קריאות לשרת החינוך הכוויתית לעטות רעלה
לאחרונה התעוררה סערה בפרלמנט הכוויתי בעקבות סירובה של שרת החינוך הכוויתית, ד"ר נוריה אל-צביח, לעטות רעלה במהלך ישיבות הפרלמנט, למורת רוחם של חברי פרלמנט מהזרם האסלאמי.
בעיתונות הכוויתית התפרסמו מאמרים רבים התומכים בעמדתה של אל-צביח בטענה כי לאף אחד אין זכות לכפות על השרה את אופן לבושה, וכי לא קיים שום חוק המחייב אותה לעטות רעלה.
דו"ח זה יסקור את עמדתה של שרת החינוך הכוויתית, את עמדות חברי הפרלמנט הכוויתי ואת התגובות לפרשה בעיתונות הכוויתית:
"לכבד את אמונתה של אישה שאינה רוצה לעטות רעלה"
אל-צביח הסבירה את סירובה לעטות רעלה בראיון שהעניקה ליומון המצרי "רוז אל-יוסף":
"כאשר כבוד ראש הממשלה מינה אותי לשרה הוא הסכים מן הסתם לכך שאיני עוטה רעלה...
הלבוש שלי הוא עניין עקרוני ולא ראוי שאדם יוותר על עקרונותיו בגלל משרה. אישה שעוטה רעלה, עושה זאת מתוך אמונה ויש לכבד אמונה זו, כפי שיש לכבד את אמונתה של אישה אשר אינה רוצה לעטות רעלה. זו היא [מהות] הדמוקרטיה לפי דעתי, שהיא בין היתר לכבד ולקבל את דעתו של האחר.... עטית רעלה [רק] כדי שישיבת ההשבעה [של הממשלה] תעבור [בשלום] היא סוג של צביעות הפוגעת ברעלה ופוגעת בי..."[1]
בהזדמנות אחרת אמרה אל-צביח: "אני קודם כל מוסלמית... יראת אללה מעשירה אותי ומגנה עליי... אך אני מסרבת לכנות את עצמי פנאטית או קיצונית.[2]
מחלוקות בין חברי הפרלמנט: הרעלה- חובה או רשות?
החלטתה של חברת הפרלמנט עוררה מחלוקות בקרב חברי הפרלמנט הכוויתיים. חברי הפרלמנט האסלאמיים מתחו ביקורת על החלטתה וטענו כי אל-צביח מחויבת על פי החוק לעטות רעלה. בדבריהם התבססו על התיקון לסעיף הראשון של חוק הבחירות משנת 2005, הקובע כי לנשים תוענקנה זכויות פוליטיות, אך הצגת מועמדות מצידן ו[זכות] הבחירה שלהן מותנות בהתחייבותן לעקרונות המבוססים על ההלכה המוסלמית.
חבר הפרלמנט ד"ר צ'יפאללה בורמיה, הזהיר את שרת החינוך שלא תפר את ההתחייבות, כלומר שלא תגיע לישיבת ההשבעה [של ממשלת כווית] מבלי לכבד את חוקי ההלכה. בורמיה הוסיף כי חוק הזכויות הפוליטיות לנשים מותנה ב[קיום]חוקי ההלכה, ועל [חברי] הממשלה לכבד את החוק בפרט לאחר שראש הממשלה הקדים ואמר בעיתונים: "עלינו ליישם את החוקים בעצמנו, לפני שאנו קוראים לאחרים ליישם אותו."
חבר הפרלמנט האסלאמי, ד"ר עלי אל-עמיר, אמר כי שרת החינוך נשבעת לכבד את החוקה, דבר הדורש ממנה להתחייב לכל סעיפיה, בהם גם הסעיף השני הקובע כי האסלאם הוא דת המדינה, וכי ההלכה המוסלמית היא המקור העיקרי לחקיקה. הוא הוסיף: "לפי הבנתי ודעתי האישית, שרת החינוך צריכה לעטות על עצמה רעלה על מנת למנוע ויכוח כלשהו, בעיות חוקתיות ומחלוקות בתוך הפרלמנט."[3]
חבר הפרלמנט האסלאמי, עבדאללה עכאש, קרא בשם גוש חברי הפרלמנט האסלאמיים העצמאיים לשרת החינוך להיות מחויבת לחוקים ולמנהגים בחברה, ולתקנון הפנימי ולחוק אשר אישר הפרלמנט." הוא הדגיש כי הגוש [של חברי הפרלמנט האסלאמיים] מכבד את ענייניה האישיים והפרטיים של אל-צביח, אולם מדובר בחוקים שאישר הפרלמנט ברוב חבריו.[4]
מנגד, הגנו חברי פרלמנט אחרים על עמדתה של השרה נוריה אל-צביח וטענו כי אין חובה חוקית לעטות רעלה באולם ישיבות הפרלמנט, וכי זו החלטה אישית של כל אישה.
