כללי

עיתונאי לבנוני: מחאות הסטודנטים האמריקאים נגד ישראל, משרתות בפועל את איראן וארגונים אסלאמיסטים

 

העיתונאי ואיש התקשורת הלבנוני-שיעי נדים קטיש, פרסם ב-4.6.24 מאמר ביומון הסעודי היוצא לאור בלונדון אל-שרק אל-אוסט, בו הסביר כי הסטודנטים האמריקאים, המפגינים באוניברסיטאות במחאה על המלחמה בעזה, משרתים במחאתם דווקא גורמים קיצונים כמו איראן, אל-קאעדה ותנועות האסלאם הפוליטי והדגיש כי גורמים אלו מנצלים את האידיאולוגיות של השמאל הליברלי כדי להחליש את המערב ולקדם את השקפותיהם אשר מתנגדות לפלורליזם, שוויון וזכויות אדם. לדבריו, עמדותיה של תנועת המחאה הסטודנטיאלית של השמאל - שמציגה את ישראל כתוצר אימפריאליסטי בלתי חוקי וזמני ואפילו שוללת את זכות קיומה - תואמות לחלוטין את תפיסותיהם של הקיצוניים האסלאמיים, כמו אל-קאעדה והמשטר האיראני, ומבלי דעת משרתות אותם.

 

להלן קטעים ממאמרו של נדים קטיש:

 

נדים קטיש[1]

 

"דברי השבח של איראן להפגנות הסטודנטים באוניברסיטאות האמריקאיות במחאה על המלחמה בעזה הצטלבו עם עמדת ארגון אל-קאעדה [בעניין זה]: המנהיג העליון [של איראן] ח'אמנאי, שיבח את מה שהגדיר כעמידתם של [הסטודנטים] המוחים 'בצד הנכון של ההיסטוריה' ואמר: 'עלה בידם להקים חזית התנגדות נוספת נגד ישראל'. [בדומה לכך], פרסם ארגון אל-קאעדה הודעה בשם הנהגתו הכללית שבה נאמר: 'אנו מעריכים ומוקירים את תנועת המחאה של הסטודנטים באוניברסיטאות המערביות המפגינים ושובתים, שביטאו בשביתותיהם ובמחאותיהם את התנגדותם לרצח העם המתרחש בעזה היקרה'.

 

הסכמה בלתי מובנת זו בין השמאל הליברלי לבין האסלאם הרדיקלי חורגת מהסכמה גיאופוליטית להיבטים אידיאולוגיים, פסיכולוגיים ואסטרטגים חמורים.

 

נכון שתנועת המחאה הסטודנטיאלית של השמאל, שתומכת בסוגיה הפלסטינית, מתמקדת לרוב בסוגיות של זכויות אדם וצדק חברתי, אלא שהפרטים הקטנים הקשורים להתנגדותם הרדיקלית לישראל, בהיותה תוצר אימפריאליסטי בלתי חוקי וזמני, תואמים לחלוטין את תפיסותיהם של הקיצוניים האסלאמיים, כמו אל-קאעדה והמשטר האיראני. הסיסמה 'פלסטין חופשית מהנהר עד הים' - שאינה מותירה לישראל מקום על המפה - מהווה נקודת מפגש נוראה בין הסטודנטים המתקוממים באוניברסיטאות המערביות לבין הנרטיב של האסלאמיסטים הקיצוניים ביותר, המבטיחים להשמיד את ישראל, מסיבות דתיות ואידיאולוגיות, שבראשן [השאיפה ל]החלשת ההשפעה המערבית ולחיזוק מודל האסלאם הפוליטי. כך הופכים הסטודנטים באוניברסיטאות המערב לאחד הגורמים המחלישים את אותו המערב - שבו הם חיים ונהנים מהחירויות ומהאוניברסיטאות שלו - ולכלי שרת בהגנה של הקיצוניים על קיצוניותם, תחת סיסמת העצמאות התרבותית והדתית...

