כללי

תגובות בעולם המוסלמי למחלתו של אריאל שרון

 

האירוע המוחי הקשה בו לקה ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, בראשית ינואר 2006 עורר תגובות מעורבות בעולם המוסלמי. לצד איחולי החלמה ודאגה לעתיד תהליך השלום שהביעו בכירי הרשות הפלסטינית ומנהיגי מצרים וירדן, ייחל נשיא איראן למותו הקרוב של שרון. מזכ"ל "החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית", אחמד ג'יבריל, הודה לאללה על "המתנה" שהעניק לעולם לכבוד ראש השנה האזרחית ודובר החמאס, סאמי אבו זהרי, אמר כי האירוע במוחי בו לקה שרון הוא "גזירת אללה על העריצים והרשעים. לאזור יהיה טוב יותר ללא שרון. העולם עומד להיפטר מאחד ממנהיגי הרשע הבולטים".[1]

 

מעצבי דעת הקהל בעולם הערבי הרבו להתייחס לעברו של שרון ולתארו כ"רוצח" וכ"פושע מלחמה" שאין להצטער על לכתו, אף כי השתדלו לצנן את גילויי השמחה לאיד בהדגישם כי באסלאם לא נהוג לשמוח על מחלתו ומותו של אדם. יחד עם זאת, במאמרים רבים ניתחו את השינויים שחלו בהשקפותיו של שרון בשנים האחרונות והסכימו עם ההנחה כי הוא המנהיג הישראלי היחיד שהיה ביכולתו לקדם פתרון מדיני לסכסוך הישראלי - ערבי בעתיד הנראה לעין. לצד מעצבי דעת קהל שגרסו כי אין הבדל בין שרון לבין כל מנהיג ציוני אחר וכי התדמית שנקשרה לשמו בשנים האחרונות כ"איש שלום" משוללת יסוד, טענו מעצבי דעת קהל אחרים כי אין לראות את כל הישראלים כמקשה אחת, וכי אכן הסיכוי להגיע לשלום היה גדול יותר בהנהגת שרון.

 

כמו כן, היו שביקשו ללמוד מהדמוקרטיה ומן השקיפות התקשורתית בישראל, כפי שבאו לידי ביטוי במשבר הנוכחי, ולאמץ גישה דומה במדינותיהם.

 

להלן דוגמאות למגוון התגובות בתקשורת הערבית למחלתו של אריאל שרון:     

 

חדר הניתוח אינו מספיק לקליטת דם קורבנות שרון

פואד אבו חג'לה בעל טור ביומון הפלסטיני "אל-חיאת אל-ג'דידה", ביקש להדגיש את עברו המלחמתי של שרון: "אתמול בבוקר 'הצליחו הרופאים לנקז את הדם ממוחו של שרון' האם זה אכן קרה? האם רופא, גאון ככל שיהיה, מסוגל לנקז לחלוטין את הדם ממוחו של שרון?... חדר הניתוח בבית החולים הדסה אינו מספיק כדי לקלוט את כמויות הדם של קורבנות סברה ושתילה, סיני, הגולן, כראמה ורפיח. אובדן ההכרה אינו מוחק את זיכרון הדם..."[2]

 

"הפלסטינים לעולם לא יזילו דמעה"

עורך היומון הבינערבי "אל-קדס אל-ערבי", עבד אל-בארי עטואן, טען כי אין ממש בתדמיתו של שרון כמושיע תהליך השלום: "ילדי מחנות הפליטים הרעבים בח'אן יונס שברצועת עזה היו אולי הכנים ביותר בהבעת רגשותיהם ורגשות הרוב המכריע של הערבים והמוסלמים כאשר חילקו ממתקים מתוך שמחה על אובדן ההכרה של שרון ועל מותו הפוליטי בעקבות האירוע המוחי שעבר...

