתות בכדי לחזק את מעמדנו כפלסטינים ולהשיב עוד מזכויותינו. אינני מדבר מתוך פסימיות אלא מתוך ריאליזם. אני משוכנע שאנו נגבר על אויבינו ושהעמדה הישראלית ולא הפלסטינית היא זו שתשתנה.."[27]
[1]א. ירושלים תמשיך להיות מאוחדת ובריבונות ישראלית לנצח; ב. לא תהיה חזרה לגבולות 1976; ג. לא יהיה צבא זר ממערב לירדן; ד. מרבית ההתנחלויות ימשיכו להיות בריבונות ישראלית בגושי התיישבות.
[2] אל-חיאת אל-ג'דידה, 22.5.1999
[3] אל-איאם, 23.5.1999
[4] אל-קדס, 26.5.1999; יועצו של ערפאת, נביל אבו רדינה, התבטא באופן דומה בקובעו כי "אופי הקואליציה שירכיב ברק ומידת התאמת מרכיביה לתהליך השלום יהוו את קנה המידה האמיתי שיקבע האם הוא בוחר להתקדם ברצינות בדרך השלום." - אל-חיאת אל-ג'דידה, 26.5.1999
[5] למשל תופיק אבו בכר שכותב: "אהוד ברק יישלט על ידי קואליציה שמאלית בעיקרה, דבר שידחוף אותו לשינוי מדורג של עמדותיו..." - אל-איאם, 26.5.1999
[6] אל-חיאת אל-ג'דידה, 22.5.1999
[7] כך קובע למשל מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף - אל-איאם, 25.5.1999
[8]מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף - אל-איאם,25.5.1999
[9] הטלוויזיה הפלסטינית, 23.5.1999
[10] אל-קדס,26.5.1999; וגם חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, מחמוד אל-עג'רמי המתריע ש"כמה ממדינות ערב הגזימו בתגובותיהן [החיוביות לבחירתו של ברק] והביעו נכונות לחדש את היחסים עם ישראל ללא כל הסתייגות. הדבר מציב בפנינו את הסכנה של חידוש הריצה לעבר הנורמליזציה, ללא תנאים ברורים ומוקדמים ועוד לפני שהממשלה הישראלית החדשה הוכיחה באופן מעשי שהיא מעונינת בהתקדמותו של תהליך השלום." - אל-קדס, 21.5.1999
[11]אל-קדס, 27.5.1999
[12]עבדאללה פועל נמרצות למען כינוסה של ועידה ערבית אך אין הוא חד משמעי כמו מבארכ בכל הנוגע לעדיפותו של המסלול הפלסטיני על פני המסלול הסורי, וזאת כדי להימנע מפגיעה ביחסים המתחדשים בין ירדן לסוריה.
[13]אל-חיאת אל-ג'דידה,31.5.1999; התנגדות להעברת כובד המשקל של התהליך המדיני למסלול הסורי נשמעה גם מכיוונו של חבר הכנסת יוסי ביילין, מראשי מפלגתו של ברק 'ישראל אחת' ומאדריכלי הסכם אוסלו. ביילין אמר בראיון ליומון הסעודי-לונדוני אל-שרק אל-אוסט שאין כל כוונה להעדיף את המסלול הסורי על פני הפלסטיני "הקל יותר" - אל-קדס, 31.5.1999.
[14] אל-איאם, 29.5.1999
[15] אל-חיאת אל-ג'דידה, 22.5.99.
