כללי

פוליטיקאי לבנוני: איראן, היא האויבת האמיתית של לבנון, לא ישראל

בשבועות האחרונים התרבו הדיווחים בתקשורת הערבית והזרה על מאמצים אמריקאים לקדם מו"מ דיפלומטי בין ישראל ללבנון, שיוביל בין היתר להסדרת המחלקות על הגבול היבשתי ביניהן. דיווחים אלה התקבלו בחשש ובהתנגדות מצד גורמים בלבנון, בעיקר מקרב תומכי חזבאללה ותנועת אמל, שראו בכך צעד לקראת נורמליזציה עם ישראל.

 

על רקע דיווחים אלה, פרסם שארל ג'בור, עיתונאי לבנוני וראש מנגנון ההסברה במפלגת 'הכוחות הלבנוניים' המתנגדת לחזבאללה, מאמר ביומון הלבנוני נדאא' אל-וטן, בו הדף את הטענה כי מדובר במגעים לקראת נורמליזציה והוסיף כי טענה זו הומצאה על ידי חזבאללה כדי להסיח את תשומת הלב מהתחייבותו לפרק את נשקו במסגרת הסכם הפסקת האש בין לבנון לישראל שנכנס לתוקפו ב-27.11.2024. לדברי ג'בור, המטרה במגעים בן ישראל ללבנון היא להחזיר ללבנון את השליטה על גבולותיה ושטחה ולחדש את יישום הסכם שביתת הנשק בינה לבין ישראל משנת 1949, אותו תיאר כ"החלטה הטובה ביותר" שקיבלה לבנון, ואשר פתח את "תור הזהב" הפוליטי והכלכלה בלבנון.

 

ג'בור טען כי לבנון היא האשמה בקריסת הסכם שביתת הנשק מאחר שלא הצליחה לשלוט על גבולותיה ואולצה להפוך למדינת עימות עם ישראל על ידי שורה של גורמים בראשם הפלגים הפלסטינים, המשטר הסורי בראשות משפחת אסד והמשטר האיראני, אשר השתלטו על מוקדי קבלת ההחלטות בלבנון, הכפיפוה לרצונם, סיבכו אותה במלחמות ומנעו את קיומה כמדינה ריבונית. לפיכך, טען, הם, ולא ישראל, הם האויבים האמיתיים של לבנון.

 

שארל ג'בור[1]

 

להלן תרגום מאמרו של ג'בור: 

 

"מאז נוסדה מדינת ישראל, לבנון דבקה בעמדה הערבית העוינת אותה משום שהיא שוללת מן העם הפלסטיני את זכותו למדינה. העימות היחיד [מול ישראל] שבו השתתפה [לבנון] היה בשנת 1948. הוא הסתיים בהסכם שביתת הנשק בין לבנון לישראל בשנת 1949 שכובד על ידי שתי המדינות, עד שהופר על ידי הארגונים הפלסטיניים בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת וקרס לחלוטין בעקבות מלחמת [ששת הימים] ב-1967.

 

הוכח כי ההחלטה הטובה ביותר שלבנון עשתה בהיסטוריה שלה הייתה כיבוד הסכם שביתת הנשק וכי תור הזהב הפוליטי, הפיננסי, הכלכלי, התרבותי והתיירותי שידעה היה בין שתי חתימות: החתימה על הסכם שביתת הנשק ב-1949 והחתימה על הסכם קהיר ב-1969 [אשר התיר לאש"ף לפעול מתוך אדמת לבנון].[2]

 

מכאן, הנהגת לבנון באותה העת הייתה אמיצה ונבונה כשהגדירה את לבנון כמדינה התומכת בעמדת מדינות ערב ולא כמדינת עימות. כשלבנון אולצה להפוך למדינת עימות, תוך ביטול יכולתה דה פקטו לקבל החלטות, היא הפכה לזירת מוות, כאוס, מלחמות ואסונות. ביטול [יכולת] המדינה [לקבל החלטות] אפשרה למשטר אסד ולאחר מכן ל[מנהיג העליון של איראן עלי] ח'אמנאי להשתלט על קבלת ההחלטות בה. [ציר] ההתנגדות הפך את לבנון לזירה קדמית של מיזמיו ההרסניים נגד הפלסטינים ונגד הלבנונים.

 

עד היום לבנון מחויבת לעמדה לפיה הפתח לנורמליזציה עם ישראל טמון בהכרתה בזכות העם הפלסטיני למדינה ועיקר רצונה [של לבנון] הוא לשוב להסכם שביתת הנשק ולא לנורמליזציה. חזבאללה המציא את עניין הנורמליזציה כדי להסיט את תשומת הלב מההכרח לפרק את תשתיתו הצבאית ולזנוח את תוכניתו החמושה במסגרת יישום הסכם הפסקת האש, ההחלטות הבינלאומיות והסכם טאא'ף.[3] זאת, בעוד מה שעומד על הפרק כיום הוא [כלל] לא הנורמליזציה... אלא שליטת המדינה על גבולותיה ואדמתה וחידוש הסכם שביתת הנשק – ותו לא.

