כללי

עיתונאי סעודי: מאחורי ההפגנות באוניברסיטאות בארה"ב עומדים האחים המוסלמים, שאינם שוחרי טוב לפלסטינים

העיתונאי הסעודי, עבדאללה בן בג'אד אל-עותייבי, פרסם בטורו ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היוצא לאור בלונדון, מאמר בו טען כי מאחורי ההפגנות הפרו פלסטיניות המתקיימות באוניברסיטאות בארה"ב ניצבת הברית ארוכת השנים  - בין האחים המוסלמים וגורמים נוספים המזוהים עם האסלאם הפוליטי שאינם שוחרי טוב עבור הפלסטינים - לבין השמאל הליברלי האמריקאי.

 

אל-עותייבי תיאר כיצד ארגון האחים המוסלמים קנה לו אחיזה בארה"ב מאז אמצע המאה הקודמת וכיצד אחת המדינות הערביות, ברומזו לקטר, סייעה להם בכספיה להשפיע על חברי קונגרס ובכירים אחרים, מה שמלמד, לדבריו, כי "הנפת דגלי חמאס וחזבאללה במחאות הסטודנטים באוניברסיטאות האמריקאיות אינה בגדר תמיכה בעשוקים בלבד ולא בגדר אמפטיה אנושית, חפה מפוליטיקה".

 

הברית בין תנועות האסלאם הפוליטי לבין השמאל הליברלי האמריקאי, מסביר אל-עותייבי, נחשפה בבירור בתקופת האביב הערבי, כאשר נשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, "חתר במודע להפלת המשטרים הערבים ומסירתם לארגון האחים המוסלמים ולארגוני האסלאם הפוליטי". לדבריו, כשם שהתברר שהסיסמאות שהונפו באביב הערבי בעד 'דמוקרטיה', 'זכויות אדם' ו'חופש הביטוי' היו סיסמאות סרק שהסתירו מאחוריהן דיקטטורה דתית ואלימות טרוריסטית, כך גם הסיסמאות שמונפות היום בארה"ב בשם 'הסוגייה הפלסטינית' ו'זכויות הפלסטינים' מסוות אג'נדות של זרמים וגישות שטובת פלסטין לא עומדת נגד עיניהם.

 

עבדאללה אל-עותייבי[1]

 

להלן תרגום קטעים ממאמרו של אל-עותייבי:

 

"...ניתן בקלות להבין כי ה'שמאל' על השקפותיו השונות, ובפרט 'השמאל הליברלי', מתפשט באינטנסיביות באוניברסיטאות וב[מכללות] האקדמיות - כפי שהוא שולט במפלגה הדמוקרטית - והוא חזק בתחומים אחרים רבים, ובפרט באומנות ובדרמה, והוליווד היא רק דוגמא [לכך]. יש לו השפעה גדולה בהרבה מזו של התנועות החדשות, כמו תנועת הנשים Me Too או Black Lives Matter ורבות אחרות.

 

עובדה נוספת היא שהשמאל העולמי מעצם טבעו הוא מתנגד ואין חולק על כך שהוא מתמקד במשטרים מסוימים מזה עשרות שנים. השמאל העולמי כולל את 'השמאל המערבי' בכלל ואת 'השמאל האמריקאי' בפרט. עמדת השמאל הזה לא השתנתה רבות, הגם שהתפתחה בכיווני משנה, שהרי אותו שמאל תמך, גם כן במשך עשרות שנים, בסוגיה הפלסטינית נגד ישראל וזה לא חדש. על העמים בעולם הערבי להבין היום כי [תמיכה] בסוגייה הפלסטינית אינה מהווה רישיון לפעול ביד חופשית באופן שמטהר ומזכה כל אויב וכל יריב מאשמה, אחרת ניתן היה להצדיק את פעולות הרצח והכיבוש שביצע המשטר האיראני נגד העמים הערבים, כל עוד הם [נעשים] בשם הסוגייה הפלסטינית.

 

שום בר דעת אינו חולק על כוחו של  'השמאל האמריקאי', אשר החל לפני שנים רבות לשלוט על תחומים ועל מוסדות ציבוריים ופרטיים רבים וכיום הוא הזרם החזק ביותר במפלגה הדמוקרטית. אולם, מה הקשר של האסלאמיסטים או תנועות האסלאם הפוליטי ומנהיגיהם לארה"ב?... [גם] אם יש להם נוכחות משפיעה בארה"ב, מה הקשר שלהם לשמאל הליברלי? אלו הן שאלות שראוי לשאול והמענה להן עשוי להוביל לחשיבה מחודשת אודות האירועים הנוכחיים ולהבין את מדיניות [נשיא ארה"ב לשעבר, ברק] אובמה כלפי האזור ואת המדיניות של [הנשיא הנוכחי ג'ו] ביידן וממשלו ושל הזרמים שעומדים מאחורי כל זה.  

