כללי

מאמרים ביומונים קטרים ממסדיים ממשיכים לשבח את מתקפת ה-7 באוקטובר - מעשה גבורה היסטורי שהציל את האומה

 

קטר שהודיעה לאחרונה כי חידשה את תפקידה כמתווכת בין ישראל וחמאס ממשיכה לנקוט במדיניות של תמיכה בלתי מסויגת בתנועת החמאס ובקו ההסברה אנטי ישראלי מובהק שבאים לידי ביטוי בתקשורת הממסדית הקטרית  (אודות התמיכה הקטרית המתמשכת בחמאס ראו דוח ממרי).

 

במלאת שנה למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, בה נרצחו כ-1,200 ישראלים ו-240 נחטפו לעזה, פורסמו בעיתונות הממסדית הקטרית מאמרים בשבח המתקפה המכונה מערכת "מבול אל-אקצא"[1]. המאמרים הציגו את המתקפה כ"פעולה הירואית", "נס" ו"נקודת מפנה היסטורית" שהשיבה את כבוד האומה המוסלמית, העלתה את הסוגייה הפלסטינית לסדר היום הבינלאומי והוכיחה כי "שחרור פלסטין מהים ועד הנהר אפשרי".

 

המאמרים אף הרעיפו שבחים על טקטיקת הלחימה של חמאס וארגוני הטרור האחרים בעזה אשר תוארו כמי ש"כותשים את תל אביב בטיליהם" ו"הצליחו להעלים את עקבותיהם של עשרות חטופים ציוניים מתחת לאדמה". אחד הכותבים אף השווה את מחבלי חמאס לחברי הנביא מוחמד שנלחמו לצידו בראשית האסלאם. 

 

יתרה מכך, עבדאללה אל-עמאדי, לשעבר סגן עורך היומון הקטרי אל-שרק, קרא שלא לבכות על הקורבנות בעזה בטענה שהישגים מפוארים מושגים "רק בדם". לטענתו, מערכת מבול אל-אקצא הינה חלק מעימות צפוי של המוסלמים בציוויליזציה המערבית וכי ישראל כלל אינה האויב אלא כלי שרת של המערב בעימות זה. כותבת אחרת באותו יומון הגדירה את הקורבנות הפלסטינים "הדלק של הניצחון הזה" ואף ציינה כי ציפתה "שהעמים הערבים יהללו את השהידים [הפלסטינים] של ה-7 באוקטובר" ולא יגנו את חמאס על מותם.

 

ציוץ בחשבון ה-X של האיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים הזוכה לתמיכה ומימון

 של קטר: ה-7 באוקטובר "היום העצום ביותר שחווה דורנו"; "יום בו אללה חיזק את צבאו".[2]

 

דוח זה יסקור דוגמאות למאמרי השבח שהופיעו לאחרונה בעיתונות הקטרית למתקפת ה-7 באוקטובר:

 

כותב קטרי: "מבול אל-אקצא" – נקודת מפנה היסטורית שהצילה את האומה; הקורבנות - מחיר השחרור

עבדאללה אל-עמאדי, לשעבר סגן עורך היומון הקטרי אל-שרק, פרסם מאמר שכותרתו "מבול אל-אקצא – נקודת מפנה היסטורית", בו תיאר את מתקפת חמאס כמפנה היסטורי ואפקטיבי שהציל את כבוד האומה המוסלמית הנמצאת בעימות מתמיד מול הציוויליזציה המערבית, שישראל, לדבריו, הינה רק כלי שרת שלה. במאמרו כתב: 

 

“כדי להתעורר מתרדמתה העמוקה נזקקה האומה בדחיפות לאירוע שדומה לרעידת אדמה מרשימה, או לפחות לזעזוע שיגרום לה להבחין במתרחש סביבה ובמה שנרקם נגדה. אלא שמה שקרה [בפועל], היה הרבה יותר אפקטיבי מרעידת אדמה – זה היה מבול אל-אקצא...