 

יש להציג את העובדות הבאות ולהתרחק מהניסיונות המתמשכים לסלף את ההיסטוריה:

 

ראשית, לבנון היא זו שהקריסה את הסכם שביתת הנשק [מ-1949] ולא ישראל, מאחר שבשל סיבות פנימיות ידועות היא לא הצליחה לשלוט בגבולה ולכפות את ריבונותה, כפי שעשתה ירדן.

 

שנית, ישראל יצאה מלבנון מרצון במאי 2000... ובמקום שלבנון תנצל את העובדה שישראל יישמה את החלטת [מועצת הביטחון] 425[4] ותשוב להסכם שביתת הנשק, היא המציאה את [הטענה לפיה] 'חוות שבעא' - שנמצאות בשטח סוריה, אותן כבשה ישראל בעקבות מלחמת 1967 ועליהן חלה החלטת [מועצת הביטחון] 242 - [הן שטח לבנוני כבוש ולפיכך החלטה 425 טרם יושמה במלואה].[5] האו"ם [לעומת זאת] סבור שהכללת החוות בהחלטה 425 מחייבת את שרטוט הגבולות בין לבנון לסוריה ואישור בכתב של דמשק, כי החוות הן של לבנון ולא שלה. זה לא קרה משום [שציר] ההתנגדות לא מעוניין בנסיגת ישראל, אלא בסכסוך חמוש כדי להצדיק את נשקו ושליטתו על קבלת ההחלטות בלבנון.

 

שלישית, הנסיגה החד צדדית של ישראל [מדר"ל] הפתיעה מאוד את הנשיא [הסורי דאז] חאפט' אל-אסד משום שהבין כי מהלך זה מעביר את הלחץ אל משטרו לסגת מלבנון, כי הוא השתמש בישראל כתירוץ כדי להותיר את צבאו [שם]... לאחר מלחמת 67' העיקרון על פיו התנהל אסד [בסוריה] היה – לא שלום ולא מלחמה עם ישראל. זאת, בעוד שהעיקרון על פיו התנהלו אסד וח'אמנאי בלבנון מול ישראל היה עימותים קבועים שיתרצו את החזקתם בקלף המכונה 'ההתנגדות' כפתח לשליטה בלבנון.

 

רביעית, אסד וח'אמנאי הם אלה שמנעו מלבנון לשוב להסכם שביתת הנשק [עם ישראל]. יציאת הצבא הישראלי [מלבנון] כיישום של החלטה 425 הייתה אמורה להוביל לחזרה להסכם [שביתת הנשק] מ-1949, אך חזרה כזו [היתה] מפקיעה [למעשה] מידיהם של אסד ושל ח'אמנאי את הקלף המכונה ההתנגדות. לכן, לא ישראל אחראית לאי חידוש הסכם שביתת הנשק.

 

חמישית, חזבאללה, ולא ישראל, הוא שגרם למלחמת יולי 2006, שכן הוא תקף פטרול של הצבא הישראלי..., חטף שני חיילים והרג שלושה נוספים.

 

שישית, חזבאללה, ולא ישראל, הוא שגרם למלחמת אוקטובר 2023 [בעקבות מתקפת חמאס], כשהמזכ"ל [דאז חסן נסראללה] הכריז על מה שמכונה 'מלחמת התמיכה' במלחמת מבול אל-אקצא.

 

לאור כל האמור לעיל, מתברר כי [ציר] ההתנגדות על כל גווניו, ביטל את המדינה והשתמש בלבנון כפלטפורמה לתקיפת ישראל החל מאמצע שנות השישים של המאה הקודמת ועד          ל-8 באוקטובר 2023. מי שסירבה להחיות את הסכם שביתת הנשק שעליו מורה הסכם טאיף אינה ישראל אלא ההתנגדות שמנעה מלבנון ליישם את חוקתה. אם הפסקת האש היתה נשמרת מלכתחילה, לבנון לא היתה נכנסת לגיהינום במשך 60 שנה.

 

העובדות מבהירות כי מה שמכונה ההתנגדות הוא התירוץ לשליטה על לבנון במסגרת תוכנית ההתפשטות האיראנית וכי האויב של לבנון בפועל הוא מי שמונע את קיומה של מדינה אמיתית שמחזיקה לבדה בנשק, בהחלטה על מלחמה ובגבולות – ומי שעשו זאת הם משטר אסד ולאחר מכן משטר ח'אמנאי ולא ישראל. לכן, האויב בפועל של לבנון כיום הוא משטר ההתפשטות האיראנית. האיבה לישראל קשורה לזכותם של הפלסטינים למדינה ופתרונה טמון ביישום היוזמה הערבית לשלום. באשר לעניין הגבול עם ישראל, [הפתרון] טמון בהחייאת הסכם שביתת הנשק... שהצד הלבנוני הוא שהפר אותו ולא ישראל.

 

אויבה האמיתי של לבנון הוא מי שהותירה כזירת [לחימה], מי שמנע את יישום החוקה, מי שמנע מן המדינה את הבלעדיות על הנשק, קבלת ההחלטה על המלחמה והשליטה על הגבולות ועל האדמה, מי שסירב להחיות את הסכם שביתת הנשק ומי שסיפח את לבנון קודם כל לסוריה של אסד ושנית, לאיראן של ח'אמנאי. אויבותיה האמיתיות של לבנון הן סוריה שבשליטת אסד ואיראן שבשליטת ח'אמנאי."[6]