 

שרון רימה את הישראלים כאשר העניק להם תחושה מזויפת של ביטחון. הוא רימה את הבכירים האמריקאיים והאירופיים כאשר גרם להם לחשוב שהוא הפך מדב טורף לארנבת ענוה שתקדיש את שנותיה הבאות ליישום מפת הדרכים, וזרק להם [כהוכחה] את גדולת הנסיגה הטכנית מרצועת עזה... הפלסטינים לעולם לא יזילו דמעה על שרון, ולא על בכיר ישראלי אחר, שהפך אותם לשדה ניסוי של נשק מתוצרת אמריקאית וישראלית, ורצח אלפים מהם..." [3]

 

"לשרון אין כל קשר לתהליך השלום"

עורך היומון הפלסטיני "אל-חיאת אל-ג'דידה", חאפט' אל-ברע'ות'י, טען כי התדמית של שרון כאילו פעל למען השלום משוללת כל יסוד: "הדבר המוזר והמפליא בניתוחים העיתונאיים ובהצהרות הרשמיות בנוגע לשלב שיבוא אחרי שרון הוא שנשאלה השאלה לגבי עתיד תהליך השלום...

 

לאדון שרון אין כל קשר לתהליך השלום. הוא בעצמו תיאר את פגישותיו עם הפלסטינים כמגעים ולא כמשא ומתן... יתכן כי הגנרל שרון הסיק לאחר למעלה מחצי מאה של שפיכות דמים ואלימות שיש ברשותו תוכנית לחיסול הבעיה הפלסטינית על בסיס מלכודת עזה שלתוכה הוא הפיל אותנו. כדי לבצע את תוכניתו הוא נזקק למפלגה חדשה וכגנרל ערמומי ופוליטיקאי חריף הוא ארב לבוחרים הישראלים מן המרכז. הימין הקיצוני [בישראל] אינו חפץ בשום פתרון והשמאל הנחשל אינו מסוגל ליישם פתרון כלשהו ולכן הוא פנה למרכז כדי ללכוד מספר גדול של בוחרים ביודעו שהישראלים חפצים בפתרון... יתכן שמפלגת 'קדימה' תהיה מציאותית יותר ומתונה יותר [מדרכו של שרון] עד שניתן יהיה לומר שהגנרל החולה עשה משהו טוב בחייו בכך שיצר מפלגה כמו 'קדימה'..."[4]

 

"אפשר להקיא מקריאת השבחים"

העורך לשעבר של היומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-חיאת", ג'יהאד אל-ח'אזן, הביע סלידה מן השבחים המורעפים על שרון והטיל על הפלסטינים את האחריות לשינוי שחל בתדמיתו: "מיהו שרון? שרון רצח נשים וילדים לכל אורך חייו המזוהמים... החל מלטרון והנגב, קיביה וקלקיליה, רצועת עזה... סברה ושתילה ועד חמש השנים האחרונות שבהן רצח חמישה או ששה אזרחים פלסטינים בעבור כל רצח של אזרח ישראלי... אפשר להקיא מקריאת השבחים, ההתקלסות והקינה הנאמרים עליו לפני מותו. הכישלון הפלסטיני להגן על הסוגייה הצודקת ביותר בארץ הקדושה ביותר הוא שהפך את שרון להיות איש שלום או גיבור שלום... השלום עצמו הפך להיות קשור בשמו של פושע מלחמה שדחה כל הסכם שלום ובנה התנחלויות כדי למנוע את השלום..."[5]

 

