כללי

חבר האיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים: על המוסלמים לשחרר את מסגד אל-אקצא בכל האמצעים; יום הדין יבוא כשהמוסלמים ילחמו ביהודים ויהרגום

 

מוחמד ח'יר מוסא, חבר האיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים הנתמך בידי קטר, פרסם לאחרונה באתר של ערוץ אל-ג'זירה ובאתר האיחוד, מאמר שדן בלקחים ובמסרים של יום השנה לאזכור המסע הלילי של הנביא מוחמד ועלייתו השמיימה  שחל השנה ב-17 בפברואר. במאמרו שילב ח'יר מוסא מסרים אנטישמיים והאיץ במוסלמים לבצע ג'יהאד נגד ישראל והיהודים.

 

ח'יר מוסא טען במאמרו כי אחד המסרים של יום השנה למסע הלילי של מוחמד, הוא שקיימת זיקה הדוקה בין מסגד אל-אקצא לבין המסגד הקדוש במכה, ולכן, שליטת היהודים הציונים על מסגד אל-אקצא פירושה כי ביטחון המסגד הקדוש במכה עלול להיות גם כן בסכנה. לדבריו, "היהודים הציונים לא הסתירו מעולם את שאיפותיהם באשר למסגד מכה ואדמת חצי האי ערב". הוא הדגיש גם את אחריותם של המוסלמים לשחרר את מסגד אל-אקצא בכל האמצעים, לרבות באמצעות ג'יהאד.

 

בהמשך המאמר ציטט ח'יר מוסא גם את המסורת המוסלמית האנטישמית מפי הנביא מוחמד, לפיה יום הדין יגיע כשהמוסלמים ילחמו ביהודים ויהרגום, ומי מקרב היהודים שיחפשו מקלט מאחורי אבנים ועצים יוסגרו על ידם לידי המוסלמים, להוציא עץ אחד, המכונה עץ היַמְלוּחַ (בערבית: ר'רקד).

 

מוחמד ח'יר מוסא[1]

 

להלן תרגום קטעים ממאמרו:

"...יום השנה לאזכור אל-אסראא' ואל-מעראג' [כינוי למסעו הלילי של מוחמד ממכה לירושלים ומשם השמיימה]^[2] טומן בחובו כאב ותקווה שאנו חוסים בצילם כדי להפיק לקח שיאיר לנו את הדרך...

 

המסר הראשון [של יום זה הוא] - תמריץ של תקווה בזמן ייאוש.

בלב כל מבחן ישנה מתנה, לאחר כל צרה באה רווחה, לאחר כל מצוקה יש הקלה ולאחר לילה אפל עולה בהכרח שחר אמיתי שמעלים את כל החושך. כך למשל, [שבט] קוּרַיְש^[3] חסם את הדרך בפני הדעוה [קרי, הקריאה של הנביא מוחמד ואנשיו] להצטרף לאסלאם במֶכָּה והיטיב להטיל מצור נגד הדעוה ונגד אנשיה מכל עבר. הנביא ניצב בפני סכנה לאחר מות דודו אבו טאלב ומות אשתו [הראשונה] חדיג'ה [המכוּנה] אם המאמינים ופנה לעבר העיר טאיף [במחוז מכה], שם זכה מצד תושביה להפניית עורף, לפגיעה, ליידוי אבנים ולהסתת השוטים והילדים נגדו. נוכח כל האווירה הזו שמעוררת ייאוש ותסכול, לאחר שנסגרו הדלתות [בפני הנביא] ולאחר שהארץ על כל רוחבה הייתה צרה לו^[4], הצהיר הנביא על אמונתו הבלתי מעורערת בריבונו, בוודאות מוחלטת. כאשר אמר [משרתו של הנביא] זייד [בן חארת'ה] לנביא, כשהחליט לשוב למכה אחרי מה שקרה לו בטאיף: כיצד תיכנס אליהם לאחר שהם גירשוך? הייתה תשובתו הכנה והאמיתית של הנביא: 'הו זיד, אללה יהפוך את [השחורות] שאתה רואה לרווחה ולמוצא [למצב טוב יותר] שכן אללה שומר על דתו ומרים את קרנו של נביאו.'

 

מה הייתה תוצאת הוודאות הזו? מה היה לאחר המבחן? ומה קרה לאחר שהארץ על כל רוחבה הייתה צרה לנביא מוחמד ולתומכיו? המסע הלילי [של הנביא מוחמד] התקיים בהתאם לגזרת אללה. זהו מסע של הוקרה [כלפי הנביא] ושל בחירה [בו], [בבחינת:] אם [לבם] של תושבי הארץ היה גס כלפיך הרי שהשמיים מקדמים אותך בברכה... הנה אללה מעדיף אותך, הוא השומע את תפילותיך ואת השיח הפנימי שלך והוא הבקי במצבך ובכאביך...

