כללי

זעם בסוריה: ההצהרה החוקתית שאישר הנשיא היא צעד נוסף בדרך לשלטון דיקטטורי חדש

מאת א.פרי

 

ב-13.3.25 חתם נשיא סוריה החדש ומנהיג ארגון היאת תחריר אל-שאם (להלן HTS), אחמד אל-שרע (שנודע עד לאחרונה בכינוי אבו מוחמד אל-ג'ולאני), על ההצהרה החוקתית הסורית - מסמך שישמש כחוקה של סוריה לשלב מעבר השלטון שיימשך לכל הפחות חמש שנים. אישור ההצהרה החוקתית נעשה במהלך מהיר יחסית, כשבועיים לאחר כינוס "ועידת הדיאלוג הלאומי" הסורית שהוצגה כמפגש בין מאות נציגים מהעדות והקבוצות השונות בסוריה במטרה להניח את היסודות לשלב המעבר במדינה. אולם, בפועל הורחקו מוועידה זו כוחות פוליטיים בולטים במדינה.

 

עיון בהצהרה החוקתית מלמד כי מדובר בצעד נוסף שנוקט HTS בדרך לביסוס השלטון הדיקטטורי שלו במדינה, שכן, סעיפי החוקה מרכזים בידי הנשיא סמכויות רבות ושליטה על שלוש הרשויות במדינה, ובכלל זאת מינוי חברי הפרלמנט, חברי הממשלה, שופטי בית המשפט החוקתי העליון וחברי המועצה הסורית לביטחון לאומי. כמו כן בהצהרה החוקתית נעדרים מנגנונים של פיקוח ותביעת דין וחשבון מהנשיא, והיא אינה קובעת כי העם הוא מקור השלטון.

 

אישור ההצהרה החוקתית עורר ביקורת וזעם מצד גורמים רבים בסוריה, ובמיוחד מצד הכורדים שמחזיקים במנהל עצמי בצפון מזרח סוריה ומצד הדרוזים במחוז סוידאא', שראו בה "הצהרה דיקטטורית", שאינה תואמת את רצון העם ואיימו כי לא יצייתו לה. כמו כן, בשני אזורים אלה התקיימו הפגנות מחאה נגד ההצהרה החוקתית. ביקורת דומה הופיעה גם במאמרים שפורסמו על ידי כותבים סורים רבים בתוך סוריה ומחוץ לה, בהם נטען כי ההצהרה החוקתית מתעלמת מכך שהמהפכה התחוללה במטרה להשיב לעם את תפקידו בשלטון ולמען הדמוקרטיה וכי היא מהווה את תחילת ייסודה של דיקטטורה חדשה שתירש את קודמתה.

 

נשיא סוריה, אחמד אל-שרע (מימין), חותם על ההצהרה החוקתית הסורית[1]

 

דוח זה יציג את הנקודות המרכזיות בהצהרה החוקתית ואת הביקורת שהיא עוררה בסוריה.

 

הנשיא מרכז בידיו סמכויות רבות ושולט ברשות המבצעת, המחוקקת והשופטת

53 סעיפי ההצהרה החוקתית – אותם ניסחה ועדה בת שבעה חברים שמונו על ידי אל-שרע - מרכזים סמכויות רבות בידיו של הנשיא הסורי ומאפשרים לו שליטה על שלוש הרשויות בסוריה. כך, ברשות המחוקקת אל-שרע יהיה אחראי על מינויים של כל חברי הפרלמנט הסורים – כאשר שליש מהם הוא ימנה באופן ישיר, והיתר ימונו על ידי ועדה עליונה שאותה הוא עצמו ירכיב. בנוסף ניתנת לאל-שרע הזכות להציע חוקים.

 

ברשות המבצעת הנשיא הוא זה שימנה את שרי הממשלה הסורית ויפטרם. כמו כן, בהצהרה החוקתית לא מוזכר תפקיד ראש הממשלה שככל הנראה בוטל. הוועדה המנסחת הסבירה בעת חתימתו של אל-שרע על ההצהרה כי הנשיא יהיה ממונה על הרשות המבצעת, וכי הגבלת הרשות המבצעת בידי הנשיא נועדה לשרת את הצורך לפעול במהירות ולהתמודד עם כל קושי בשלב המעבר בסוריה.[2]

 

ברשות השופטת הנשיא הוא זה שימנה את שופטי בית המשפט החוקתי העליון שבסמכותו לפסוק לגבי חוקתיות החוקים ואשר אחראי על הקמת הגוף שיטפל בצדק המעברי[3], על הקמת רשות הבחירות העליונה וגופים נוספים.