 

ייתכן שיש מי שתוהים לגבי המבול הזה ומי מהם שתוהה לעצמו מה תועלתו וכיצד ישפיע על האומה – שאלה לגיטימית והגיונית. אם השואל הוא מקרב קצרי הרואי, הרי הוא לבטח יראה במבול [כמה שגרם] רק להרס וחורבן, [לשפיכת] דמם של חפים מפשע ול[מותם] של אלפי קורבנות...

 

אך, אם [לשואל] יש ראיה ארוכת טווח, הוא לבטח יסבור שהמבול הוא בבחינת חבל הצלה שהושלך ממקום עלום כדי להציל את האומה, חרף כל מה שיכול להיגרם כתוצאה מפעולת ההצלה, לרבות מאמץ, תשישות, קושי ונזקים בנפש וברכוש. על פי ההיגיון והשכל הישר, אלו הן תוצאות צפויות והגיוניות, ויתרה מכך, הן נדרשות כדי להשלים את פעולת ההצלה... לאחר שהאומה הייתה במצב של טביעה ודאית. קבוצה זו גורסת כי המבול השיב את ההערכה כלפי האומה המוסלמית והעם המוסלמי, וחשף בפני העולם את הסיפור האמיתי של סוגית אל-אקצא, או של סוגית הכיבוש, התוקפנות והקנוניות המערביות נגד האומה הזו...

 

אין ספק כי מי שעדיין בוכה על הקורבנות ועל המבנים ההרוסים, ומאשים את המבול במצב אליו הגיעה עזה, חי בהדחקה, משום שהישגים אנושיים כמו שחרור מן העריצות, עצמאות ולקיחת חירויות מכובשים וגוזלים, לא יתממשו באמצעות משאלות וחלומות אלא רק בדם...

 

הישות הציונית הכובשת היא לא האויב, אלא מי שיצר אותה, תמך בה והעניק לה חסות [הכוונה למערב]. הישות הזו היא חזית וכלי [שרת שלו]; תבוסתה איננה סוף פסוק; אדרבא, תבוסתה וקריסתה יובילו לכך שהאויב האמיתי יחשוף את פניו באופן גלוי והפעם ללא צביעות. או-אז תמצא האומה את עצמה במאבק אמיתי עם כל המטונפים האלה [במערב]...

 

שיתוף הפעולה בין כוחות הפוליתאיזם והרשע ותמיכתם בישות השטנית הזו [קרי: ישראל] משהים את אותו העימות התרבותי המכריע שיקבע את גורל הציוויליזציה המערבית השולטת כעת באנושות כולה. אחת מן השתיים: או שהוא [העימות התרבותי] יימשך עוד מאות שנים או שיהיה זה תחילת הסוף שלה [קרי: של הציוויליזציה המערבית]. הם [קרי: המערב] מבינים זאת מאז ומתמיד כי עימות עם אומה מוסלמית נמרצת ומאוחדת משמעותו אובדן כוחם ויכולתם בעולם, בהתאם למסורות האלוהיות. ככל עוד כוחות הרשע מצליחים להשאיר את האומה [המוסלמית] מפולגת וחלשה שאיש אוכל את רעהו, כך הם מתרחקים מאותו עימות מכריע צפוי...

 

לפיכך, יש לתמוך בעמידתה האיתנה של עזה באמצעות כל דבר זמין ואפשרי. הותרתה עומדת איתן, היא חובתו האישית של כל מוסלמי. אסור לתת מקום לשום נִרְפֶּה, מפיץ שקרים, או צבוע, לזרוע חולשה ופחד בלבבות בשום אמתלה ותחת שום סיסמה; יש להיאבק בהם [קרי: בצבועים] בכל האמצעים האפשריים עוד לפני המאבק באותם כוחות הרשע..."[3]

 

שנה ל-7 באוקטובר – ההתנגדות ניצחה[4]

 

סופר פלסטיני על 7.10: שחרור פלסטין מהים עד הנהר אפשרי; אנשי חמאס לוחמים כבימי הנביא מוחמד