יו"ר הפרלמנט הכוויתי, ג'אסם אל-ח'ראפי, אמר: "התקנות הפנימיות של הפרלמנט אינן מחייבות אף אחד לעטות רעלה בתוך אולם הישיבות. זהו עניין אישי וענייני הדת נשארים בין אדם לריבונו. אם [עטיית] הרעלה היא חובה הלכתית הרי שיש לעטות אותה בכל מקום ולא רק באולם [הישיבות]."[5]
חבר פרלמנט נוסף, ששמו לא נמסר, אמר: "אולם עבדאללה אל-סאלם [אולם ישיבות הפרלמנט] אינו מסגד שהגברים חולצים את נעליהם והנשים עוטות רעלה לפני כניסתם אליו. קיים בלבול גדול בקרב כמה מחברי הפרלמנט בנוגע לחוקי ההלכה שאינם חלים על שרת החינוך במעמדה [לאחר שכבר נבחרה] , שכן הם תקפים רק במהלך הבחירות... נניח שאחת הנשים המועמדות בבחירות האחרונות לפרלמנט, היתה מצליחה להיבחר כשהיא אינה עוטה רעלה, מה היו עושים חברי הפרלמנט [במקרה כזה]? האם היו מגרשים אותה כשהעם [הוא זה] שהביא אותה אל הפרלמנט?...לנוריה אל-צביח ולאחרים יש ריבון העושה עימם דין וחשבון ולא חברי הפרלמנט."[6]
התערבות שתלטנית של הקבוצות הדתיות
דרישתם של חברי הפרלמנט האסלאמיים משרת החינוך לעטות רעלה בעת שהיא נוכחת באולם הפרלמנט, עוררה גל של תגובות מחאה, שבא לידי ביטוי במאמרים בעיתונות הכוויתית.
ד"ר שמלאן יוסף אל-עיסא, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת כווית, מתח ביקורת על התערבותן השתלטנית של הקבוצות הדתיות בכל תחום אפילו בצורת לבושה של השרה. במאמר שהתפרסם ביומון הכוויתי "אל-סיאסה" ב-1 באפריל 2007, תחת הכותרת "אנו מתנגדים למשטר החסות ולטרור", כתב יוסף אל-עיסא: "...אלה המעוררים את נושא לבושה של השרה הינם חסרי עקרונות מוסריים פשוטים ביותר. הרי אם השרה עמדה מול כבוד האמיר [של כווית] האב, נשבעה [בפניו] ולחצה את ידו כשהיא אינה עוטה רעלה או [מחויבת] למה שמכונה חוקי ההלכה, מדוע עליה להיות מחויבת לחוקים אלה כאשר היא פוגשת את עמיתיה החברים בפרלמנט? משום כך על שרת החינוך לא לאפשר לאף אחד, יהיה אשר יהיה, לכפות את דעתו בענייניה האישיים [ובנוגע לאופן] לבושה...
מדוע מעוררות קבוצות האסלאם הפוליטי את הסוגיה התפלה הזו כעת? מה המטרה בכך? ברור שהקבוצות הללו מנסות לבחון את יכולתן של המדינה והחברה לקבל או לסרב לקבל את חסותן [של קבוצות האסלאם הפוליטי]. בחברות מסוגרות בתוך עצמן, מושגים כמו מה מותר ומה אסור ממלאים תפקיד שלילי גדול בחייה והתנהלותה של החברה. לכן מנסות קבוצות אלו - הן בתוך הפרלמנט והן מחוצה לו - [לנהוג] בעריצות, להתערב בפרטי חיי היומיום שלנו ולכפות את מרותן על [תוכן] השירים, התיאטרון, האמנות, התרבות, הקולנוע ועל כל תחומי החיים, עד ללבושה של השרה, פעם בשם הדת ופעם בשם המנהגים והמסורות.