 

זאת ועוד, ההצהרה החוקתית קובעת כי הנשיא הוא גם המפקד העליון של הצבא הסורי ובסמכותו להכריז על מצב חירום לתקופה של עד שלושה חודשים, בהסכמת המועצה הסורית לביטחון לאומי, שהנשיא הוא גם זה שעומד בראשה והיא מורכבת מאנשים שהוא מינה.[4]

 

מול כל אלה נעדרים מן ההצהרה החוקתית מנגנונים לתביעת דין וחשבון מהנשיא הסורי אם יחרוג מתפקידו או ינצל סמכויותיו לרעה.

 

חלקים אחרים בהצהרה החוקתית הטילו גם כן צל כבד על עתידה הדמוקרטי של סוריה: משפטנים סורים טענו שגם אם ישנם סעיפים חיוביים בהצהרה, סעיפים אחרים פוגמים בהם. כך למשל, חרף הסעיף שקובע כי האזרחים שווים בפני החוק בזכויותיהם ובחובותיהם ללא אפליה על רקע גזע, דת, מין ומוצא, והסעיף המחייב שוויון הזדמנויות בין האזרחים בענייני עבודה, נקבע שהנשיא הסורי חייב להיות מוסלמי. כמו כן, נראה כי את הסעיפים בדבר הגנה על זכויות אדם, חופש ביטוי, חופש עיתונות ועוד, יוכל הנשיא להגביל באמצעות סעיף אחר בהצהרה החוקתית המתיר לו להכריז על מצב חירום, בהסכמת אנשים מטעמו.[5]

 

חלק מתוך ההצהרה החוקתית הסורית[6]

 

ההצהרה החוקתית – עוד צעד לביסוס המהלכים האנטי דמוקרטים של המשטר החדש

יצוין כי פרסום ההצהרה החוקתית מצטרף למהלכים קודמים בהם נקט השלטון הסורי בראשות HTS שעוררו חשש בסוריה כי המשטר הדיקטטורי של אסד הוחלף במשטר דיקטטורי אחר. כך, ב- 29.1.25 ארגן השלטון הסורי את "ועידת הניצחון" שבה התקבלו באופן חד צדדי החלטות על שלב המעבר בסוריה, ובהן מינוי אחמד אל-שרע לנשיא הסורי והסמכתו להרכיב מועצה מחוקקת זמנית לשלב המעבר. הוועידה לא כללה נציגות של ארגונים פוליטיים ואזרחיים סורים ויתרה מכך במהלכה הוחלט על פירוקם.[7] הוועידה נערכה כאירוע צבאי אליו הוזמנו פלגים צבאיים שתומכים באל-שרע, ללא נציגים צבאיים כורדים מצפון מזרח המדינה ודרוזים ממחוז אל-סוידאא'.[8]

 

בנוסף, ב-25.2 נערכה "ועידת הדיאלוג הלאומי" הסורית שטרם התכנסותה הוצגה כמפגש בין מאות נציגים מהעדות והקבוצות השונות בסוריה במטרה להניח את היסודות לשלב המעבר במדינה. אולם, בפועל הורחקו מוועידה זו כוחות בולטים, ובראשם נציגים מהמנהל העצמי של צפון מזרח סוריה, ואת זהות המשתתפים בוועידה קבעו גורמים המזוהים עם HTS, דבר שחיזק את הרושם כי הארגון שולט על הנעשה בה.[9] כמו כן, עוד לפני הוועידה הבהיר אל-שרע כי תוצאותיה ייחשבו להמלצות בלבד, קרי לא יחייבו את השלטון.[10] ואכן, הודעת הסיכום שלה כללה שורת אמירות כלליות בלבד ללא פירוט דרכי ביצוע, כמו חיזוק החירות כערך עליון בחברה, ביסוס עיקרון חיים משותפים בין כלל הסורים, הקמת מועצה מחוקקת בהקדם ועוד.[11] לפיכך הוועידה נתפסה כלא יותר מאשר צעד שיווקי שנועד להשיג לגיטימציה עממית וחיצונית ל- HTS לשלוט בסוריה בשלב המעבר.[12]