הסופר הפלסטיני אדהם שרקאווי, פרסם בטורו ביומון הקטרי אל-וטן מאמר תחת הכותרת "חלפה שנה – הודו לעזה", שבו השווה את מחבלי חמאס לחברי הנביא מוחמד וטען כי מתקפת חמאס היא רק "אימון" לקראת העתיד לבוא, בהוכיחה ששחרור פלסטין מן הים ועד הנהר אפשרי. הוא כתב:

 

"חלפה שנה, תודה לך עזה: לימדת אותנו כי את הזכות לוקחים בכוח ולא מתחננים [לקבלה], איש לא יבוא אליך, כדי לומר לך שאתה טוב ולמלא את רצונך. אם אתה רוצה משהו, הושט ידך וקחנו על אפו וחמתו של העולם!

 

חלפה שנה, תודה לך עזה: לימדת אותנו כי שחרור פלסטין מהים ועד הנהר אפשרי וכי מה שקרה הפעם [קרי: מתקפת ה-7 באוקטובר] אינו אלא אימון מצומצם לקראת העתיד לבוא!

 

חלפה שנה, תודה לך עזה: לימדת אותנו כי מי שרוצה, יכול וכי העניין מעולם לא היה קשור ליכולות אלא לרצון. מי היה מעלה על דעתו - רק בדמיון - כי עזה הנצורה תוכל לייצר את נשקה, להילחם בו ולהדהים את אוהביה עוד לפני אויביה!...

 

‏חלפה שנה, תודה לך עזה: לימדת אותנו כי [גיבורים] הדומים לחברי הנביא חיים בקרבנו, כי צאצאיו של [חבר הנביא] ח'אלד בן אל-וליד מסתערים בתוקפנות על שורות האויבים, כי צאצאיו של [בן דודו של הנביא] סעד בן אבו וקאצ יורים במדויק וכי צאצאיו של [חבר הנביא] עכרמה [בן אבו ג'הל] [5] עדיין נשבעים אמונים למוות...[6]

 

"שנה למבול אל-אקצא"- הפלסטינים מדליקים את נרם מנרה הדועך של ישראל[7]

 

כותב ביומון קטרי: "מבול אל-אקצא" – פעולת גבורה פלסטינית; ההתנגדות הדהימה את מדינות העולם

במאמר שכותרתו "הבה נחגוג את גבורתה ואת עמידתה האיתנה של עזה", אשר פורסם ביומון הקטרי אל-שרק, טען העיתונאי העיראקי ג'אסם אל-שמרי, כי מתקפת חמאס היא פעולה הירואית, מחושבת ואמיצה, שבה הזרועות הצבאיות של הפלגים הפלסטינים בעזה היכו באויב ו"הדהימו" אותו וקרא לחגוג את עמידתם האיתנה של תושבי עזה. הוא כתב:

 

"... פעולת מבול אל-אקצא היא פעולת גבורה פלסטינית שיצאה מרצועת עזה ופגעה ביישובים הציוניים הגובלים ברצועה. פעולה זו התאפיינה בדיוק רב, בעיתוי מחושב, באומץ נדיר, במהירות יתרה, בארגון מבצעי ובנחישות לאחר הפלישה!... כיום, כשאנו ב-7 באוקטובר 2024, מותר לנו לחגוג במלאת שנה לעמידה האיתנה, לגבורה, למעשי ההקרבה וליכולת להיאבק בשדה הקרב!

 

כיום, לאחר שנה של התקפות ציוניות שבהן ביצע האויב מאות מעשי טבח נגד אזרחים, אנו רואים כי [הזרוע הצבאית של חמאס] גדודי [עז אל-דין] אל-קסאם כותשים את תל אביב בטיליהם וגורמים לצופרי האזעקה הציוניים להדהד בהתנחלויות הציוניות! בכל שעה מחודשי [הלחימה של] ההתנגדות, מכריזה [הזרוע הצבאית של גא"פ] פלוגות ירושלים, על פעולה חדשה בעימותים עם האויב...

