כללי

 

בעלי טורים סעודיים תוקפים את קיצוניות השיח הדתי במדינה

 

לאחרונה נשמעת בעיתונות הסעודית ביקורת על אופי השיח הדתי הנשמע בעיקר בדרשות במסגדים. בעלי טורים טענו כי השיח הדתי מעודד קיצוניות ופילוג בקרב המוסלמים. אחרים טענו כי מאחר שהשיח הדתי נשען על העבר ואינו מתאים לרוח התקופה, הוא מונע כל ניסיון לרפורמה ולקדמה בסעודיה. חלק מהכותבים אף הציעו לערוך רפורמה בשיח הדתי, הכוללת ניסוח פירושים מודרניים ואנושיים יותר, בחירת דרשנים בקפידה וכן חקיקת חוקים נגד הסתה בבמות הדרשנים. להלן אחדות מהביקורות בנושא:

 

השיח הדתי מעודד קיצוניות

במאמר שפרסם ביומון הסעודי "אל-וטן", טען בעל הטור ח'אלד אל-ע'נאמי, כי העיסוק המרובה בנושא התכפיר הוא המעודד טרור בסעודיה. במאמר כתב אל-ע'נאמי: "למרבה הצער, השיח הדתי המסורתי משרת רבות את אלו המאשימים אנשים בכפירה מבלי משים...

 

כאשר מתפרסמים פסקי הלכה והודעות מהמסגדים, המאשימים בכפירה את האסכולות האסלאמיות האחרות כמו הצופיות והשיעה; כאשר [פסקי ההלכה] מתעלמים מכך שהצופיות היא חלק בלתי נפרד מהזהות הסעודית, ומכך שהשיעים מהווים מספר גדול מתושבי האזורים המזרחי והדרומי בסעודיה - הדברים משרתים את המאשים אדם אחר בכפירה. אפילו המשפט 'אנו מאשימים בכפירה רק את מי שאללה ושליחו האשימו בכפירה', החוזר על עצמו בקרב חוגי הדת באופן כללי, [איננו יותר] מסיסמה, וחלק בלתי נפרד מחשיבתם של אלו המאשימים אנשים בכפירה וחוזרים על כך כפי שחוזרים אחרים. הוויכוח בשאלה על מי חל משפט זה ועל מי לא אינו אלא ויכוח קטן...

 

עד לא מזמן, אנשים [בסעודיה] לא ידעו הרבה על נושא התכפיר ולא התעמקו בו, בעוד היום כולם מתעמקים בסוגיה חשובה זו... מדוע? משום שאנו מדברים רבות על התכפיר - בספרים, בעבודות מחקר, בעלונים ובדרשות במסגדים... זהו דבר רע המתפשט ופגע גדול שיביא להחמרת בעיית [הטרור], אך אף פעם לא יביא לפתרונה...".[1]

 

במות המסגדים מסיתות ליריבות עדתית

ביקורת נוספת על השיח הדתי בסעודיה השמיע עורך הדין עבד אל-רחמן אל-לאחם. במאמר שפרסם ביומון אל-וטן, תחת הכותרת "במות המסגדים שלנו והמטען העדתי", כתב: "המסגד שימש במהלך כל התקופות באסלאם מופת של אחדות דתית, מאחר והוא כלל את כל האסכולות והעדות לסוגיהן השונים. כמו כן, שימש [המסגד] מפלט עבור המוסלמים בעת אסון ומשבר, ללא אפליה ביניהם. במות המסגדים שימשו מקורות אור להפצת תודעה דתית, והדרשות בהן לא נכנעו למגבלות אידיאולוגיות ולזרם רעיוני [מסוים]...

 

אולם, לאחר הופעת מגמות דתיות בעלות גוון אידיאולוגי, ולאחר התפשטות תרבות ההתחפרות של כל אסכולה בתוך עצמה והתרחבות הפער העדתי בין בני אותה דת, נכנעו אחדות מבמות המסגדים לקידוש מושגים עדתיים [נפרדים], מבלי לשמור על הכיוונים שהציבה השריעה למסגד כמוסד אסלאמי מאחד. חלק מהבמות נותרו במשך העשורים האחרונים כבמות לנשיאת נאומים ולמתן דרשות ושיעורים שלא מציעים למאזין דבר המסייע לו בענייני דתו, או מועיל לו בענייני העולם הזה.

