יומון המקורב לחזבאללה: הפסקת אש תהיה רק סיום סבב של לחימה;
חזבאללה ישקם את יכולותיו וימשיך לפעול להשמדת ישראל
ב-20.11.24 על רקע התקדמות המשא ומתן העקיף בתיווך ארה"ב בין ישראל לחזבאללה, המיוצג ע"י יו"ר הפרלמנט הלבנוני, נביה ברי שהוא גם ראש תנועת אמל ובעל בריתו של הארגון, פרסם אבראהים אל-אמין, יו"ר מועצת המנהלים של היומון הלבנוני אל-אח'באר, המקורב לחזבאללה, מאמר בו מתח ביקורת חריפה על מתנגדי הארגון בלבנון. לדבריו, מתנגדי חזבאללה אינם פועלים למען האינטרסים של המדינה, אלא למען שאיפות ארה"ב, אירופה ומדינות המפרץ, הם אימצו את תפיסת ישראל ביחס להחלטת מועצת הביטחון 1701 וקוראים לחיסול חזבאללה ולהפיכת צבא לבנון לזרוע הביצועית של ישראל.
אל-אמין הדגיש כי זוהי חובתו של חזבאללה לסייע להגעה להפסקת אש ושהוא ממתין לתוצאות המו"מ, אך לצד זאת, הבהיר כי אין משמעות הדבר סופה של ההתנגדות וכי מבחינת חזבאללה, העימות הנוכחי הוא רק עוד סבב במלחמה עם ישראל אותה יש להשמיד וכי הוא יפעל לשיקום יכולותיו הצבאיות לצורך השגת מטרה זו. לדבריו, אף בר דעת לא יסכים שצבא לבנון יפעל בהתאם לרצונה של ישראל ולא יאפשר לכוחות הבינלאומיים או לכוחות נאט"ו, או לכל כוח זר אחר להתייחס אל לבנון כאל מדינה תחת כיבוש.
להלן סיכום עיקרים ממאמרו של אל-אמין:
בתחילת מאמרו טען אל-אמין כי "בלבנון יש ציבור, כוחות ואישים שרוצים לסיים את הסכסוך עם ישראל ודורשים את יישום כל ההחלטות הבינלאומיות שמטרתן היא אחת – לפרק את ההתנגדות מנשקה...."
לדבריו, מתנגדי הארגון מתחלקים לשלוש קבוצות: 1. קבוצה לא קטנה שנמצאת בכל מוסדות המדינה 2. קבוצה שרוצה להגיע לכל מוסדות השלטון, "אך מסתירה זאת בצורה דיפלומטית וטוענת שעל לבנון לחזור ל'חיק הלגיטימיות הבינלאומית', לא להכעיס את ארה"ב, לנתק את היחסים עם כל אויבי ארה"ב ולדבוק בהחלטות הבינלאומיות." 3. קבוצה שמדבררת את שאיפותיהם של ארה"ב, אירופה ו"ערביי הנפט והגז", קרי מדינות המפרץ, קוראת במוצהר לפירוק חזבאללה מנשקו וסיום הסכסוך עם ישראל, ורוצה ש"העולם כולו" יהיה אחראי לביצוע משימה זו. לטענת אל-אמין, שלוש קבוצות אלו מטילות על לבנון את האחריות ל"תוקפנות" הישראלית, מאחר שלטענתן היא לא יישמה במלואה את החלטת מועצת הביטחון 1701. לדידן יש "לשאול את ישראל ואת הקהילה הבינלאומית מהי הדרך הטובה ביותר ליישום ההחלטה ואז יהיה עלינו להתחייב לרצונם".
בהמשך מאמרו ציין אל-אמין כי על פי החלטה 1701, על כוחות יוניפי"ל המוצבים דרומית לנהר הליטני, "לסייע לממשלת לבנון להחיל את שליטתה באמצעות צבא לבנון, שאמור לפרוש כוחות גדולים בכל האזור ולמנוע נוכחות של אמל"ח כלשהו או חמושים שאינם סרים למרותו." אולם, הוא תהה ""כיצד [לבנון] תגדיר רשמית את משימת הצבא לפני שליחתו לדרום? ומה הסיוע שאנו רוצים שהכוחות הבינלאומיים [קרי, יוניפי"ל] יגישו לצורך יישום החלטה 1701?"
