כללי

מתנגדי חזבאללה בלבנון מפקפקים בכוונתו ליישם את הסכם הפסקת האש בין ישראל לבין לבנון

 

לצד השמחה בלבנון על הסכם הפסקת האש עם  ישראל לאחר למעלה משנה של לחימה בין ישראל לבין חזבאללה, עלה בלבנון החשש כי לאור נסיון העבר חזבאללה לא יהיה מחויב להסכם הקורא לפירוק נשקו ותשתיותיו הצבאיות. כמה עלי טורים  בלבנון, הנמנים בעיקר עם מתנגדי הארגון, טענו כי חזבאללה, שאינו חתום על ההסכם, לא הצהיר על נכונותו לוותר על נשקו וכלל לא יפעל ליישום ההסכם. לטענתם, ההסכם מתעלם משורש הבעיה, קרי ההשפעה האיראנית ונשק חזבאללה מצפון לנהר הליטני, שאותו הוא עלול להפנות כעת אל יריביו מבית, כפי שקרה בעבר. עוד נטען כי לא ייתכן כי חזבאללה יסכים לתפקיד ההאמריקאית-צרפתי ביישום ההסכם, מאחר שהוא זה שעמד מאחורי הפגיעה בכוחות האמריקאים והצרפתים בפיגוע בבסיסי הכוח הרב לאומי בביירות באוקטובר 1983

 

כידוע, על פי המסמך המשותף שפרסמו ארה"ב וצרפת ב-26.11.2024, התחייבו ישראל ולבנון ליישם את החלטת מועצת הביטחון 1701 ואת ההחלטות שקדמו לה הקוראות "לפרק את כל הקבוצות החמושות בלבנון מנשקן." המסמך אינו מפרט מהן אותן החלטות אך נראה כי הכוונה היא להחלטה 1559 משנת 2004 שקראה לפרק את כל המיליציות הלבנוניות והלא לבנוניות וכן לפרקן מנשקן, והחלטה 1680 משנת 2006 שהאיצה בממשלת לבנון ליישם את החלטה 1559 וכן לפעול למניעת הכנסת אמל"ח ללבנון.[1]

 

עוד נקבע במסמך כי לצד יוניפי"ל, כוחות הצבא והביטחון הלבנונים יהיו היחידים שיורשו להחזיק בנשק מדרום לנהר הליטני, קרי, חזבאללה נדרש להסיג את כוחותיו החמושים מצפון לנהר הליטני. בנוסף, כוחות הצבא והביטחון הלבנונים הונחו לפרק תשתיות צבאיות ואמל"ח לא מורשה, תחילה מדרום לנהר הליטני ובהמשך בשאר שטח לבנון.[2] 

 

חששות אלה מצד מתנגדי הארגון אינם בעלמא. כמה גורמים בארגון הבהירו שאין בכוונתו להתפרק מנשקו. כך, למשל, חסן פדלאללה, חבר פרלמנט מטעם הארגון, אמר: "אני בן הדרום. אנו נטועים באדמה הזו. אנשי ההתנגדות נמצאים בדרום. אין לנו בסיסים צבאיים, אין לנו [סממנים] צבאיים... במקרה של מלחמה, לאן? חלק מהציוד נשלח יישלח? לדרום..." לגבי הסכם הפסקת האש, הוא הדגיש: "לא מדובר בהסכם, אלא בצעדים, לא היתה חתימה [על מסמך כלשהו], יש הבנות... הממשלה היא שהסכימה...". פדלאללה עמד על זכותו של חזבאללה להחזיק ביכולות צבאיות וטען: "מה שמבטיח [את הלגיטימיות] של נשק ההתנגדות ואת זכות ההתנגדות הם בראש ובראשונה זכויות האדם, האמנות הבינלאומיות... הסכם טאיף[3]... הודעות הממשלה שהפכו את זכות ההתנגדות לנוהג חוקתי... זכותנו להגן על עצמנו. אם ישראל תתקוף את ארצנו... נלחם ונתנגד. זו זכותנו האנושית.."[4] 

 

להלן תרגום כמה מאמרים של מתנגדי הארגון המפקפקים בכוונת חזבאללה ליישם את הסכם הפסקת האש: 

 

זהו הסכם שברירי; חזבאללה מפרשו כרצונו

ח'יר אללה ח'יר אללה, בעל טור לבנוני ביומון האמירתי אל-ערב, כתב: "עד כה אין כל אינדיקציה שחזבאללה רוצה ליישם את החלטה 1701... ברור כי שום דבר לא השתנה מבחינתו... מי שקורא את נוסח החלטה 1701 שהתקבלה באוגוסט 2006 רואה שהמשמעות העיקרית של יישומו היא קיום  אזור נקי מנשק חזבאללה בדרום לבנון. עד כה חזבאללה לא הצהיר על נכונותו לוותר על נשקו לטובת המדינה. חזבאללה קורא את מסמך הפסקת האש דרך עיניו בלבד – [קרי, עיני] האג'נדה האיראנית. הוא עדיין מסרב לקרוא [כראוי] את נוסח ההחלטה ועודו סבור שדבר לא השתנה מאז 2006 ..."