 

[במות המסגדים הפכו] לבמות לקריאה ליריבות עדתית ולהחייאתה מחדש; הבמה משמשת ככלי תקשורתי ולעיתים [אף ככלי] פוליטי עבורה ועבור מי שחולק עמה את האידיאולוגיה שלה; להסתה נגד המתנגדים לאידיאולוגיה של במות אלו; לריקון הבמה מהמסר הבסיסי שלה אותו קבעו האסלאם, הסונה של הנביא והח'ליפות שהשאיר אחריו.

 

הדבר מחמיר כאשר התנהגות זו ננקטת במסגדים בעלי אופי מקודש למוסלמים מכל האסכולות, כאשר המסגדים מנוצלים לליבוי הרוחות באזור מסוים... והיא מחריפה [אף יותר] כשכל זה נעשה בשם אללה ותחת סיסמת ההגנה על הדת ומתוך קנאות לסונה של הנביא...".[2]   

 

דרושה חקיקה נגד דרשות בעלות אופי עדתי

בהמשך לאותו מאמר כתב עבד אל-רחמן אל-לאחם: "נוכח התמורות הבינלאומיות המודרניות, ולאור התפשטות הערכים והמושגים התרבותיים המודרניים בעלי האופי הגלובאלי, עלינו לבחון מחדש את אמות המידה המסורתיות על פיהן נבחר הדרשן שמותר לו לעלות לבמה ולשאת דרשה בפני הציבור. לא די ביראת שמיים ובידע הלכתי כדי למלא תפקיד בעל חשיבות רבה זו.

 

לדרשן יש הכוח והיכולת, מתוקף תפקידו, להעביר לשומעיו את דעותיו ואמונותיו. לכן, הכרחי שיהיה לדרשן, במיוחד בבמות בעלות רגישות מיוחדת, הידע המספיק אודות השינויים החלים סביבו והמיומנות לבחור את נושאי הדרשה. זאת באופן שאינו חורג מהמטרות הכלליות של ניתוח דרשת יום השישי, כדי שהבמה לא תהפוך כלי להטמעת פירוד, להצתת רוח היריבות ולכזו הנשלטת על-ידי מי שרוכב עליה ומחזיק במושכות...

 

כמו כן, הכרחי לחוקק חוקים שיהיה בהם גינוי של כל צורה מצורות המטען העדתי והצתת קנאות עדתית, גזעית או אזורית. אין להסתפק בדרשות מופשטות או להסתמך על המצפון בלבד, שכן כישרון הדרשנות לבדו בסוגיות מעין אלו אינו מספיק. [כמו כן], אין די בכך כדי להזהיר את מי שנגוע בכיתתיות או בגזענות, שהתנהגות זו אסורה מבחינה דתית, או שהיא בלתי מוסרית, או שהיא עלולה לגרום למשברים מדיניים שהאזור אינו מסוגל לשאת.

 

הכרחי ש[דברי אזהרה אלו] יעוגנו במסמכים חוקיים שיתבעו דין וחשבון ויפלילו כל מי שינהג באופן מעין זה... חוקים אלו ישמשו גדר שאסור לאיש לחצותה... באמצעות [חוקים אלה] נוכל להשתלט על גלי הקיצוניות האסכולתית והעדתית הנתעבת".[3]

  

השיח הדתי אינו נשען על רוח התקופה

בעל הטור סעוד אל-בלוי טען כי השיח הדתי בסעודיה נשען על מורשת העבר בלבד ואינו מתאים לרוח התקופה. לפיכך, יש לערוך רפורמה בשיח הדתי. במאמר ביומון הסעודי "אל-וטן", כתב אל-בלוי: "... השיח האסלאמי 'מתעקש' תמיד להתחיל מן העבר כנקודת מוצא ולהישען עליו באופן מתמשך... היום, אנו רואים ששיח ההסתה, השנאה והאלימות האידיאולוגית והפיזית, משתלט על הרגש ועל השכל. זאת משום שמי שמשתמש בשיח זה ומחזק אותו, כאילו רוצה, ייתכן שבלי כוונה, להראות שלמורשת המוסלמית אין נכסים הומאניסטיים משמעותיים, זולת אלימות וקיצוניות...    