לדברי אל-אמין, זה [כלומר, אופן יישום החלטה 1701 בשטח] לב העניין. זו הנקודה התלויה ועומדת שעשויה לפוצץ את המו"מ המתנהל כעת דרך השליח האמריקאי, עמוס הוכשטיין... [הקבוצות המתנגדות לחזבאללה] טוענות שתפיסתן בנוגע למשימה זו תואמת את זו של ארה"ב, ישראל והכוחות הבינלאומיים לגבי אופן יישום החלטה 1701. כל הגורמים האלה רוצים לקחת את האמל"ח מידי אנשי ההתנגדות בדרום ורוצים שהצבא יעשה הכל כדי להבטיח שלא יהיה אמל"ח כלשהו בבתים, בחוות ובוואדיות בכל האזור. לכן, הם טוענים שעל ממשלת לבנון להגדיר את משימת הצבא לערוב לביטחון ישראל, אפילו בכוח, אם יהיה צורך בכך.
אך, אף אחת משלוש הקבוצות האלה, גם לא ארה"ב והכוחות הבינלאומים, לא רוצה לבקש מצבא לבנון להתמודד עם ההפרות הישראליות. הם לא יחמשו אותו בנשק המתאים שיכול למנוע מהאויב להפר את ההחלטה [1701], כל מה שהצבא יוכל לעשות הוא לפנות לוועדת הפיקוח כדי להגיש תלונה, ושלא יצפה לקבל תשובה.
קבוצות אלו יודעות שישראל לא תפעל באותה דרך ושצבא הכיבוש לא יסתפק ברישום תלונה בוועדת הפיקוח ובהמתנה לתוצאות הבדיקה, אלא הוא רוצה לקחת את העניינים לידיו. לכן, ישראל דורשת בצורה ברורה, בשיחות מול האמריקאים ובטיוטת ההסכם, שתהיה לה 'זכות להגן על עצמה' ולטפל בהפרות בעצמה, ללא התנגדות של מישהו בלבנון או מחוצה לה. על זה דנים כיום...
מה נוכל לומר לקבוצות אלה ואיך נסביר להן שהעניינים לא מסתדרים בצורה כזו ושאף בר דעת לא יכול להסכים שמשימת הצבא תהיה לבצע את רצונו של האויב, רק כדי לרצות את הקהילה הבינלאומית?
איך נוכל להסביר להם שלא ניתן לאפשר לכוחות הבינלאומיים או לכוחות נאט"ו או לכל כוח זר אחר להתייחס אלינו כאל מדינה תחת כיבוש ושלאיש אין את הזכות לכפות ברירות כאלה על גורם שבוודאי מייצג יותר ממחצית מהלבנונים [קרי, חזבאללה]...."
לסיכום כתב אל-אמין: "ההמתנה לתוצאות המו"מ המתנהל כעת היא עובדה, הפסקת התוקפנות [נגדנו] היא זכותנו והסיוע להגעה להסכם שיפסיק את מכונת המלחמה [הישראלית] היא חובתנו. אך, [זוהי גם] זכותנו וחובתנו לומר, בבירור, שישראל תמשיך להיות האויב שיש להסיר את קיומו, שפלסטין היא האדמה שנוגעת לכולנו ושעמנו הוא הדוגמה הברורה לעושק של החזקים בעולם...
נכון, אנו חלוקים על העניין הבסיסי, ולכן הכנות מחייבת אותנו לומר בצורה רגועה שסופו של סבב זה של המלחמה עם האויב, אין משמעו סופה של ההתנגדות וששיקום גורמי הכוח שלה – מבחינת כוח האדם, היכולות, המוחות והמשאבים - היא המשימה כעת ושתתגבר בעתיד ובכל זמן."[1]