 

מאז שנות הארבעים והחמישים [של המאה הקודמת] נע סעיד רמדאן[2] באירופה כדי להקים בה סניפים לארגון 'האחים המוסלמים' ו[בהמשך] הוא הגיע לארה"ב ויצר קשר עם כמה מוסלמים שם. בשנות השישים גברה ההגירה של אנשי האח"ס לארה"ב, כך שבשנות השבעים גדלה נוכחותם [המספרית] והארגונית והיו להם מנהיגים כמו מוחמד פתחי עותמאן[3], חסן חתחות[4], סיד דסוקי[5]  ורבים אחרים. הם הקימו קהילות, ארגונים ותנועות רבות, בסביבה [אמריקאית] פעילה ומפותחת [שיש בה] חירויות חוקתיות בלתי מוגבלות, נחלו הישגים גדולים והשיגו תמיכה לגורמים שונים [בתוכם] מכמה מדינות ערביות, בזמנים ובמקומות שונים. המסגדים והמרכזים התרבותיים והחברתיים הקשורים אליהם מלאו תפקידים רבים. למעשה האבחנה בין 'מוסלמי' לבין 'אסלאמיסט' שהייתה קשה [גם] בעולמנו הערבי הפכה מסובכת יותר בארה"ב...

 

הרחק מתאריכים ופרטים רבים, די לציין כמה שמות מהעידן המודרני, הקיימים בזיכרון הקרוב, כמו קשריו של [נשיא ארה"ב לשעבר, ברק] אובמה עם אדוארד סעיד [2003-1935], מבקר [הספרות] השמאלני המפורסם; או עם רשיד אל-ח'אלידי [היסטוריון ופילוסוף פלסטיני-אמריקאי, יליד 1948] הממונה על הקתדרה [על שם אדוארד] סעיד באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק; או הומה עבדין [ילידת 1976] שעבדה בלשכתה של הילרי קלינטון בהיותה שרת החוץ... הדור השני והשלישי של האחים המוסלמים הצליח לחדור ללשכותיהם של חברי הקונגרס האמריקאי ולהשפיע על אישים אמריקאים פעילים, וחלק גדול מהכספים שזרמו מאחת המדינות הערביות [רמז לקטר], כדי להשפיע על אישים בולטים בקונגרס ועל שרים חשובים בממשלים אמריקאים שהתחלפו, הופנה לשתילת [אנשי] האח"ס והעצמתם. כל זה... מוכיח כי הנפת דגלי חמאס וחזבאללה במחאות הסטודנטים באוניברסיטאות האמריקאיות אינה דבר ספונטני, וכי היא לא בגדר תמיכה בעשוקים בלבד ולא בגדר אמפטיה אנושית חפה מפוליטיקה.

 

במהלך 'האביב הערבי' השחור, לפני קצת למעלה מעשור, נחשף היקף הברית בין 'תנועות האסלאם הפוליטי לבין השמאל הליברלי האמריקאי, כמו גם [העובדה] שנשיא ארה"ב דאז ברק אובמה חתר במודע להפלת המשטרים הערבים ומסירתם לארגון האחים המוסלמים ולארגוני האסלאם הפוליטי האחרים. אירוע עצום זה נוכח עדיין בזיכרון, בלי קשר למעקב ההיסטורי הארוך אחר הקשר של 'תנועות האסלאם הפוליטי' עם תנועות השמאל באופן כללי - אם ברמת 'המושגים' 'הרעיונות' וגיבוש 'אידיאולוגיות' מוצקות; אם ברמת הפעילות למען ניסוח סיסמאות ההסתה ושיח הגיוס; ואם ברמת 'הקמת ארגונים' ו'מנגנוני גיוס' בפרטים רבים ומסועפים.

 

כל קול שתומך בסוגייה הפלסטינית במזרח או במערב מהווה הישג עבורה, כל עוד אינו מנוצל למטרות אחרות וכל עוד הוא מנכיח את ענייניו ושאיפותיו של העם הפלסטיני עצמו... במישור הפלסטיני הדבר מתגלם ב'רשות הפלסטינית' המייצגת את אש"ף; במישור הערבי הוא מתגלם ב'יוזמה הערבית' הזוכה להסכמה ערבית כללית, ונחשבת להמשך של הסכמי השלום הערבים-ישראלים הקיימים, כשהמדינות האסלאמיות עומדות מאחורי המדינות הערביות, זולת אלו מהן שתוכניותיהן נועדו לנצל את הסוגייה הפלסטינית כסיסמא לטובת מטרות שאין להן שום קשר לפלסטין ולעמה.

 

במהלך האביב הערבי הארור התמקדו הסיסמאות ב'דמוקרטיה', 'זכויות אדם' ו'חופש הביטוי' וכיו"ב. מאוחר יותר גילו כולם כי היו אלה סיסמאות מוליכות שולל של [בעלי] רעיונות פונדמנטליסטים רצחניים שמאחוריהם מסתתרות תיאוקרטיה דיקטטורית דתית ואלימות טרוריסטית. הסיסמאות שמונפות כיום בשם 'הסוגייה הפלסטינית' ו'זכויות הפלסטינים' הן סיסמאות צודקות, אך הן מסתירות מטרות של זרמים וגישות שאינם שוחרי טוב, לא לפלסטין ולא לתומכיה הגדולים במדינות ערב.   

 

סעודיה עמדה נמרצות לצד העם הפלסטיני בעזה, מאז פרוץ אירועי אוקטובר האחרון [2023]; היא עדיין מתעקשת על עמדתה העקרונית ומשיגה הישגים חשובים במו"מ הארוך שלה עם הממשל האמריקאי, ומסלול הסוגייה הפלסטינית ממשיך להיות חלק מתהליך המו"מ המפרך הזה.

לבסוף, התרופה לבורות היא ידע... יש בקרב הציבור מי שזקוקים ביותר לידע, להכרה ולתודעה".[6]