המתים מסרבים לקבל את שרון לעולמם

על ההתייחסות "המוזרה" אל שרון כאל "איש של שלום" כתב גם אדהם אל-טויל ביומון הסורי "תשרין". במאמר הומוריסטי הוא מתאר כיצד מסרבים המתים לקבל את שרון לעולמם כל עוד לא יתקנו בעולם החיים את התיאורים החיוביים שהעניקו לו בטעות: "למרות, שכפי שאומרים הרופאים, שרון אינו מסוגל עוד לחיות בצורה נורמלית, הוא עדיין לא מת... נראה כי משבר כלשהו אופף את מנגנון המוות של האיש ומונע ממנו להגיע לסופו בצורה טבעית. אין כוונתנו למשבר פוליטי הקשור למחליפו במפלגת קדימה, או לממשלת ישראל. ישנם קיצונים טרוריסטים ציונים רבים כמו שרון בתוך המוסדות הציוניים והם משתוקקים לכבוש את מקומו בתיאבון רב כדי להרוג עוד פלסטינים... המשבר אליו אנו מתכוונים קשור לגופתו של שרון, אשר נראה כי המתים השונים – המתים הרגילים, השהידים ואפילו מי שהיו פושעים ורוצחים – אינם מרוצים מכך שהוא יצטרף אליהם. כפי שהבנתי ממקורות בעולם המתים, חוסר שביעות רצון זה נובע משתי סיבות – אחת פורמלית והאחרת מהותית.

 

מבחינה פורמלית, האחראים בועדות הקבלה של המתים העוקבים אחר משבר הבריאות של שרון... נבוכו מן ההצהרות האחרונות של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש ושל שר החוץ הבריטי ג'אק סטרו שתיארו את שרון כאיש של שלום. ברגע הראשון הם חשבו כי מדובר בפליטת פה... אך כאשר נשמעו הצהרות דומות גם על ידי בכירים בינלאומיים וערביים שהתעקשו לתאר את האיש בצורה זו, גברה המבוכה ויצרה משבר הבנה בין עולם החיים לבין עולם המתים. בעולם המתים הרגישו שיש [בהצהרות אלה] משהו לא נורמלי ולא הגיוני וכי מדובר במזימה מפחידה נגד עולם המתים...

 

האחראים בועדות לארגון המתים פנו לארכיון הכללי שאיש מבני האדם החיים אינו יכול לזייפו וגילו כי האיש המכונה שרון הוא אחד מגדולי הפושעים עלי אדמות. העניין נהיה מוזר ומגונה עוד יותר כאשר התברר להם שהוא מתכונן לעבור לעולמם [עטוף] בתחושות של צער וכאב, מבלי שאיש על פני האדמה יוכל להעמידו למשפט על פשעיו הרבים. לפיכך הם החליטו שלא להסכים למחזה היתולי זה אלא כאשר יתוקנו התארים שניתנו לשרון."[6]

 

"כולם 'שרוניסטים' במידה זו או אחרת"

בעל טור ביומון הבינערבי "אל-שרק אל-אוסט", האסלאמיסט פהמי הוידי, טען כי מנקודת מבט ערבית אין הבדל בין שרון לבין פוליטיקאים ישראלים אחרים - כולם קיצוניים: "אין לנו דמעות לשפוך על שרון המפקד הצבאי והפוליטיקאי. איננו חשים צער על היעדרותו [מהזירה] ולא היתה לנו שום תקווה במדיניות שלו... אנו חשים כלפיו את אותן הרגשות שהוא חש כלפינו, כלומר שנאה, ואיננו מאחלים לו יותר מכפי שהוא איחל לנו כערבים וכפלסטינים...

 

אינני מבין כיצד ניתן לשכוח את רשימת הפשעים שביצעו שרון וחבורת המפקדים הישראליים האחרים ולדבר על 'המתינות' של האיש בשל סיפור הנסיגה מעזה ובשל דבריו על מדינה פלסטינית נוספת שתקום לצד ישראל... [בנסיגה מעזה] האיש נקט החלטה חד צדדית והתעלם מהצד הפלסטיני שלטענתו הוא חפץ לכונן עמו שלום. את הנסיגה יש לזקוף לזכות המאבק הלאומי הפלסטיני יותר מאשר לזכותו של שרון, משום שהפעולות [המזוינות] האמיצות של ההתנגדות [הפלסטינית] הן ששכנעו אותו כי הישארותם של הישראלים בעזה תעלה לו יותר מכפי שהוא מסוגל לשאת...