 

המשפט שמופיע בהצהרה החוקתית ולפיו ההצהרה מתבססת על ועידת הניצחון ועל ועידת הדיאלוג הלאומי רק חיזק את הביקורת כי ההצהרה אינה מייצגת באמת את העם הסורי ונועדה לבסס את השלטון החדש.

 

זעם בסוריה על ההצהרה החוקתית: אינה מייצגת את כלל החברה הסורית

ההצהרה החוקתית עוררה ביקורת רבה בקרב סורים רבים, ובמיוחד מצד יריבי ממשל HTS בסוריה: הכורדים שממשיכים להחזיק במנהל עצמי משלהם בצפון מזרח סוריה שאינו בשליטת השלטון הסורי עוד מתקופת משטר אסד, והדרוזים במחוז אל-סוידאא' בדרום המדינה שבו השליטה של HTS אינה מלאה.

 

המנהל העצמי של צפון מזרח סוריה הוציא ביום פרסום ההצהרה החוקתית, ב- 13.3, הודעה בה טען כי ההצהרה אינה משקפת את הרבגוניות הקיימת במדינה, אינה מקדמת שותפות של כל מרכיבי החברה הסורית ומבטאת "'מנטליות [של שלטון] אינדיבידואלי' שהיא המשך ישיר של המצב הקודם שהיה קיים בסוריה [קרי, בתקופת שלטון אסד] והעם התקומם נגדו". המנהל העצמי הוסיף וטען כי ההצהרה החוקתית "אינה משקפת את שאיפות העם" והיא אף "'מכשילה את המאמצים להשגת דמוקרטיה אמיתית בסוריה'..."[13]

 

"מועצת סוריה הדמוקרטית", הזרוע הפוליטית של "הכוחות הסורים הדמוקרטיים" שמשמשים כגוף הצבאי במנהל העצמי, הודיעה בתורה על התנגדותה המוחלטת להצהרה החוקתית שתוארה על ידה כ"ניסיון לייצר מחדש את הדיקטטורה תחת כסות של שלב המעבר".[14]

 

באל-סוידאא', המנהיג הרוחני הראשי של העדה הדרוזית, חכמת אל-הג'רי, הביע בדומה, התנגדות להצהרה החוקתית "שבתוכנה היא הצהרה דיקטטורית" והכריז כי "לא ניישם שום סעיף בשום חוקה או הצהרה [חוקתית] שאינו תואם את רצון העם וזכויותיו".[15] מנהיג רוחני נוסף של העדה הדרוזית במחוז, יוסף ג'רבוע, אמר כי בהצהרה "מוענקות סמכויות גדולות יותר לנשיא ולמועצה הנשיאותית או הלאומית [נראה שכוונתו למועצה לביטחון לאומי] שהוקמה ומתבססת על שישה או שבעה בכירים בראשות הנשיא אל-שרע וזה מגביל את [קבלת] ההחלטות בידי קבוצה אחת בעלת גוון אחד". הוא הביע תקווה כי ההצהרה החוקתית תשונה.[16]

 

בשני האזורים גם התקיימו הפגנות נגד ההצהרה החוקתית.

 

מימין: הפגנה בחסכה בצפון מזרח סוריה: "העם רוצה בשינוי החוקה"[17]

משמאל: הפגנה בעיר אל-סוידאא': "אל-ג'ולאני ואסד – שני צדדים של אותו המטבע"[18]

 

ניסיונות של חברי ועדת ניסוח ההצהרה החוקתית להצדיק את סעיפיה לא שכנעו במיוחד. ראש הוועדה, עבד אל-חמיד אל-עואכ, אמר כי המשטר הנשיאותי שאומץ בהצהרה הוא שמעניק לנשיא סמכויות רחבות וכי לא הייתה הרחבה של סמכויות חריגות אלה.[19] אולם טיעונים אלה לא הסבירו מדוע לא ניתנה לשום גורם בממשל הסורי סמכות לתבוע דין וחשבון מהנשיא על ביצועיו. אמירתו של חבר הוועדה, אחמד קרבי, בהקשר זה ש"העם הוא מי ששופט את הנשיא והפרלמנט"[20] לא זוכה לשום ביסוס בהצהרה החוקתית שתפקיד העם נעדר ממנה.

