כללי

דיפלומט לבנוני לשעבר: יש לתבוע את איראן וסוכניה בלבנון על הנזק למדינה שגרמה המלחמה נגד ישראל

כמה ימים לאחר הפסקת המלחמה בין חזבאללה לישראל שנמשכה יותר משנה, ולאחר שהתבררו ממדי ההרס בלבנון, שעלות שיקומו נאמדת ב-15-20 מיליארד דולר[1], החלו להישמע בלבנון קריאות מהזרם המתנגד לציר ההתנגדות בראשות איראן וחזבאללה, לדרוש מאיראן לפצות את לבנון על נזקים אלה. לטענתם, איראן – ולא מדינת לבנון – היא זו שהחליטה לפתוח במלחמה מול ישראל באמצעות המיליציה שלה חזבאללה ולכן עליה לשלם על כך. במידה ואיראן תדחה את דרישותיהם, קראו גורמים אלו למדינת לבנון וללבנונים לתבוע את איראן בבתי הדין הבינלאומיים, או לנכות סכום זה מנכסיה המוקפאים במערב.[2]

 

בין הקוראים היה גם ד"ר הישאם חמדאן, דיפלומט לבנוני לשעבר המוכר כמתנגד לציר ההתנגדות,  שהטיל במאמר שפרסם ביומון הלבנוני אל-נהאר, על איראן וחזבאללה את האחריות להרס. לדבריו, מדינת לבנון שמרה על הסכם הפסקת האש עם ישראל במשך עשרות שנים ומי שהפרו אותו הן סוריה ובהמשך איראן שכפתה את המלחמה על המדינה הלבנונית באמצעות סוכנה חזבאללה, בשירות האינטרסים שלה. לטענתו זהו "פשע של תוקפנות על פי החוק הבינלאומי" ו"מחובתם הלאומית" של מדינת לבנון והלבנונים לתבוע את איראן בבתי הדין הבינלאומיים. חמדאן יצא גם נגד פוליטיקאים לבנונים שאפשרו לחזבאללה להתקיים כמדינה בתוך מדינה, בשירותה של איראן.

 

להלן תרגום קטעים נבחרים ממאמרו של חמדאן:

לבנון מעולם לא היתה צד במלחמות מול ישראל; הן נכפו עליה

"המלחמה הופסקה לאחרונה והוכרז על הסכם הפסקת אש. הצעדים ליישום הסכם זה עדיין בראשיתם. ישראל עדיין מנקה את אזור דרום הליטני מכיסי חזבאללה, ממסתורי נשקו ומתעלותיו [קרי, המנהרות]. יש לה חודשיים לעשות זאת. מנגנון המעקב אחר [יישום] הפסקת האש טרם הושלם. ולמרות זאת, אנו שומעים בכירים דתיים וחילוניים שמדברים על 'הודנה' [הפסקת לחימה זמנית], משמע, הפסקת האש מבחינתם היא רק פסק זמן. אנו עדיין רואים אצל חזבאללה סימנים של סירוב [להכיר] בתבוסה ושיח אודות חזרה להתחלה...

 

לבנון לא הייתה צד בשום מלחמה שניהלו המיליציות של סוריה ואיראן נגד ישראל בגבול לבנון. אין ללבנון קשר עם המלחמה שהתנהלה על אדמתה. כל המלחמות [הללו] התקיימו בהחלטה איראנית ובנשק איראני. בשום אופן אין להטיל על לבנון את נטל [תיקון] הנזקים שגרמה מלחמה זו ולא להטיל עליה את תוצאות הנזקים שנגרמו עקב התנהגותה של מדינונת [קרי חזבאללה] שמקבלת החלטה על מלחמה ושלום, מחוץ לרצון המדינה. אין להטיל על לבנון והלבנונים את האחריות להרס הזה שנגרם ללבנון עקב המלחמות הללו, או את האחריות למלחמותיהן של המיליציות הללו. המיליציה האיראנית [קרי, חזבאללה] טענה כי היא כוח התנגדות לכיבוש הישראלי בלבנון, אולם המטרות המיוחלות של פעילותה סותרות בבירור את התפיסה המשפטית של זכות ההתנגדות.

 

העמדתם לדין של איראן ושל קושרי הקשר עמה היא חובה לאומית. לבנון ועמה היו קורבן ההתערבות החיצונית בענייניהם הפנימיים. מאז 1982, הקימה איראן, בהסכמת המשטר הסורי, מיליציה מזוינת בלבנון  - שכפופה לה צבאית, כספית ואידיאולוגית; היא מימנה אותה ואימנה את אנשיה - והפכה אותה לזרוע של משמרות המהפכה [של איראן] שמנהלת מלחמות נגד מדינות אחרות באזור ומחוץ לו, למען האינטרס שלה ועל פי רצונה. למרות החתימה על הסכם טאיף בשנת 1989,[3] מנע המשטר הסורי את החזרת הריבונות המלאה למדינה [קרי, ללבנון] ורצח את הנשיא רנה מעווד[4]. הוא כפה שלטון פוליטי שאפשר את המשך קיום הנשק [הסורי בלבנון] והותיר בידו את ההחלטה בדבר מלחמה ושלום, תוך שת"פ עם איראן והמיליציה הכפופה לו [חזבאללה]. כשעזב המשטר הסורי את לבנון, הפכה איראן לאחראית הישירה על הפרת הריבונות הלאומית [של לבנון]."  

