כללי

קטר חותרת לטירפוד תוכנית טראמפ באמצעות "תכנית שלום" מקיפה

 

מאת יגאל כרמון

 

מדינות ערב דחו את מועד הפסגה שתוכננה ל-27 בפברואר, שבה הן היו אמורות לטכס עצה כיצד לעצור את תוכנית טראמפ עבור רצועת עזה, מחשש שהוא עשוי להבהיר להן, כי בניגוד לממשל ביידן, התנגדותן לתוכנית הממשל האמריקאי בעידן נשיאותו, תיענה בהפסקת הסיוע האמריקאי.

 

גורלם של הפלסטינים מעולם לא עניין את מדינות ערב עד כדי סיכון יחסיהן עם בעלת בריתן ארה"ב, המרעיפה עליהן סיוע ביד נדיבה. בשל כך, האפשרות היחידה שנותרה בידי מדינות ערב היא המשך דחייה של הדיון בנושא תוכניתו של טראמפ והסתפקות בהבעת התנגדות רפה לתוכנית, כדי לצאת ידי חובה. מעניין כי מרשימת המדינות המתנגדות נעדרה דווקא מממנת-העל של חמאס, הלא היא קטר - אותה מדינת טרור אשר מקדמת טרור איסלאמיסטי בכל העולם, ואף אחראית ישירות למתקפות ה-11 בספטמבר, שאותה תכנן עובד מדינה קטרי לשעבר, ח'אלד שייח' מוחמד. אותה קטר גם לא פרסמה שום הצהרה רשמית ביחס לתוכניתו של טראמפ.

 

קטר נוקטת באותן שיטות רמייה המאפיינות את פעילותה כל השנים; היא פועלת ברצועת עזה כדי לטרפד את תוכנית טראמפ, באמצעות ביצוע פעילות שיקום - חלקית ככל שתהיה - במטרה להחזיר את העקורים למקומם הקודם. יחד עם מדינות ערב היא מנסה להציע תכנית המתחזה לתוכנית שלום כוללת. בכך היא קורצת לטראמפ - הכמה לפתרון מהיר וכולל לבעיות המזה"ת - ובה בעת שולחת את תוכניתו לפח האשפה של ההיסטוריה, בו נמצאות זה מכבר שלל תוכניות ויוזמות שהוצעו לפלסטינים לאורך שנים, ואשר כולן נכשלו בשל סירובם של הפלסטינים לוותר על "זכות השיבה".

 

כאן, כמובן, נתקלים הקטרים בבעיה: חמאס אינו מעוניין בשום תוכנית שלום. איזו הצעת שלום כולל  יכולים הקטרים ומדינות ערב לרקוח באופן שיהיה מקובל על חמאס?

 

ארגון החמאס, המנסה לסייע לקטר בתוכנית הרמייה שלה ככל האפשר, הצהיר כי לא יהיה חלק מהמנגנון השלטוני בעזה "ביום שאחרי". אך לכל ברור שמבלי שלילת יכולותיו של חמאס להמשיך ולשלוט בכוח הנשק ברצועת עזה מאחורי הקלעים, שום ממשל חדש לא יוכל לפעול. זאת כיוון שאף פתרון שמותיר בידיו יכולות שלטוניות כלשהן, ישירות או עקיפות, לא יהיה מקובל על ישראל.

 

גם לממשל טראמפ הדבר ברור, כפי שעולה גם מדברי מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו שאמר:

 "חמאס לא יכולים להמשיך, לא ככוח צבאי ולא ככוח שלטוני. למען האמת, ככל שחמאס ממשיכים להתקיים ככוח בעל יכולות שלטוניות או אדמיניסטרטיביות, ככל שיש להם את היכולת לאיים באלימות, השלום נעשה בלתי אפשרי. הם חייבים להיות מושמדים, צריך למחוק אותם"[1].

 

מימין: השיח'ה מוזה, אימו של שליט קטר תמים בן חמד אל-ת'אני (במרכז); חמד בן חליפה אל-ת'אני, אבי האמיר (משמאל)

בנסיבות אלו זקוקה קטר נואשות לזמן נוסף כדי לרקוח את תוכנית הרמייה שלה, במטרה לטרפד את תוכנית טראמפ. וכיוון שקטר נמצאת במסלול התנגשות בלתי נמנע מולו בעניין עתידה של עזה, עוסק כעת האמיר הקטרי בדחיית רגע המשבר. כדי להשיג הכרת תודה מטראמפ, פועל האמיר לליהוק מחדש של תפקידה של קטר כמתווכת, והפעם - בין ארה"ב לבין איראן. יצוין, בהקשר זה, כי קטר מעולם לא גינתה את תוכניותיה המוצהרות של איראן להתנקש בחייו של הנשיא טראמפ[2].

 

היות שעד כה לא הוגשה כל הצעה ערבית לשלום כולל (למעט הדלפות על תוכנית סעודית להפסקת אש זמנית לעשר שנים בסגנון "הודנה"), ראוי לבחון את עקרונות תוכנית טראמפ.

 

לאחר מלחמת העולם השנייה נעו ברחבי אירופה עשרות מיליוני פליטים בחפשם אחר מקלט קבע (ביניהם היו גם היהודים ניצולי השואה). האו"ם והקהילה הבינלאומית נחלצו לעזרת כלל הפליטים.