 

זו שנה של טקטיקה שהלמה באויב ושבמהלכה הצליחו אנשי ההתנגדות להעלים את עקבותיהם של עשרות חטופים ציוניים מתחת לאדמה במלחמת המנהרות שהדהימה את מדינות העולם מבחינת הארגון והתכנון התת קרקעי!

 

[פעולת] מבול אל-אקצא נטעה ביטחון [בקרב הפלסטינים] ביכולתם להתמודד עם מכונת המלחמה הציונית!

 

[פעולת] מבול אל-אקצא השיבה לאומה את יוקרתה!

 

[פעולת] מבול אל-אקצא חשפה את נקיי [הכפיים] ואת הנוכלים, היא בודדה את הידיד וניקתה את השורות מן הבוגדים והסוכנים!

 

[פעולת] מבול אל-אקצא הוכיחה כי גבורה משיגה את הבלתי אפשרי חרף הארסנל הצבאי [הישראלי]!

 

ברכות לאנשי אל-אקצא, לתושבי פלסטין ועזה ולכל מי שסייע להם ולו במלים!

הבה נחגוג לכבוד עזה וגבורתה!"[8]

 

"שנה למבול אל-אקצא" – ישראל לא מצליחה לעקור את פלסטין[9]

 

מאמר מערכת ביומון קטרי: ניצחונות מדיניים עצומים לא היו מושגים לולא מתקפת ה-7 באוקטובר

מאמר המערכת של היומון הקטרי אל-וטן מיום 14.10, שכותרתו "ניצחונות גדולים", הדגיש כי לאחר ה-7.10.2023 "הסוגייה הפלסטינית שבה לסדר היום הבינלאומי" וקבע כי לולא פעולת מבול אל-אקצא לא היו מושגים נצחונות מדיניים עצומים. במאמר נכתב:

 

 "עם יום השנה הראשון למערכת מבול אל-אקצא ישנם דיונים רבים לגבי תועלת המתקפה שביצעו פלגי ההתנגדות הפלסטינים ושהובילה למה שאנו עדים לו היום [בעזה].

 

שום תשובה לא תהיה הגיונית, אלא אם נחזור למצב ששרר ערב ה-7.10.2023, עם עלייתם לשלטון של הזרמים הציונים הדתיים הקיצוניים ביותר בהיסטוריה של ישראל. כמו ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הם מתנגדים אפילו לעיקרון של ניהול משא ומתן עם הפלסטינים, דוחים לחלוטין את פתרון שתי המדינות ופועלים במלוא המרץ לייהד את הגדמ"ע הכבושה, את ירושלים ואת מסגד אל-אקצא.

 

הימין הישראלי הקיצוני לא היה היחיד שדחה את הזכויות הלאומיות הפלסטיניות הלגיטימיות, גם הקהילה הבינלאומית הייתה שותפה כשהתעלמה מהסוגייה הזו [קרי: הסוגייה הפלסטינית], והתמהמהה לפעול לפתרונה בהתאם להחלטות האו"ם.

 

אולם, עד מהרה התמונה השתנתה לאחר ה-7 באוקטובר. הסוגייה הפלסטינית שבה לסדר היום הבינלאומי, וכתוצאה מכך חלה התפתחות בעמדות של מדינות רבות, שטענו כי לא ניתן [עוד] להסתמך על גישות ביטחוניות או על כוח צבאי לפתרון הסכסוך הזה, הדורש טיפול בשורשיו ובמהותו. ואכן [הכרזות על] הכרה במדינה הפלסטינית [באו] זו אחר זו, התקבלו ההחלטות של בית הדין הבינלאומי לצדק ולבסוף [התקבלה] גם החלטת העצרת הכללית של האו"ם, שדרשה לסיים את הכיבוש הישראלי, לאפשר את מימוש זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולפנות את כל המתנחלים [הישראלים] מהשטחים הפלסטיניים הכבושים.