 

התערבות איראן בלבנון היא פשע על פי החוק הבינלאומי

"התערבות איראן בלבנון היא פשע של תוקפנות על פי החוק הבינלאומי. החלטה מספר 3314 של העצרת הכללית של האו"ם מה-14.12.1974 ואשר נקבעה בהסכמה בינלאומית והיא הבסיס המשפטי הבינלאומי להגדרת תוקפנות, חלה על הפעולות שביצעה איראן בארצנו – הקמת ארגונים מזוינים או כוחות בלתי סדירים או שכירי חרב (חזבאללה ותומכיו), אשר מבצעים פעולות של כוח מזוין. 

 

על פי תורת המשפט הגדרה זו  [של מעשה תוקפנות על פי החלטה 3314] נשענת על שלושה קריטריונים שכולם חלים על ההתערבות האיראנית בלבנון: הקריטריון הראשון - איראן היא מדינה. הקריטריון השני - התערבותה מטילה עליה אחריות ברורה כמדינה. הראיה לכך היא שבמהלך שנות ה-80 [של המאה ה-20'] היא [איראן] השתמשה במיליציה זו בלבנון כדי לסייע במלחמתה נגד עיראק, באמצעות תקיפות בשטח לבנון נגד יעדים צרפתיים, אמריקאיים ומדינות אחרות אשר סייעו לעיראק במלחמתה נגדה [קרי, נגד איראן], ואשר אזרחיהן שהו בלבנון למען מטרות שמשרתות את השלום בה. היא [איראן] השתמשה במיליציות הללו גם במאבקיה האזוריים והבינלאומיים. מדינות רבות חשפו בשטחן תאי טרור השייכים לה שהתכוננו לפעולות צבאיות. בנוסף, המלחמה נגד ישראל משקפת לחלוטין את עומק התערבותה התוקפנית בלבנון, שאותה היא הפכה לזירה של מלחמתה המלאה נגד ישראל. הקריטריון השלישי - התערבות זו הגיעה לרמה מספקת של סכנה, בכך שהובילה למלחמה ישירה בין שתי המדינות [לבנון וישראל], אשר איימה על הביטחון והשלום הבינלאומיים; הותירה חורבן, הרס והרוגים בלבנון ובישראל; חייבה התערבות חוזרת ונשנית של מועצת הביטחון ועוררה תגובות ישראליות בתואנה של הגנה עצמית. כל זה הניע מדינות בעולם להגדירה [את איראן] כמדינה שנותנת חסות לטרור ולהטיל עליה סנקציות."

 

על ממשלת לבנון והלבנונים לתבוע את איראן בבתי הדין הבינלאומיים

"אנו דורשים צדק ללבנון ולעמה. אנו דורשים שהממשלה תתבע מאיראן לשלם פיצויים לצורך שיקום ההרס. איננו מסכימים לשלם את מחיר תוקפנותה. אם איראן תסרב לשלם פיצויים, הממשלה יכולה לתבוע ממנה לפצותה בבית הדין הבינלאומי לצדק. זאת, בנוסף לכך שהניזוקים יכולים לרדוף את מנהיגי איראן בבית המשפט הבינלאומי הפלילי... האנשים באיראן שביצעו פשע של תוקפנות נגד לבנון נמצאים בשלטון ומכווינים את הפעילות המדינית והצבאית של איראן. חזבאללה פעל כסוכן של איראן – על פי הודאתו שלו.[5]

 

איננו מקבלים את רעיון ההתחמקות מעונש... נכון, לבנון אינה חברה בחוקת רומא[6] בשל התנגדותו של יו"ר הפרלמנט [נביה] ברי בתירוציו הידועים. אולם הניזוקים יכולים - באמצעות מינוי עורכי דין מומחים – להגיש תביעה זו לבית הדין... יש בידי התובע הכללי מספיק ראיות וכן החלטות של מועצת הביטחון המראות שמעשי המיליציה האיראנית [קרי, חזבאללה] הם בבחינת תוקפנות...

 

פשע [הפיצוץ ב]נמל [ביירות] בשנת 2020 חשף את עומק הפשע המבוצע נגד לבנון ועמה, תחת הכותרת דו-קיום בין המדינה [לבנון] לבין המדינונת [חזבאללה]. שהרי לבנון – על אזוריה ומתקניה – הפכה לזירה המשרתת את המדינונת ובתמורה, המדינונת מאפשרת לבכירי השלטון לנצל את המשאבים של לבנון ומגנה עליהם. התוצאה: לבנון - שכונתה בעבר 'שוויץ של המזרח' - קרסה כלכלית...

 

הפשעים נגד העם והמולדת התגברו מבלי [שאיש ישא] בחשבון. הרעיון של התחמקות מעונש שלט במדינה. יש להתמודד עם כל זה באמצעות פנייה למשפט הבינלאומי ולשים קץ להתחמקות ממתן דין וחשבון ומעונש."[7].