 

כותבים סורים: ההצהרה החוקתית - קידום דיקטטורה חדשה; לנשיא סמכויות רבות מידי

הביקורת על ההצהרה החוקתית מצאה ביטוי גם במאמרים של כותבים סורים רבים, שטענו כי ההצהרה מרכזת סמכויות רבות מדי בידי הנשיא, מדירה את העם והכוחות הפוליטיים השונים משותפות בקביעת גורל המדינה ומהווה את תחילת ייסודה של דיקטטורה חדשה.

 

כותב סורי: ההצהרה החוקתית מדירה את העם ומתעלמת משאיפתו לדמוקרטיה

הכותב הסורי, עמאר דיוב, טען במאמרו ב-16.3.25 כי בעוד שההצהרה החוקתית ריכזה סמכויות רבות בידי הנשיא אחמד אל-שרע, נעדר ממנה תפקיד העם הסורי בקביעת גורל המדינה. לאור זאת העריך, כי השלטון הסורי ישתלט על כל הרשויות וכי בסוריה עומדת לקום דיקטטורה מחדש. כך כתב: "הנשיא הסורי של שלב המעבר, אחמד אל-שרע, אישר הצהרה חוקתית שלא כללה את המילה 'זמנית', והיא נכנסה לתוקף. ההקדמה שלה התייחסה להודעת [הסיכום של ועידת] הניצחון, להודעת הסיום של ועידת הדיאלוג הלאומי ו[לכך שבניסוחה הייתה] הסתייעות בחוקות קודמות, אך היא התעלמה מיעדי המהפכה העממית במעבר לדמוקרטיה... השיח על חירות וכבוד הפך להיות בהתאם לרצון הממשל החדש וההצהרה [החוקתית] הזמנית תואמת את האינטרסים של הממשל ונשיאו...

 

סעיפים רבים בהצהרה [החוקתית] הזמנית מרכזים את הסמכויות בידי אחמד אל-שרע: הוא מי שממנה שליש [מחברי] המועצה המחוקקת; הוא מי שמרכיב ועדת בחירות שתבחר את יתר החברים והוא מי שממנה את השרים. בטקסט אין התייחסות לראשות הממשלה ויש הערכות שהוא מי שיעמוד בראשה והוא [גם] מי שממנה את שופטי בית המשפט החוקתי. [כמו כן] בסעיפי ההצהרה לא הופיעה המילה בחירות ונעדר תפקיד העם במשאל העם על טיוטת החוקה בסוף שלב המעבר. אורכו של שלב זה – חמש שנים – הוא הוכחה נוספת לסכנה [הטמונה] בשליטת נשיא המעבר על המדינה ועל כל הרשויות. היה ניתן להסתפק בשנתיים או שלוש לכל היותר...

 

בהצהרה [החוקתית] אין שום סעיף על הריבונות העממית, בעוד שבחוקה מ-1950 יש סעיף שקובע: 'הריבונות מבוססת על שלטון העם, באמצעות העם ולמען העם'. המהפכה העממית התחוללה כדי להחזיר לעם את תפקידו בקביעת גורל המדינה, אך לאחר שתפקיד זה נעדר מוועידת הניצחון ומהדיאלוג הלאומי, הנה הוא שוב נעדר מסעיפי ההצהרה [החוקתית] וכך גם ממועצת העם הזמנית שהוחלט להקימה. העם הסורי חושש כעת שאנשי אמונו ודמויות לאומיות בעלות משקל לא ייוצגו בממשלת המעבר שאמורה לקום, בהתאם לתוכנית של הנשיא אחמד אל-שרע בשלב המעבר...