 

זהו ,אפוא, המסר לכל מוסלמי מאמין: אם באות עליך צרות בצרורות... היה בטוח [שיגיעו] הישועה, הניצחון וההעצמה.

המסר השני: מסגד אל-אקצא והמסגד במכה הם אחים; מי שמפקיר אחד מהם כאילו הפקיר את האחר. אללה אמר: 'ישתבח שמו של זה אשר הסיע את עבדו בלילה מהמסגד הקדוש אל המסגד הקיצון [קרי, מסגד אל-אקצא]'^[5] ו[בכך אללה] יצר זיקה בין המסגד במכה לבין מסגד אל-אקצא, וכאן יש להתעכב על שני דברים: האחד הוא כי יצירת הזיקה [בין שני המסגדים] מצביעה על כך שאיום על מסגד אל-אקצא הוא איום על המסגד הקדוש במכה ועל תושביה, כי פגיעה במסגד אל-אקצא [משקפת] מזימה לפגוע במסגד הקדוש [במכה] וכי אובדן [השליטה] על מסגד אל-אקצא מידי המוסלמים ונפילתו לידי היהודים הציונים, פירושו כי ביטחונם של המסגד הקדוש במכה והחִיג'אז [אזור במערב חצי האי ערב שבו נמצאות הערים מכה ומדינה] עלול להיות בסכנה. היהודים הציונים לא הסתירו מעולם את שאיפותיהם באשר למסגד מכה ואדמת חצי האי ערב.

 

הדבר השני הוא שהזיקה בין שני המסגדים מצביעה למוסלמים על אחריותם כלפי מסגד אל-אקצא ועל חשיבותו לגביהם, בהיותו מקום המסע הלילי של נביאם וכִּיוון התפילה הראשון. לפיכך, אחריותם היא לשחררו מידי העושקים, לתמוך בכך בכל האמצעים האפשריים ולשוב ולהחזיר את עניינו [לסדר היום]...

 

כיום, מה שמצית ומבעיר את הלהבה של מסגד אל-אקצא וחצרותיו הוא דמם של לוחמי הג'יהאד מקרב בני האומה, כספיהם, דבריהם ומאמציהם - [שאותם הם משקיעים] ככל יכולתם ובכל מקום שהם יכולים. [למרות] התעסקות המוסלמים בפצעים ובשטף הדם בכל רחבי האומה [האסלאמית] הפצועה, אל להם להסיח דעתם ממסגד אל-אקצא ומהפשעים שמבצעים כוחות הכיבוש הציוני נגדו ונגד תושביו, הערוכים לקרב בחצרותיו ועל אדמתו.

 

המסר השלישי: הפולחן לאללה הוא הדרך הראשונה לשחרור מסגד אל-אקצא המבורך.

אללה כינה את הנביא [מוחמד] כ'עבדו' בפסוק [הראשון של סורת] המסע הלילי [של הנביא מוחמד ממכה לירושלים] הדן בכניסתו [של הנביא] למסגד אל-אקצא בפעם הראשונה. גם כאשר דיבר על קרב הכניסה לירושלים בתחילת הסורה [פסוק 5] כינה את מי שנכנסו למסגד בפעם הראשונה כ'עבדיו'...

 

כך גם כאשר דיבר הנביא על קרב שחרור מסגד אל-אקצא, הוא הבהיר כי סיסמת הקרב היא עבדות לאללה. בקובץ המסורות של מוּסְלִם[6] נאמר כי הנביא אמר: 'יום הדין יבוא כאשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם, עד כי אם יהודי יסתתר מאחורי אבן או עץ יאמרו האבן או העץ [למוסלמי] הו מוסלמי, הו עֶבֶד אללה, יהודי מסתתר מאחוריי, בוא והרוג אותו. רק היַמְלוּחַ [שיח קוצני. בערבית: רַ'רְקד] לא יעשה זאת [קרי, לא יסגיר את היהודים המסתתרים מאחוריו] משום שהוא עץ של היהודים.

 

הדבר מסביר בפירוש כי הדרך לשחרור מסגד אל-אקצא מתחילה במימוש העבדות לאללה באמת, במובן זה שיהיו כפופים אך ורק לו לבדו, יצייתו למִצוותיו, ייטלו יוזמה ויחושו לבצע את הוראותיו, יימנעו מאיסוריו ויסרבו להיות כפופים לאף אחד זולתו..."[7]