 

צריך להיות ברור לכל ששלוש המפלגות הישראליות הראשיות ('קדימה', 'הליכוד' ו'העבודה') קרובות מאוד בהשקפתן לגבי פתרון הסכסוך... והן מתנגדות לחזרה לגבולות 67', לנסיגה מירושלים ולשיבת הפליטים... כולם 'שרוניסטים' במידה זו או אחרת ומנקודת מבט ערבית ופלסטינית... כולם ניצבים במחנה הקיצוניות. נאיבי ואף טיפשי מבחינה פוליטית לטעון שאחד מהם הוא אפשרות טובה יותר עבור הפלסטינים, וקל וחומר לטעון ששרון מייצג זרם מרכז מתון השואף לשלום וביטחון... מה שהיה לפני [אשפוזו של] שרון לא יהיה שונה בהרבה ממה שיהיה אחריו. כל שינוי יישאר במסגרת טקטית ולא אסטרטגית..."[7]

 

גם העורך הראשי של היומון המצרי הממשלתי "אל-אח'באר", גלאל דוידאר, הטיל ספק בטענה ששרון יכול היה לקדם את תהליך השלום: "ההיסטוריה של שרון התוקפן, הטרוריסט ושופך הדמים ביחס לאומה הערבית בכלל ולעם הפלסטיני בפרט גורמת לכולנו לקבל בברכה את עזיבתו ולא להצטער עליה... טבעי שרוב הישראלים בשל אופיים התוקפני ובעל שאיפות ההתרחבות רואים בשרון גיבור ציוני שפנה להגשים את תקוותיהם לחסל את זכויות הפלסטינים ולמנוע מהם את מולדתם... יש הסבורים ששרון נהנה מכוח ופופולריות שהיו מאפשרים לו להגיע להסכם שלום. אינני סבור כי הדבר עולה בקנה אחד עם אופי השליטים ששלטו בישראל מאז הקמתה. כולם הסכימו בדרכים שונות על אסטרטגיה אחת והיא לנהל מדיניות של התרחבות על חשבון האדמה הפלסטינית מבלי לוותר על שאיפותיהם התוקפניות ביחס למדינות ערביות נוספות..."[8]

 

חשש לעתיד תהליך השלום

לעומת זאת, בעל הטור ביומון הבינערבי "אל-חיאת", ע'סאן שרבל, הביע חשש לעתיד תהליך השלום בהיעדר  מנהיגותו של שרון: "אתמול התעוררו אנשי האזור לגלות שאריאל שרון נאבק על חייו והמבטים הופנו לעברו של האיש שנאבק בערבים ובפלסטינים רבות ללא פשרה וללא רחמים. היעדרותו של ראש ממשלת ישראל אינה מאיימת על הישות [הציונית] בהתמוטטות מהסוג שעשוי היה להתרחש בהיעדרות שליט אבסולוטי. ישראל התבצרה מבעוד מועד במוסדות המרחיקים ממנה סכנות מסוג זה. ואולם, היעדרותו של שרון עודנה אירוע חשוב מבחינה פנימית, אזורית ובינלאומית. 'הבולדוזר' [שרון] לא היה רודף שלום או איש שלום. תולדותיו העקובים מדם אינם מאפשרים אהדה מסוג זה. ואולם התרחישים בתקופה האחרונה התבססו על כך שישנו אדם שמסוגל, אם הוא חפץ בכך, לקבל החלטות קשות וכואבות ויש לו את הלגיטימיות הציבורית לקבל החלטות אלה..."[9]

 

"שרון שבר את חלום ישראל הגדולה"

העיתונאי הקופטי הידוע מכרם מחמד אחמד התייחס לשינויים המהותיים שחלו בהשקפותיו של שרון: "למרות הגסות שבה נהג שרון בפלסטינים, למרות ששמר על סודיות רבה ביחס להשקפתו לגבי העתיד, למרות שהתנגד להכיר בפלסטינים כשותפים בתהליך השלום ולמרות תכסיסיו הערמומיים שהפכו את מפת הדרכים לדלת מסתובבת חסרת מוצא, יש לזקוף לזכותו שהוא שבר את חלום ישראל הגדולה והכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית."[10]