 

אנו לא נסייע ליצירת תוצר תרבותי כלשהו ברמה האנושית [הכללית], כל עוד מכיל השיח האסלאמי שלנו ערכים דתיים קיצוניים הדוחים את חידוש השיח ואת תיקונו, באופן שיעלה בקנה אחד עם השלב ההיסטורי הקשה שבו אנו חיים... מאחר שנקודת המוצא של השיח האסלאמי היא פירוש הטקסט, אין מנוס מלעיין מחדש בפירוש זה. עיון מחדש משמעו חיפוש אחר פירושים חדשים שיסתמכו על הטקסט ישירות ולא על ערימות של עניינים שוליים. הרפורמה היא דבר חשוב והכרחי, והיא איננה חיי מותרות תרבותיים, אלא צורך הכרחי...".[4]

 

במאמר נוסף בנושא טען אל-בלוי כי השיח הדתי עומד בפני הניסיונות לעריכת רפורמה בסעודיה,  ודרש לערוך רפורמה בשיח זה תוך חיפוש אחר פירושים חדשים ואנושיים יותר, כדי לסלק את הליקויים בו. במאמר שפרסם תחת הכותרת "הצורך בביקורת השיח הדתי", ביומון הסעודי אל-וטן, כתב אל-בלוי: "מאחר שביקורת הגיונית היא בסיס לתיקון כל פגם, הכרחי לבקר את השיח הדתי האסלאמי בכמה משלביו ההיסטוריים, כדי לעמוד על מגרעותיו העיקריות. זאת בפרט משום שהדתות, שבאו ממטרות אצילות, נוצלו עם הזמן למטרות אנושיות פרטיות הנשענות על מתן לגיטימציה דתית לאינטרסים המשרתים קבוצה אחת [של אנשים] ומתעלמים [מקבוצה] אחרת.

 

דבר זה מחייב לבחון ולנתח את השיח הדתי, כדי להגדיר את ליקויי החשיבה ולסלקם. זאת לצד הדגשת החשיבה הנאורה, במטרה להטמיע בה ערכים אנושיים העשויים להעלות את רמת החברות האסלאמיות, החיות עדיין במשבר בתרבותן, [תרבות] שבה מאשימים בכל מצב את האויב החיצוני... שורש הבעיה הוא שהשיח הדתי מתעקש תמיד להיות המחלץ היחידי של הציבור מבעיותיו ומשבריו, בעוד שבפועל שפתו המליצית אינה מציעה פתרונות מתאימים, והיא קורסת למול המשברים המדיניים והלא מדיניים שעברו ועודם עוברים על ההיסטוריה האסלאמית.

 

הפנייה למורשת העבר, עקב ההתנגדות לחידוש השיח הדתי, היא מעשה שאיננו מועיל רבות ביחס לחברות העולם האסלאמי,... מורשת זו נעשתה אויב לתרבות המודרנית ולקדמה המדעית והתרבותית. שכן, השיח הדתי מקדש את המחשבה ההלכתית הנשענת על העבר בלבד, חשיבה אשר יוצרת את השולי ומקדשת אותו...".

 

כדוגמה לכך שהשיח הדתי מכשיל את הניסיונות לרפורמה בסעודיה, התייחס אל-בלוי לנושא אבטלת הנשים בסעודיה: "אחד הדברים המוזרים של השיח הדתי בן דורנו בכך שהוא מהווה מכשול בפני ניסיונות החידוש והחיפוש אחר פתרונות מודרניים פרקטיים, המתאימים לבעיותינו. אם ניקח את אבטלת הנשים [בסעודיה] כדוגמה פשוטה, נגלה... שהשיח הדתי הוא הראשון שעמד נגד צעדי הפתרון הראשונים לבעיה זו, והוא לא הציע פתרונות חלופיים שניתן ליישמם בפועל. מכאן, ששיח זה מהווה משבר אנושי ממשי בכך שהוא נוקט בשפה הבורחת מן המציאות הגרועה של חברתנו".[5]

 

קריקטורה "אל-שרק אל-אוסט": "חפש את הקיצונים...";

 על במת הדרשן כתוב: "בימות הקיצונים"