בשנת 1949, כתוצאה מתבוסתם של שבעה צבאות ערב בניסיונם להשמיד את מדינת ישראל שאך זה נולדה, הופיע גל נוסף של פליטים: הערבים הפלסטינים. במהלך השנים, נוספו אוכלוסיות שונות למעמד הפליטים מאזורי מלחמה ומשבר, כגון פליטים מיוגוסלביה ומצפון קפריסין.

 

המדיניות הגלובלית לגבי כלל הפליטים בעולם הייתה אחידה: יישובם מחדש באזורים החדשים אליהם הגיעו. הפליטים הערבים הפלסטיניים היו יוצאי דופן, היות שעבורם קבע האו"ם עקרון אחר: עקרון השיבה למקומם הקודם - בהתעלם מעובדת קיומה של מדינת ישראל.

 

 כדי להוציא לפועל את "עקרון השיבה" של הפלסטינים הוקמה גם סוכנות או"ם ייעודית לעניין זה בלבד - סוכנות אונר"א. אין פלא, אפוא, שלאורך השנים התבססו תוכניות הלימוד של אונר"א על קידום המלחמה בישראל ומחיקתה, בכדי לממש את "עקרון השיבה" וכינון פלסטין "מהנהר לים".

 

תוכנית טראמפ מחזירה את כל השחקנים לשנת 1948, ללא עקרון השיבה - תוך השוואת מעמדם של הפלסטינים לזה של הפליטים האחרים בעולם. מה שהיה תקף עד כה לכל אוכלוסיות הפליטים בעולם כולו, תקף כעת, באותה מידה, גם לפלסטינים בעזה. הפתרון הטבעי ביותר עבור הפלסטינים היה שיקומם ברצועת עזה ולא טרנספר, אך רק בהינתן ערובה לכך שהם יחדלו מניסיונותיהם להשמיד את ישראל.

 

אולם הפלסטינים מעוניינים לאחוז בשניהם: גם שיקום רצועת עזה וגם מימוש עקרון השיבה לתוך ישראל באמצעים אלימים. כפי שביטא זאת אחד ממנהיגי חמאס הבכירים, ר'אזי חמד, בהתייחסו למתקפת ה-7 באוקטובר: "מבול אל-אקצא היה רק הפעם הראשונה; יהיה גם מבול שני, ושלישי ורביעי". חמד אף הבטיח כי אם יצטרכו הפלסטינים להוציא גם מיליון מתקפות כמו ה-7 באוקטובר בכדי למחוק את ישראל - הם מחויבים לכך ויעשו זאת. גישה זו כבסיס לשיקום איננה מקובלת, לא על ישראל ולא על בעל בריתה וידידה הגדול, הנשיא טראמפ.

 

התעקשותם של הפלסטינים על רעיון השיבה באמצעים אלימים היא זו שהביאה עליהם את תוכנית טראמפ. בדומה לכך, גישתם של אש"ף, האו"ם ואונר"א היא המונעת את האפשרות ל"פתרון שתי המדינות". זאת בשל התעקשותם על "זכות השיבה"- שכאמור, איננה קיימת לגבי שום אוכלוסיית פליטים בעולם זולתם. אש"ף מעוניין ב"פתרון" הכולל גם מדינה פלסטינית וגם ב"זכות שיבה".

 

זוהי הסיבה להתמשכותו של הסכסוך במשך כמעט שמונה עשורים. אולם, אין שום דרך בה תוכלנה לדור "זכות השיבה" הפלסטינית וקיומה מדינת ישראל בכפיפה אחת. גם מדינות ערב מבינות כי שיקומה של עזה מעבר לאוהלים וקרוואנים יחייב שינוי עמדה עמוק מצד הפלסטינים - והערבים בכלל - בנושא השיבה. זהו הנושא שבו צריכה להתמקד הוועידה הערבית שנדחתה, ועל כך צריכה ישראל בראש ובראשונה להתעקש: לא עוד "הודנה" של 10 שנים בסגנון "שלום חודייביה" של הנביא מוחמד - שאותו הפר כעבור 18 חודשים, ואשר שימש כמודל ההיסטורי ל"פתרון לשלום" עליו דיבר ערפאת - אלא פתרון אמיתי: או "שיבה" -  או שיקום. או "שיבה"- או שלום הכולל בהכרח את פירוזה המוחלט רצועת עזה ופירוקה מנשק.

נושא "זכות השיבה" הוא שאלת המבחן לגבי כל תוכנית שלום שמדינות ערב ינסו להציג. אם התוכנית כוללת באופן כלשהו את "זכות השיבה" (כמו שתוכנית השלום הסעודית מ-2002 כוללת) - כי אז היא איננה תוכנית שלום, אלא  ניסיון נוסף לכפות על ישראל תנאי קיום בלתי אפשריים, כפי שהוכח שוב ב-7 באוקטובר. תוכנית כזאת לא תתקבל, לא ע"י ישראל ולא ע"י ארה"ב. בהקשר זה, ראו מאמרו של פרופ' איתמר רבינוביץ' מ-7.4.2002.

 

וכעת, נוכח כל המתואר לעיל, נותרה שאלה אחת: איזו מזימה תוכל קטר לרקוח הפעם?