 

ח'יר אללה הביע חשש כי חזבאללה ינצל את חולשת מוסדות המדינה וגורמים אחרים בלבנון כדי להפנות את נשקו נגד מתנגדיו והזהיר כי עמדותיו של חזבאללה, הופכות את הסכם הפסקת האש ל"הסכם שברירי" חרף הערבויות והחסות האמריקאית. לדבריו, "לאחר מלחמת לבנון האחרונה, נגלה האם המדינה תוכל להמשיך להתקיים כל עוד קיים נשק חזבאללה ש'הרפובליקה האסלאמית' מייעדת לו תפקיד חדש, ולמדינה אין יכולת לשלוט בו, למרות כוונותיו הטובות של ר"מ המעבר נג'יב מיקאתי..."[5]

 

ניסיון העבר מלמד כי חזבאללה מפר את התחיבויותיו

העיתונאית מאריאן זוין כתבה ביומון נדאא' אל-וטן כי לאורך השנים, חזבאללה הפר פעם אחר פעם את התחיבויותיו ולכן לא ניתן להאמין לו גם הפעם. היא כתבה: "כיצד ניתן להאמין למי שמיטיב להתחייב שלא להתחייב. [חזבאללה] מתחייב למשהו בפני כלי התקשורת ואז מוציא ממנהרותיו אג'נדה אחרת לחלוטין, שאותה הוא כותב בדיו של האינטרסים שלו ושל איראן..."

 

לדבריה, ניסיון העבר מלמד שחזבאללה אינו מכבד את ההסכמים עליהם הוא חותם. כך, הוא התחמק מיישום הסכם טאיף, הקובע שעל כל מיליציות למסור את נשקן, וטען שהוא יוצא מן הכלל מאחר שהוא מבצע "משימה קדושה" – להילחם בכיבוש הישראלי. ואולם, גם לאחר שישראל נסוגה בשנת 2000, במקום להכריז שהמשימה הסתיימה, חזבאללה המציא תירוצים אחרים לאחוז בנשקו. עוד טענה זוין כי בשנת 2006 הארגון התחייב "להעביר את הקיץ בשלום, אך בחלוף חודשים [אחדים] נחטפו שני חיילים ישראלים והדבר הצית את מלחמת יולי [2006]." חזבאללה גם לא יישם את החלטת מועצת הביטחון 1701 אליה התחייב בטענה שצבא לבנון אינו כשיר להגן על המדינה. היא הוסיפה כי גם בשנת 2012 הפר חזבאללה את הבטחתו לא להתערב בסכסוכים אזוריים, והתערב במלחמת האזרחים בסוריה.

 

היא סיכמה: "היום, לאחר הפסקת האש האחרונה, אנו שומעים הצהרות כמו זו של חבר הפרלמנט [מטעם חזבאללה] חסן פדלאללה, בה הדגיש כי צעירי חזבאללה נשארים בדרום לצורך הגנה עצמית [של לבנון] וכי נשק יועבר אליהם בעת הצורך,[6] הגם שהסכם הפסקת האש האחרון שהם הריעו לו מטיל משימה זו [של הגנה עצמית] אך ורק על הצבא... חזבאללה אינו מסתפק באי התחייבות, אדרבא הוא הופך את הבטחותיו למושא ללעג."[7]   

 

חזבאללה, שעמד מאחורי הפגיעה בכוחות ארה"ב וצרפת ב-1983, יסרב לחסות אמריקאית-צרפתית

נג'ם אל-האשם, בעל טור ביומון נדאא' אל-וטן, טען כי חזבאללה מאותת שהוא אינו מחוייב ליישום ההסכם וקרא לשחרר את לבנון משליטתו. כך כתב: "אין עדות לכך שחזבאללה יתחייב ליישום הסכם 27.11 להפסקת אש בינו לבין ישראל. הסימנים שנלוו להתנהגות הארגון ולשיח הפוליטי והצבאי שלו מרמזים על כך שהוא [רואה עצמו] כאילו מחוץ להסכם זה, שאינו מעוניין בו. הוא לא יְיַשֵּׂם אותו שהרי הוא לא חתם עליו; הוא לא יוותר על נשקו ולא על שיקום הארסנל הצבאי שלו; אין כוח לבנוני, או שאינו לבנוני שיכול לכפות עליו את המחויבות הזו, בהעדר החלטה פוליטית ברורה שמאמצת את האופציה הזו כדי לחלץ את [קבלת] ההחלטות [של] המדינה משליטת חזבאללה...

 

חזבאללה אותת באופן ישיר כי אין הוא מחויב ליישום [הסכם זה] באמצעות המהלכים שנקטו אנשיו וכמה מבכיריו בשטח, מרובע הדאחיה עבור [באזור שמ]דרום [לנהר] הליטני ועד גדר הגבול... 

ניסיון העבר מוכיח שחזבאללה... לא יהיה מחוייב [ליישם] את סעיפי הסכם הפסקת האש האחרון.

 

הוא זה שעמד מאחורי הפגיעה בכוחות האמריקאים והצרפתים בשנת 1983, לכן לא ייתכן שהוא יסכים לחסות אמריקאית-צרפתית ליישום ההסכם הזה... הוא לא יסכים [גם] לוותר כעת על הנשק, בעודו ממשיך להיות כפוף לשלטון חכם ההלכה [האיראני]. גם אם [חזבאללה] הסמיך את יו"ר [הפרלמנט, נביה] לנהל מו"מ, לא ייתכן שהוא העניק לו חופש להחליט שהוא יוותר על נשקו...

לאחר כל עימות... חזבאללה טוען שהוא אינו יכול להיות מובס, כי אללה מעניק לו את הניצחון וכי לוחמיו הם אנשי אללה שנלחמים בהתבסס על אמונה דתית, ללא קשר לשייכותם הלאומית, להחלטה הלבנונית או לשלטון הלבנוני. הם רואים בשלטון ובצבא לבנון רק אמצעי המשרת את האינטרסים שלהם. חסן נסראללה ממשיך להנהיג את הארגון גם מתחת לפני הקרקע [קרי, מקברו]. הדרך היחידה לשבור את המעגל הסגור הזה באמצעותו לוקח חזבאללה את לבנון בשבי, היא באמצעות שחרור המדינה משלטון חזבאללה... "[8]