חבר סנאט מצרי: נחוצה יוזמת שלום ערבית חדשה, כמענה לתוכנית טראמפ
עבד אל-מונעם סעיד, חבר הסנאט המצרי ועיתונאי בכיר, פרסם ב-12.2.25 מאמר בטורו ביומון
הסעודי אל-שרק אל-אוסט היוצא לאור בלונדון, בו טען כי מתקפת חמאס נגד ישראל
ב-7.10.23 הובילה את העולם הערבי למצב קשה שמזכיר את מצבו לאחר התבוסה הקשה במלחמת
1967. לדבריו, מראות מסירת השבויים בעקבות הסכם הפסקת האש זמנית, שבהם הופיעו אנשי
חמאס בלבוש צבאי, כמו גם יוזמתו של הנשיא טראמפ, להגירת הפלסטינים מעזה, ליבו עוד
יותר את האש באזור שכעת יש לכבותה.
לפיכך, הדגיש סעיד כי "שלב רגיש" זה מחייב את מדינות
ערב להפגין תבונה, ולא להסתפק רק בגינויים לתוכנית הטרנספר של הנשיא טראמפ, אלא להציג
יוזמה ערבית חדשה לשלום להנהגה הישראלית, לעם בישראל וליהודי העולם תוך גיוס
האליטה הפלסטינית לענין.
עבד אל-מונעם סעיד[1]
"ייתכן שהעולם הערבי כולו ניצב כעת באותה פינה שבה ניצב כאשר התרחשה ה'נכסה'[2] בשנת
1967, שהיתה מנת חלקם של כל [הערבים]...
שלושת הלאווים שפרסמה ועידת הפסגה הערבית [ב]ח'רטום [באוגוסט 1967]... - לא
להכרה [בישראל], לא למו"מ [עימה] ולא לשלום - לא ביטאו קנאות וזעם רגעיים
בעקבות תבוסה מבישה, כי אם החלטה נחושה שה'נכסה' לא תימשך.
בהמשך הפך הסיפור למלחמת התשה [בין מדינות ערב לישראל], ואח"כ הגיעה מלחמת אוקטובר [1973]... כאשר נחתה עלינו המלחמה לשחרור כוויית [קרי, מלחמת המפרץ ב-1990-1991], היא נוצלה להרחבת הניצחון לעבר פלסטין, באמצעות ועידת שלום במדריד, עד להסכם אוסלו, שהעניק לפלסטינים לראשונה בהיסטוריה שלטון פלסטיני על אדמת פלסטין.
כעת אנו עומדים בפני אירוע נוסף, קשה ומתיש, שהחל ב-7 באוקטובר 2023 וטרם הסתיים, והביא
עימו פצע חדש שהעיר את ה'נכבה' של שנת 1948[3]. [האירוע
החדש והקשה מתבטא] לא רק בתבוסה לישראל [במלחמה הנוכחית], אלא [גם] בהחלטה של ארה"ב
על הגירת הפלסטינים [מעזה]...
כעת, תוך כדי חילופי האסירים הראשונים [בין ישראל לחמאס] לאחר הפסקת אש זמנית, נוסף שמן למדורה: פעם אחת מצד חמאס, ש[פעיליה] ניצבו בלבוש צבאי מלא והיא הכריזה על הישארותה [בעזה] ושה-7 באוקטובר היה רק ההתחלה ולא הסוף. ובפעם השנייה [נשפך שמן למדורה] מצד ארה"ב וטראמפ, ש[אם] חשבנו כי משמעות השתתפותו בסצנת הפסקת האש היא שתהליך זה יימשך, הנה [גילינו כי משמעות השתתפותו של טראמפ היא] חזרה אל ה'נכבה' הראשונה.
כך העניין מגיע אל סף ה'נכסה': לא רק בגלל שהפלסטינים מאבדים אדמות ושכונות נוספות, אלא מפני שהיוזמה האמריקאית מובילה אותנו אל שערי הטרגדיה הראשונה; היא סוללת את הדרך להרס יוזמות שלום ששרדו עשרות שנים ולהכשרת האווירה למלחמה נצחית.
בשלב רגיש זה יש הכרח במעט תבונה. למרבה הצער, אין די בסולידריות
הבינ"ל שמתנגדת להגירת הפלסטינים כדי לעצור את רעידת האדמה שחולל טראמפ. התבונה
הערבית מחייבת נקיטת עמדה מצד קבוצת המדינות שמעוניינת לשמור על ההתקדמות ועל הצמיחה
[הכלכלית] שהשיגו במהלך העשור שעבר, וכעת מאוימות בסכסוך מתמשך באזור שעודנו סובל מהשלכות
האביב [הערבי]...
טבעי שהעמדה הערבית תשוב ותדגיש את ההתנגדות לגירוש, אך [עליה גם] להניח על
השולחן הבינ"ל, ובעיקר האמריקאי, תוכנית ערבית לשלום, שתפנה לא רק אל ההנהגה
של ישות הכיבוש הישראלי, אלא – וזה חשוב יותר - אל העם הישראלי ואל היהודים
המתקדמים בעולם.
בה בעת, הגיע הזמן להעמיד את האליטה הפוליטית הפלסטינית בפני אחריותה לעם הפלסטיני; מאחר שהפילוג כעת עמוק, יש לפנות אל העם, באמצעות אליטה זו, כדי להיערך לבחירות צודקות, שיקבעו את גורל המדיניות הפלסטינית..."[4]
