טרור באמריקה (43)
אמריקאי-ערבי במכתב למערכת היומון אל-חיאת: ערוץ אל-ג'זירה ממשיך את מסורת ההסתה שהחלה עם התעמולה הנאצית
היומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", פרסם עמוד שלם של מכתבי קוראים שהצטברו במערכת העיתון. זהיר עבדאללה, קורא מארה"ב, כתב:
"בששים השנים האחרונות, עברה התקשורת הערבית שלושה שלבים, או צמתים מרכזיים. השלב הראשון יוצג על ידי [התוכנית] "חי אל-ערב" [حي العرب], ששודרה על ידי יונס אל-בחרי מתחנת הרדיו בערבית של ברלין בגרמניה הנאצית. יונס בחרי היה מלבה את הרגשות הערביים נגד המערב ונגד בריטניה, ומהלל את היטלר, את גרמניה הנאצית, ואת מדינות הציר. הנאצים הציבו את הערבים בתחתית סולם הגזעים האנושיים; אילו היו מצליחים הנאצים במלחמת העולם השניה, היה מצבם של הערבים גרוע ממצבם כיום. למרות זאת, הציבור הערבי היה מסתופף סביב מקלט הרדיו כדי להקשיב ליונס בחרי ולמחוא כפיים על פרשנויותיו המסיתות.
השלב השני יוצג על ידיד "קול ערב" [صوت العرب] מקהיר, מפי אחמד סעיד. אני זוכר זאת היטב. היינו מתאספים מסביב למקלט הרדיו מדי ערב כדי להקשיב ל"קול ערב". זכרוני מחזיר אותי לכמה מן הפרשנויות והקללות שהיו מופנות על ידי "קול ערב" כלפי כמה מן המלכים והנשיאים המתונים, ונגד המערב. אני מבין את מידת הדמגוגיה שספג דור שלם של ערבים, שמוחותיהם נשטפו, [וכתוצאה מכך] הם התנהגו בדרך בלתי הגיונית ואמוציונלית, דבר שסייע להפלתם של משטרים מתונים – למשל בעראק ובלוב – ולהחלפתם בעריצים ובמפלגות פשיסטיות שחלק מן העולם הערבי עודנו כורע תחת המעמסה שלהם.
כוכבו של "קול ערב" שקע עם התבוסה של 1967. אחרי התבוסה הזו, הבין הציבור הערבי באיחור שההסתה הזו דחפה את הערבים למלחמה שהאומה לא היתה ערוכה לה. פצעי אותה תבוסה לא הגלידו עד היום. מתברר לנו, אם כן, שהדור של "קול ערב" לא למד את הלקח של הדור של "חי אל-ערב". התועלת היחידה מן התבוסה של 1967 היתה דעיכתו של "קול ערב" וחיסולה של הדמגוגיה.
השלב השלישי הוא השלב המודרני של התקשורת הערבית. אנו יכולים לכנות תופעה זו בשם תופעת "תיסיר עלוני מקאבול" [תיסיר עלוני היה כתב אל-ג'זירה בקאבול לפני ובמהלך המלחמה באפגניסטן, והוא התפנה מקאבול עם נפילת משטר הטאליבאן], או ערוץ אל-גז'ירה הלוויני. הכתב של ערוץ זה הפך, בצדק, לדובר הטאליבאן. הוא מעביר לנו את תמונות הקורבנות האזרחיים של התקיפות האוויריות, אך אינו מעביר לנו את תמונות התבוסות הצבאיות של הטאליבאן. הוא אינו מראה לנו או אינו מזכיר לנו דבר על מעשי הטבח שבצעו הטאליבאן נגד אזרחים. הוא מתלונן וטוען כי הציבור התלכד סביב הטאליבאן. אנו איננו רואים מעל מסך אל-ג'זירה כיצד יצאו האנשים בשמחה לרחובות מזאר אל-שריף וקאבול כאשר הוסר מעליהם הסיוט של הטאליבאן. למרות זאת, הצליח ערוץ זה למשוך אליו את הדור השלישי של העם הערבי. עם תחילת התמוטטות הטאליבאן, החל לדעוך כוכבה של אל-ג'זירה, בדיוק כפי שכבו כוכביהם של "קול ערב" ושל "חי אל-ערב" לפניו.
מתברר, אם כן, שהדור השלישי לא למד משגיאותיהם של הדור של "חי אל-ערב" ושל הדור של "קול ערב". אם תחילתו של חודש הרמדאן, החלו כמה מערוצי הלווין הערביים להציג סדרות המעמיקות את השנאה באווירה שממילא רווית שנאה. דוגמא לכך הן הסדרות על המלחמות הצלבניות, שמאז התרחשותן חלפו קרוב לאלף שנה, אך אנו עודנו מדברים עליהן כאילו הן התרחשו אתמול. סדרות אחרות מציגות את מלחמות "דאחס ואל-ע'בראא" [מן התקופה הטרום אסלאמית].
אומות רבות נלחמו זו בזו, וחלק מאותן מלחמות התרחשו בתקופה המודרנית. למרות זאת, האומות התפייסו זו עם זו והקימו את היחסים הטובים ביותר האפשריים ביניהן. התקשורת היתה תמיד החלוצה בהקמת היחסים האלה. כך עשו הגרמנים והצרפתים, היפנים והרוסים, ועמים רבים בעולם המתורבת. לעומת זאת, אנחנו עודנו מלקקים את פצעי העבר, ומלבים את השנאה בנפשות. התקשורת הכתובה והמשודרת אצלנו ממלאת תפקיד חלוצי בתחום זה. הדבר מסייע להכשיר קבוצה של צעירים ששנאתם לזולת מביאה אותם להתאבד ובדרך זו להרוג אנשים שאינם יודעים דבר אודותיהם, רק משום שהם בני עם אחר ויש להם אמונות שונות. האם יש אור בקצה המנהרה התקשורתית?"[1]