 

נראה כי מה שמעוור את השמאלנים הליברלים במפגש בינם לבין האסלאמיסטים הרדיקלים, הוא ההנחה שהם נהנים מעליונות מוסרית במאבקם נגד אויבים משותפים. זאת, כשהם [השמאלנים הליברלים] מתעלמים מהעובדה שכל אחד משני הצדדים חותר ליעד חברתי ופוליטי סופי שונה. בעוד שהליברלים השמאלנים מאמינים שהם פועלים למען הצדק, השוויון והפלורליזם התרבותי, הקיצונים [האיסלאמיסטים] חותרים להקים חברות מדכאות סגורות, במסווה של מלחמה קדושה נגד השחיתות והניוון המוסרי. ייתכן שנטיית הליברלים [השמאלנים] למשל להגנה נמרצת על [עטיית] החיג'אב, היא שיא המחזה הסוריאליסטי הזה. זאת, משום שבזמן שהליברלים תומכים בחיג'אב כסמל של סובלנות, של פלורליזם ושל התנגדות לאימפריאליזם התרבותי, מנצלים מנהיגי קהילות האסלאם הפוליטי את החיג'אב במשחק הזהות, דיכוי האישה, השליטה עליה והכנעתה!

 

חרף זאת, הזיקה ההדדית האידיאולוגית בין שני המחנות נראית חזקה בהרבה מההבדלים הברורים ביעדים ובמסקנות הסופיות שכל אחד מהם חותר לממש: שני הצדדים מאמצים את רעיון השינוי המהותי והפיכת מוקדי הכוח הקיימים; שניהם חולקים את האמונה בצורך בפעילות מהפכנית כדי לממש את יעדיהם, אם באמצעות תנועות חברתיות ואם באמצעות מהומות פוליטיות או מאבק מזויין, למען השגת חברה צודקת.

 

מכיוון שהנרטיבים של שני המחנות מתמקדים בהתנגדות לדיכוי ובמאבק למען הצדק ונוכח תחושת המידור של שניהם ממבני הכוח דה-פקטו ברמה הגלובלית, נוצר בסיס יציב להסכמה ביניהם, כך שכל צד מנצל את מסגרת הנרטיב של האחר כדי להצדיק את מעשיו ואת האסטרטגיה שלו.

 

אם נחזור קצת אחורה, נמצא שאיראן ניצלה את הספרות ואת האידיאולוגיות של השמאל באופן אסטרטגי כדי לממש את יעדיה המהפכניים . זאת, באמצעות שילוב אלמנטים מהשיח האנטי אימפריאליסטי ושימוש במושגים מרקסיסטים-לניניסטים של צדק חברתי-כלכלי ותמיכה בעניים ובמדוכאים - כדי לעורר את הרגשות המהפכניים. תרגיל זה מילא תפקיד חשוב בהקמת קואליציות אסטרטגיות בידי איראן עם קבוצות ואנשי אקדמיה שמאלניים, באמצעות ניצול רעיונותיו של עלי שריעתי[2], כדי לאחד את האופוזיציה נגד משטר השאה.

 

כך מתחברת הביקורת של השמאל הליברלי על ההשלכות הכלכליות והחברתיות של הקפיטליזם המערבי עם הביקורת של האסלאם הפוליטי על מה שהוא תופס כניוון מוסרי מערבי שנובע ממנו [מהקפיטליזם] ועל ניצולו באמצעות מדיניות של ליבוי מאבקי זהות במישור הבינלאומי. כך גם מתחברת  הביקורת של השמאל הליברלי על המיליטריזציה של הדמוקרטיה עם הביקורת של האסלאם הפוליטי על כלל היחסים עם המערב, המוצג ככוח צלבני השולט על משאביהם הפיזיים והתרבותיים של המוסלמים ומפיק רווח מ'חולשת המשטרים [המוסלמים] הפרו-מערביים!'.

 

המודל העכשווי לכך הוא הבלשן והפעיל הפוליטי נועם חומסקי, שפרשנויותיו להתקפות אל-קאעדה על ניו יורק ווושינגטון ב-11 בספטמבר 2001, הצטלבו באופן נורא עם התירוצים של אוסאמה בן לאדן. חומסקי סבור כי ההתקפות הללו היו תוצאה של עשרות שנים של מדיניות צבאית אמריקאית במזה"ת ובאזורים נוספים, שהולידה מידה רבה של מורת רוח ותגובות אלימות. הביקורת של חומסקי על מדיניות החוץ האמריקאית משרתת בעקיפין את הנרטיב של בן לאדן, לפיו, ארה"ב היא אויב העולם האסלאמי. בה בעת, השימוש של בן לאדן באלימות ובקיצוניות, מחזק את הטענות של חומסקי כי המדיניות האמריקאית מובילה להתגברות העוינות והטרור".[3]