 

כל אלה הם ניצחונות מדיניים עצומים שלא היו מושגים לולא [התרחשה] פעולת מבול אל-אקצא, ו[לולא] קורבנותיו העצומים של העם הפלסטיני למען מולדתו וחירותו."[10]

 

כותבת קטרית: מבול אל-אקצא - הכתר של כל מוסלמי; "הפעולה תירשם בהיסטוריה באותיות של אש"

ב-13.11.2024 פרסם היומון אל-שרק מאמר מאת פאטמה בנת יוסף אל-ר'זאל תחת הכותרת "כאשר הנחש הציוני נפצע". במאמרה שיבחה אל-ר'זאל את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר והדגישה כי הייתה זו נקודת ציון היסטורית ו"אינתיפאדה של מצפון". היא מתחה ביקורת על מי שגינו את חמאס על המתקפה וטענה כי מעשיה של ההתנגדות בעזה סוללים את הדרך לירושלים ולאל-אקצא וכן להשבת הפליטים לבתיהם. היא הוסיפה כי מתקפת חמאס חידשה את השיח הבינ"ל בסוגיה הפלסטינית ומהווה אזהרה לכך שהמערכה הבאה תהיה בירושלים. כך כתבה:

 

"...מה שההתנגדות הפלסטינית סיפקה ומספקת עד היום נחשב על פי כל קנה מידה לפעולה הרואית שתירשם בהיסטוריה באותיות של אש, למרות תוצאותיה המצערות באשר לאחינו בעזה... ידוע לנו בוודאות שכל ניצחון של ההתנגדות בעזה מתווהמשנה לשנה את הדרך לכיוון ירושלים ואל-אקצא וסולל את הדרך לשיבת העקורים והפליטים לארצם ולבתיהם; שהעם הפלסטיני ניהל מלחמה שתירשם בהיסטוריה; שהשהידים יהיו הדלק של הניצחון הזה;  שמבול אל-אקצא אשר פצע את הישות הציונית מהווה כתר לכל מוסלמי וערבי בן חורין הקורא לשחרור אל-אקצא מזוהמת הציונים הרוצחים; ושלזכותם של גיבורי עזה ייזקף שמבול [אל-אקצא] חידש את השיח [הבינלאומי] בסוגיה [הפלסטינית] ושב והחיה את הרחוב הערבי והמולסמי, עוד לפני שהזהיר כי המערכה הבאה תהיה בירושלים.

 

האם אין זו בושה שכמה מאתנו מגנים את ההרוג ומשבחים את הרוצח?... מי [היה] מאמין שיש מי שמגנים את [לוחמי] ההתנגדות בעוד שהם צודקים? ו[מי] ששמחים לאֵידָם של הקורבנות בעוד שהם מכובדים באומה הזו? מוזר שיש [בקרבנו] מי שמגנים את מה שקרה ב-7 באוקטובר ומגנים את מי שהחזירו את הסוגייה [הפלסטינית] לסדר היום העולמי, לאחר שנשכחה כליל. האם ייתכן שנמתח ביקורת על הכבוד ונגנה את הגבורה? באיזו זכות מושמעים הקולות [הללו] אשר מסלפים את האמת, מגדירים את הצדק כפשע ומשבחים את השקר?

 

מה שקרה ב-7 באוקטובר לא היה הרפתקה, אלא אינתיפאדה של מַצְפּוּנִים נגד עולם שלקה בערפול ראייה של עושק. חשבתי שהעמים הערבים יהללו את השהידים [הפלסטינים] של ה-7 באוקטובר" ושבתאריך זה יחגגו את תקומתה של אומה שנכנעה וזלזלה בעצמה ו[לכן] האנשים זלזלו בה אף יותר. חשבתי שהשיעור הראשון בבתי הספר שלנו, הדרשה הראשונה במסגדים הערביים והתפילה הראשונה במיסה של הערבים [הנוצרים] יהיו על ילדי עזה וקורבנות לבנון  ועל האנשים הללו שקיימו את מה שהבטיחו לאללה...

 

מבול אל-אקצא ב- 7 באוקטובר היה נקודת ציון בהיסטוריה של אומה ונס בחייו של עם שמסרב להיכנע..."[11]