 

שר התקשורת לשעבר בממשלת ירדן ובעל טור ביומון הבינערבי "אל-שרק אל-אוסט", צאלח אל-קלאב, הסביר גם הוא כי במצע המפלגה שהקים שרון יש ויתור על ארץ ישראל השלמה והכרה בכך שסיום הסכסוך יהיה באמצעות הקמת שתי מדינות שייהנו שתיהן משלום וביטחון. לפיכך, אין הוא מסכים עם הטענה כי "עולם ללא שרון יהיה טוב יותר". לדבריו, "הכרחי הוא שהערבים יתעניינו התעניינות רבה במחלתו של שרון, שכן הסוגיה קשורה לאדם שרצה הגורל שהוא יהיה אחרון המנהיגים ההיסטוריים של ישראל. הוא הפך את כל עמדותיו הקודמות ונהיה יותר מציאותי אפילו מהעומדים לשמאלו… הסוגייה איננה אהבה או שנאה [לשרון] אלא היא סוגיה פוליטית מסובכת.  לאור המציאות הישראלית הנוכחית, על בסיס מאזן הכוחות הבינלאומי הקיים ומתוך מה שאנו רואים ושומעים מדי יום, אין זה נכון לומר ש'עולם ללא שרון יהיה טוב יותר'…"[11]

 

"הדמוקרטיה הישראלית אמיתית ויציבה"

במאמר אחר שפרסם ביומון הבינערבי "אל-שרק אל-אוסט" ביקש צאלח אל-קלאב ללמוד דוגמא מן הדמוקרטיה בישראל: "התעניינות התקשורת הערבית במחלתו של ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, ובאפשרות שימות אינה פחותה מההתעניינות [שהיו מפגינים] במחלתו ובאפשרות מותו של נשיא מדינה ערבית מרכזית כלשהי. התעניינות זו מצביעה על הבגרות ועל ההתפתחות בהבנת הסכסוך באזור. כמו כן, היא מצביעה על גישה מציאותית ועל שקיעתו של שלב העיוורון שבו אסור היה אפילו להזכיר את השם 'ישראל'...

 

בעבר הסתפקו הערבים בגידופים ובצעקות [ביחסם לישראל] ולמעט במקרים יוצאי דופן ספורים לא ייחסו למצב הפנימי בישראל שום חשיבות. הם חשבו שכל הישראלים כולל ילדים, נשים, קומוניסטים ואפילו ערביי ישראל הם מקשה אחת...

 

בין אם נרצה או לא, ישראל היא חלק מהאזור ולכן כל התפתחות פוליטית, צבאית, ביטחונית, מדעית, אומנותית, חקלאית או בריאותית שחלה בה משפיעה בהכרח על המזרח התיכון כולו לחיוב או לשלילה. היעדרותו של שרון, או העובדה שיאלץ לפרוש מהפוליטיקה חשובה ביותר לאזור.

 

חשוב עוד יותר שאיש אינו צופה שהיעדרות זו תוביל להתמוטטותה של מדינת ישראל, או שתפרוץ בה מלחמת אזרחים או הפיכה צבאית. [ישראל] היא מדינה של מוסדות והדמוקרטיה של ישראל אמיתית ויציבה ואנו מקווים ש[דמוקרטיה שכזו] תעבור לכל מדינות ערב. ידוע כי פטירתם של מנהיגים חשובים בחברות דמוקרטיות עשויה להוביל למבוכה כלשהי, אך בשום מקרה אין היא מובילה למהומות, לרעידת אדמה [פוליטית] או לשינויים 'דרמטיים' כפי שקורה בחלק מהמדינות [הערביות] שלנו, בחלק ממדינות אפריקה ובאמריקה הלטינית."[12]

 

"ישראל מכבדת את זכות אזרחיה לדעת"