 

הצעדים שנקט הממשל [הסורי] בשלב המעבר, קביעת אורכו [של שלב זה] לחמש שנים, הדרת העם והכוחות הפוליטיים מהשתתפות פוליטית והקפאתה... גורמים [לי] לומר שהממשל הולך לכיוון של לקיחת מונופול על כל הרשויות והיעדר כל עצמאות שלהן. לפיכך, ההצהרה [החוקתית] הזו מהווה את תחילת ייסודה של דיקטטורה חדשה בשם הניצחון על הדיקטטורה הקודמת [של אסד]..."[21]

 

עורך דין סורי: אנחנו מכתירים פרעה ולא נשיא סורי

בדומה לכך, ר'זואן קרנפל, עורך דין סורי, טען במאמרו כי ההצהרה החוקתית הסורית אינה יותר מאשר אמצעי להכפיף את סוריה לשלטון יחיד של הנשיא, וקבל על כך שנעדרים ממנה מנגנונים לתביעת דין וחשבון ממנו. הוא כתב: "אינני מכחיש שהייתה לי חצי תקווה שבהצהרה החוקתית יהיה מרחב אמיתי שייתן ביטוי להסכמה הלאומית המיוחלת, כדי שנצליח כולנו כסורים לאחד מולדת מפוזרת ואזרחים מפולגים, שלכל קבוצה מהם תחושת עליונות על האחר... למעשה, חצי התקווה הזו שהייתה לי התפוגגה. אני מאלו המאמינים בכך שחוקות, קבועות או זמניות, הן כמו מראה באמצעותה כל אזרח צריך לראות את עצמו ואת זכויותיו, דבר אשר למרבה הצער לא קרה בהצהרה החוקתית [הסורית]...

 

למרות שיש סעיפים חיוביים וחיוניים בה, הדבר לא הופך אותה להצהרה חוקתית שמניחה יסודות לשותפות לאומית... אלא אך ורק [אמצעי] להפיכת שלטון היחיד, המונופול [של הארגון שבשלטון] והאמירה ש'מי שמשחרר [את סוריה], מחליט' לחלק מהחוקה. זהו מסר שלילי ליתר הסורים שמנפץ את המראה שבה כל הסורים צריכים לראות את עצמם.

 

ניתן לומר שבהצהרה החוקתית הזו יש ריכוז גדול של סמכות בידי נשיא המדינה מבלי שקיימים מנגנונים לתביעת דין וחשבון ממנו על מעשיו, או לדרישת דין וחשבון ממנו אם יפריז בהפעלת סמכותו, או ישתמש בה לרעה. חשוב שנבין כי אכן 'כוח מוחלט הוא שחיתות מוחלטת', ובפרט אם החזקת השלטון מלווה בהיעדר מנגנוני ואמצעי פיקוח ותביעת דין וחשבון. הרי השליט או הנשיא אינו צל אלוהי שהואצלו לו סמכויות מידי אללה, אלא העם הוא מקור הסמכויות והוא זה אשר נותן, שולל, מסמיך ומונע. הדבר המוזר הוא שהאמירה הספציפית הזו ש'העם הוא מקור הסמכויות' אינה מופיעה בטקסט של ההצהרה החוקתית...

 

הנשיא ש[לפי ההצהרה החוקתית] ממנה את חברי הפרלמנט ישירות או באופן מניפולטיבי עקיף, שלל מהפרלמנט הזה את זכות ההצבעה על הסכמה או סירוב להרכב הממשלה או לחלק מחבריה. כמו כן הוא שלל מהפרלמנט את הזכות להשתתף עם מועצת המשפט העליונה בבחירת חברי בית המשפט החוקתי ולקח בלעדיות על כך... זה כאילו שאנחנו מייצרים פרעה ולא נשיא של מדינה...

 

אסיים באמירה שבמקרה שלא יתאפשר לערוך שינויים בהצהרה, ואיני סבור שזה בלתי אפשרי, אנו מקווים להתגבר על [כל הבעיות החוקתיות] עם תחילת כתיבת החוקה הקבועה למדינה ושנדאג לא לכתוב חוקה [שמותאמת] למידת הנעל של השליט, כל שליט, אלא למידה של הסורים על כל צבעיהם והשתייכותם, ללא משוא פנים ואי צדק ועל בסיס שוויון מלא באזרחות ובזכויות".[22]