[16] אל-איאם,18.5.1999; וגם מושל ג'נין זהיר מנאצרה: "בהתנגשות האחרונה אנו נזדקק לכל כוחותינו מאוחדים. ההבדל בין ברק לנתניהו אינו לטובתנו וההתנגשות עם ברק תהיה קשה ומסוכנת יותר. בכל ההתנגשויות אנו נהיה המנצחים" - אל-קדס, 23.5.1999; וגם חבר הלשכה המדינית של 'החזית העממית לשחרור פלסטין', ג'מיל אל-מג'דלאוי - אל-חיאת אל-ג'דידה, 19-5-1999; וגם ראש הדסק הישראלי במיניסטריון התכנון ושתוף הפעולה הפלסטיני, ספיאן אבו זאידה - הטלוויזיה הפלסטינית, 23.5.1999
[17]אל-איאם,30.5.1999
[18] אל-איאם, 25.5.1999
[19] אל-חיאת אל-ג'דידה, 19.5.1999
[20] אל-איאם, 22.5.99. וגם האני אל-מצרי, בכיר במיניסטריון ההסברה הפלסטיני: "הדיבורים בדבר ניצחון השלום אינם יותר מאשר חלומות שווא. הצבעת הבוחר הוכיחה שהחברה הישראלית עדיין אינה בשלה לשלום צודק ומאוזן, אלא שהיא סילקה ממשלה קיצונית שאינה חפצה בשלום והביאה במקומה ממשלה שמוכנה לנהל משא ומתן ולהציג תנאים ל"שלום" שלא יהיו מקובלים עלינו" -אל-איאם, 22.5.99.
[21] הטלוויזיה הפלסטינית, 23.5.1999; וגם בעל הטור אמג'ד עראר: "אינני מייחס חשיבות רבה ל'שינוי' הזה, מאחר שהיסודות לא השתנו בישראל... יתכן שברק וממשלתו יהיו גמישים יותר בכל הנוגע להסדר הביניים, אך מרגע שייפתחו התיקים של מעמד הקבע, נתקל שוב בחומה ואז ישוב הקיפאון ואנו נשוב לקרוא לקהילייה הבינלאומית להפעיל לחצים." - אל-חיאת אל-ג'דידה,18.5.1999
[22]אל-חיאת אל-ג'דידה, 28.5.1999
[23]אל-איאם, , 28.5.1999; בכירים פלסטינים רבים עמדו על כך שאש"ף יסרב לפתוח את המשא ומתן על הסדר הקבע לפני השלמת יישומם המלא של הסכמי הביניים. למשל, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, צאיב עריקאת ויושב ראש המועצה הלאומית הפלסטינית, אחמד קריע, אבו עלאא' לאל-חיאת אל-ג'דידה,19.5.1999; אבו מאזן לטלוויזיה הפלסטינית, 29.5.1999 והשר הפלסטיני לענינים פרלמנטרים, נביל עמרו לטלוויזיה הפלסטינית, 23.5.1999 הדגישו כי המשא ומתן על הסדר הקבע לא ייפתח לפני יישום הפעימה השלישית; מזכ"ל נשיאות הרשות הפלסטינית, אל-טייב עבד אל-רחים, פירט את הצעדים הנדרשים לפני תחילת המשא ומתן על הסדר הקבע: "עצירת כל הפעילות ההתנחלותית של הממשלה הקודמת, השבת כל האדמות שנכללו תחת סיסמת ההתנחלות, ביטול הפרוייקטים של הר חומה, ראס אל-עאמוד ואחרים, שחרור האסירים, פתיחת המעברים הבטוחים, תחילת העבודה בנמל הימי, הפעלת נמל התעופה באופן מלא, מתן חופש יבוא, יצוא ותנועה בין מחוזות המולדת, וביצוע הפעימות השניה והשלישית." – אל-חיאת אל-ג'דידה, 28.5.1999.
[24]אל-איאם, , 26.5.1999
[25] אל-חיאת אל-ג'דידה, 26.5.1999.
[26]אל-איאם, 1.6.1999
[27] הטלוויזיה הפלסטינית, 23.5.1999; העיתונאי תופיק אבו בכר, היוצא נגד הדעה הרווחת בתקשורת הפלסטינית לפיה ברק ונתניהו הם "שתי פנים של אותה המטבע" מצטרף לאבו זאידה וקובע אף הוא שעמדותיו של ברק צפויות להתגמש: "האם הם לא קבעו אלפי פעמים שהם לא יכירו באש"ף בשום תנאי? האם נתניהו לא הכריז עשרות פעמים שהוא לא ילחץ את ידו של ערפאת? עמדותיהם [של הישראלים] אינן בבחינת גורל שנחרץ" -."אל-איאם, 26.5.1999