הסופר והעיתונאי הסעודי, האני נקשבנדי, טען כי ההערכה לה זוכים אזרחי ישראל מצד השלטון היא שהופכת את ישראל לטובה יותר ממדינות ערב ולחזקה יותר: "...ישראל היא המדינה הדמוקרטית ביותר באזור ובעלת השקיפות הרבה ביותר בהתייחסותה לעמה. יותר מאשר כל מדינות ערב והמדינות המוסלמיות יחדיו. רוצים הוכחה?... הביטו בסוגיית מחלתו של שרון... מהיום הראשון ומהרגע הראשון שבו נכנס לבית החולים ואפילו עוד לפני שהאמבולנס הגיע לבית החולים הוכרז על כך שהאיש לקה בשטף דם במוח... לא נותר בית בישראל שאינו יודע במה חלה ראש הממשלה... אפילו עקרות הבית יודעת ממה סובל שרון.

 

זאת בניגוד מוחלט למה שקורה בעולם הערבי המתפאר בכך שהוא טוב יותר מישראל. כאשר שליט ערבי נופל למשכב ואפילו כאשר בכיר פשוט חולה, איש לא יודע שהוא נכנס לבית חולים. ואם בכל זאת הידיעה נפוצה, לא מפרסמים מהי המחלה. באמת שאינני יודע מדוע להסתיר דבר שכזה... לדעתי הסיבה המרכזית, גם אם לא בהכרח היחידה, היא התעלמות מחשיבותו של העם, התעלמות מערכו והתעלמות מזכותו לדעת...

 

אנו אומרים כי האויב הציוני מבצע מעשי טבח גדולים ביותר נגד העם הפלסטיני ואני מסכים עם כך. אך באותה מידה שישראל אכזרית כלפי יריביה כך היא רחמנית כלפי בניה. היא מעריכה אותם ומכבדת את זכותם לדעת. לכן היא טובה וחזקה יותר מאתנו..."[13]

 

"שרון הוא תמונת ראי של המנהיגים הערבים"

מונא אל-טחאוי, בעלת טור מצרית ביומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-שרק אל-אוסט", מצביעה על הדמיון בין שרון לבין מנהיגים ערבים. כשם ששרון רצח אזרחים, כך גם מנהיגי ערב, אלא ששרון טוב ממנהיגי ערב, משום שהוא נבחר בבחירות דמוקרטיות: "העולם הערבי שונא מאוד את שרון, לא משום שהוא אחראי למותם של ערבים רבים, אלא משום שהוא ביסודו של דבר תמונת ראי של המנהיגים הערביים... והוא דמות משופרת שלהם. אם השנאה כלפי שרון מבוססת על מספר הערבים שהוא רצח, הרי שהוא יפסיד [בתחרות על מספר הנרצחים] לאישים [ערבים] שעמדו מאחורי הריגתם של רבים במהלך אירועי ספטמבר השחור [בירדן] ורצח אלפים בחמאת [שבסוריה] ובמקומות אחרים.

 

אם השנאה קשורה למעשי הטבח בסברה ושתילה, ששמו של שרון נקשר אליהם, הרי חשוב לזכור שמדינת ישראל ערכה חקירה ב-1983 ומצאה ששרון, שר הביטחון דאז, אחראי באופן בלתי ישיר לרציחתם של מאות גברים, נשים וילדים במחנות הפליטים במהלך פלישת ישראל ללבנון בשנת 1982. בעוד שחקירה ערבית מצאה שהאחריות הישירה מוטלת על כתפיהם של חברי המיליציות הלבנוניות שרצחו את הגברים, הנשים והילדים ברוביהם וסכיניהם... הקורבנות הערביים מעניינים אותנו רק כאשר הם נפגעים על ידי ישראל. אך מעשי הזוועה שאנו מבצעים האחד כלפי השני הם חסרי ערך לחלוטין בעיננו...

 

מעבר לכך, שרון הוא דוגמה למצביא שעבר לפוליטיקה, כמנהיגים רבים, אך בניגוד לרבים מאנשי הצבא שהגיעו לשלטון בעולם הערבי דרך בחירות מזויפות, שרון נבחר בדרך דמוקרטית..."[14]