בכירים בפת"ח מחמיאים לצה"ל ולדמוקרטיה הישראלית
בכירים בפת"ח מתחו ביקורת על חוסר המשמעת של מנגנוני הביטחון הפלסטינים המתנכלים לאזרחים, ואף פוגעים במשפחות של בכירים בפת"ח. חלקם חושש מחדירת "רוח עזה" לגדמ"ע. במקביל, הם משבחים את חיילי צה"ל המקפידים בכבודן של נשים ואף קוראים ללמוד מישראל המצליחה לשמור על אחדותה ופתיחותה למול הפיצול והמאבקים בחברה הפלסטינית.
להלן תרגום קטעים מן המאמרים שכתבו:
חיילי צה"ל אינם פוגעים בכבוד הנשים הפלסטיניות
עורך יומון הרש"פ, חאפט' אל-ברע'ות'י, כתב: "ביתו של חבר המועצה המחוקקת מרואן אל-ברע'ות'י המה מצעירים. היו שם כלי רכב ובהם בחורים שהמתינו לאות מלשכת הנשיא [מחמוד עבאס], כדי להגיב על תקיפת בנו ובתו של מרואן אל-ברע'ות'י בלא סיבה [ע"י סיור ביטחוני פלסטיני]. גם ראש עיריית רמאללה, ג'נט ח'ורי סיפרה כיצד התנכלו לה אנשי סיור ביטחוני פלסטיני, אף שהכירו אותה ואף שלא עברה על החוק. ד"ר רפיק אל-חוסייני [ראש לשכתו של יו"ר הרש"פ], שנרעש מן האירוע, הרגיע את הרוחות והבהיר כי האירוע ייבדק במהרה. הרי המשמר הנשיאותי אינו מוסמך לפקח על התנועה או לעצור נשים ולהובילן ל'מוקאטעה' וגם לא לתקוף את מי שהוא נתקל בו. אין זו משימתו. לא ייתכן לעצור מכוניות על סמך סיפורים בדויים או חלקיים ולגלות יחס רע כלפי בעלי כלי הרכב, אם לא פשעו ולא עברו על החוק....
לאחר חצות נסעתי לכפר בני צאלח. בכניסה אליו הפתיע אותי סיור של הכיבוש שאותת לי לעצור. עצרתי ולאחר כמה שניות סימן לי החייל להתקדם, לעצור ולדומם את המנוע. נשמעתי לו. הוא התקרב וביקש תעודת זהות ומסרתי לו אותה. בדק והחזירה אלי ואמר: 'בבקשה'. הוא לא ביקש לבדוק את הרכב ולא לחטט בו כפי שעשו אנשי הביטחון הפלסטיניים לרובא אל-ברע'ות'י [בתו של מרואן אל-ברע'ות'י]. גם לא התבקשתי להתלוות אליהם להתנחלות חלמיש הסמוכה... [רמז לאופן שבו נהג הסיור הפלסטיני בבתו של ברע'ות'י].
כאשר [חיילי] הכיבוש, הנמצאים על גשר עטארה [באזור רמאללה], מתכוונים לערוך חיפוש על גופן של נשים, הם מביאים שוטרת או חיילת שתבצע את המשימה, כדי לא לפגוע בכבודן.
הגעתי הביתה מאוחר וישבתי במרפסת באוויר הנעים של הלילה מהרהר כיצד התהפכו אצלנו היוצרות וכיצד יתהפכו עוד יותר ככל שיימשך מצב של חוסר משמעת ביטחונית, צבאית וציבורית. רוחות עזה מנשבות אלינו לגדמ"ע ואם לא נבין את המתרחש, יופיעו מיליציות שבטיות וארגוניות [וייווצרו] קיני תוהו ובוהו פה ושם ומוקדי כוח ביטחוניים נבערים. כאשר פגשתי את שר הפנים, עבד אל-רזאק אל-יחיא, שוחחתי עימו על הצורך להנחיל משמעת צבאית לאנשי מנגנוני הביטחון, משום שהתוהו ובוהו צמח במנגנוני הביטחון והתפשט בחברה כמגפה. אמרתי לעצמי: העניינים לא יסתדרו ללא שינוי בשיטותיהם של המנגנונים.
קול רועש קטע את הרהורי הלילה שלי עם קריאת המואזין לתפילת השחר. סברתי שמדובר בעדרי חזירים המבקרים הקבועים הפושטים בלילה על השדות, אך לאחר בדיקה בחשכת הליל התברר שמדובר בסיור רגלי של חיילי הכיבוש סמוך לבית המחפשים בלול עופות ישן. לא שמעתי צווחות של תרנגולות או עופות. החיילים לא היכו אותם וגם לא ירו לעבר הצללית שלי במרפסת. נכנסתי פנימה, הרגשתי בטוח ונרדמתי. האם אני צריך להודות לאל על הכיבוש?"[1]
צריך ללמוד מהישראלים על פלורליזם, דמוקרטיה ושקיפות
במאמר בעיתון "אל-קדס" ממליץ חבר הוועד הפועל של אש"פ, ד"ר אסעד עבד אל-רחמן, לפלסטינים ללמוד מישראל כיצד להתגבר על מחלוקות פנימיות. "אני מייחל לכך שנלמד מן היהודים... כאשר הם במצב חירום הם מתלכדים לגוש אחד הם מדברים בקול אחד ומצילים את עצמם... כך הצליחו להתאחד נגד אויביהם ולהשיג את מטרותיהם. הם השכילו לקבץ את הפזורה היהודית למדינה אחת... זאת הפכה אולי למדינה היחידה בעידן המודרני שמאז הקמתה לא היו בה עימותים פנימיים או סתירות מהותיות לגבי יעדים, אלא רק לגבי האמצעים להשגת היעדים הללו. הם [הישראלים] לא אפשרו לשום מחלוקת לחצות את הגבול ואף הצליחו ללכד את הקהילות היהודיות בחו"ל...
בישראל יש משטר פוליטי הנחוש להכיל את הניגודים האתניים, הפוליטיים והמפלגתיים. זה משטר 'דמוקרטי'... והוא מבוסס על השיטה היחסית והפלורליסטית ועל קבלת הקלפיות כאמצעי לפתרון בעיות שנויות במחלוקת. כל זה העניק אפשרות לכל הקבוצות הפוליטיות והאתניות, גדולות וקטנות, לבטא את עצמן כולל הזכות לשבת בכנסת, תוך הסכמה לגבי החשיבות של הקונסנזוס לגבי סוגיות גורליות. הן התאחדו מול מה שמכונה איומים חיצוניים.
מצב זה קורא לנו לעשות בדיקה מקיפה של הערכים השולטים בחברה הפלסטינית (והערבית) בכל הקשור להתייחסותנו לעניינים פוליטיים ולעניינים שגרתיים בחיי היום-יום. זאת כדי שנוכל לשים את האצבע על הפצעים ועל הטעויות הרבות שאנחנו עדיין עושים...
אצלנו יש מחלוקות ופילוגים הגורמים ללב לדמם עד כדי כך שחלקנו אינו יכול לסבול את הזולת ופועל לבטל [את קיומו] ולחסלו, כאילו קיימת בינינו נקמת דם כבר מאות שנים. שכחנו שריבוי השקפות רק מחדד את המוח וראינו בו אמתלה להתרת דם ולחילול כבוד עד שהגענו לשפל המדרגה. עד מתי נסתפק בדיבורים ובסיסמאות [בהתמודדות עם בעיה זו] בשעה שאנו רואים כיצד פלסטין נטבחת בידי בניה בגדמ"ע ובעזה?! מדוע מחרישים העם והכוחות הדמוקרטיים?! עד מתי תימשך דרך החשיבה המתבססת על הרחקת האחר וחוסר השיתוף...
המצב מצער ודרושה מהפיכה סוחפת שעלינו להתחיל בנו עצמנו ובשיטת המחשבה שלנו כדי לדעת את הסיבות האמיתיות לליקויים ולסטייה החמורה [מן הדרך]... בשעה שישראל הצליחה לאחד את היהודים בישראל ובחו"ל [אנחנו] נכשלנו ואפילו בתוך [שטחי הרש"פ] לא השגנו את אחדות העם הפלסטיני. בשעה שהמדינה העברית אימצה את הפלורליזם אנחנו ראינו חשיבות בשבטיות ובכיתתיות. אצלה [בישראל] באים חשבון עם כל מושחת ומענישים אותו אפילו אם הוא נשיא המדינה, ואילו אנחנו סירבנו להתחיל בפעילות קונסטרוקטיבית נחוצה לפי עקרונות חדשים שיתבססו על שקיפות ודמוקרטיה. בשעה [שבישראל] יוצא הציבור לרחוב בדרישה להעניש כל בכיר על כל טעות, אנחנו סירבנו לתשאל או להציג שאלות קולקטיביות לגבי גורלו של העם וזכויותיו כדי להתגבר על המשבר ולהחזיר את השיח הלאומי המאוחד."[2]