חברי הפרלמנט וקבוצות האסלאם הפוליטי מתעלמים מהעובדה שסוגיות החופש, כיבוד החוק והשגת צדק ושוויון [הן סוגיות] השולטות בעולם של ימינו, בעוד אנו בכווית מסתגרים בתוך [משטר] האפוטרופסות [של הגברים על הנשים], פסקי ההלכה, והקפריזות של קבוצות האסלאם הפוליטי אשר שולטות במדינה ובחברה, זאת בשל הרפיון [שבו לוקה] המדינה ובשל חולשתה של החברה. חולשת האמונה חיזקה את כוחות הקיצוניות ואת ההגזמה ב[ענייני] הדת. האדיקות הדתית הפכה לעניין חיצוני. הממשלה והקבוצות [הדתיות] מחשיבות את צפיפות המתפללים במסגדים, את קיצור גלימות הלבוש של חלק מהנערים [סמל לאדיקות דתית שכן לפי ההלכה אסור שגלימת לבוש של גבר תשתרך על הקרקע], את גידול הזקנים ואת לבישת הרעלה כאדיקות הדתית האמיתית, בעוד שלמעשה אלו תופעות גשמיות שאינן מעידות על חברה דתית אדוקה המאמינה באללה ומכבדת את הבריות..." [7]
שרת החינוך זכאית להתלבש כרצונה
במאמר שהתפרסם ביומון הכוויתי "אל-קבס" תקף בעל הטור, חסן אל-עיסא, את חבר הפרלמנט האסלאמי בורמיה וטען כי אין לו כל זכות להכתיב לשרת החינוך את צורת לבושה:
"למי חושב את עצמו חבר הפרלמנט בורמיה, כך שהוא מאיים ומתרה בשרת החינוך שלא תגיע לישיבת השבעת הממשלה מבלי להיות מחוייבת לחוקיו הריקים מתוכן? באיזו זכות מכתיב בורמיה לגברת אל-צביח מה שתלבש או לא תלבש? מטעם איזו סמכות ומכוחו של איזה הגיון הוא מפנה את העלבון המביש הזה כלפי שרת החינוך ומלמד אותה את עקרונות החינוך? הוא אינו אביה, לא בעלה ולא קרוב שלה, ואפילו לכל אחד מאלה אין זכות של אפוטרופסות על נוריה אל-צביח, או על כל עלמה או גברת החיה בצילו של המוסד החוקתי אשר חבר הפרלמנט הזה ואלו הדומים לו משבשים את פעולתו [של המוסד הזה], תוך שהם משחיתים את עקרונות החברות בפרלמנט וממלאים את ליבותיהם של ברי הדעת בשנאה לדמוקרטיה.... אין בתקנות הנבובות שהממשלה קיבלה על עצמה בחוק זכויות האישה שום דבר שכופה את כיסויי הראש של בורמיה על השרות [בממשלה]..."[8]
לטובת האסלאם, יש להפסיק את הסחר בדת
ביומון הכוויתי "אל-סיאסה" התפרסם מאמר של המרצה הכוויתי לסוציולוגיה, הד"ר עלי אל-טראח, בו מתח ביקורת על העיסוק בביטויים החיצוניים של הדת במקום במהותה האמיתית: "נוריה אל-צביח אשת חינוך מעולה, בקיאה בעבודתה ובעלת מומחיות המאפשרת לה למלא את תפקידה במשרד חיוני, שהגיע אליו במקרה שר כמו עאדל אל-טבטבאי שהביא [את המשרד] למצב של חוסר אונים וחשב שהוא המושיע הגדול וכי הוא זה שישיב את תפארתו [של המשרד]. סופו היה שהגיעה מישהי שהוא חולק עליה, וקיבלה לידיה את המשרד. הדבר הוא בבחינת מסר לו ולדומיו שילמדו לקח!
מוזר שאנו מעסיקים עצמנו בשטויות ובעניינים המהווים נושא למחלוקות, בפרט כשהם קשורים לפוליטיקה ולא קשורים כלל לדת. איני יודע מדוע איננו עוסקים בסוגיות השחיתות והמוסר, בניית האנושות ואהבת העבודה והמולדת, [ומדוע איננו] מכבדים את המצפון האנושי ומחזקים אותו כסמכות המפקחת על התנהגותו [ של האדם]. [מדוע איננו] משנים את האופן בו אנו רואים את הדת, אשר הסוחרים בה דחפו אותה להיות קליפה חיצונית ונטשו עניינים בסיסיים שעליהם מתבססת המחשבה הדתית? מעניינים אותם [את הסוחרים בדת] רק הביטויים החיצוניים ואילו לדרכי ההתנהגות- אין להם כל קשר.
אנו אומרים להם בפה מלא: הרעלה אינה משקפת את אישיות בעליה, ומי שמתכסה ברעלה - זו בחירה שלה ועלינו לכבד אותה, אולם אין פירוש הדבר שרק באמצעות הלבוש תהפוך [האישה] למלאך. היום התהפכו היוצרות, למוסר כבר אין אותו מעמד, רבים נוטים אל החיצוניות והרי כיסוי הראש אינו מעיד על מידות טובות ועל הליכה בדרך הישר... מי שרוצה בטובת האסלאם, צריך להפסיק את הסחר בדת. אולי התעוררות חדשה היא שתביא אותנו להרים קולנו ולומר מספיק. מה שקורה אינו שייך לאסלאם! אנו מייעצים למי שיש לו בעיה עם הנשים, שייקח חומרי הרגעה שיסייעו לו לשלוט ביצרים [שלו]."[9]
נוריה אל-צביח - אשת הברזל
עורכת הדין והסופרת המצרית נג'אה עבד אל-חלים, פרסמה מאמר ביומון "אל-סיאסה" ובו שיבחה את אומץ ליבה של שרת החינוך שלא נכנעה לתכתיבים וללחצים לעטות רעלה. תחת הכותרת "נוריה... אשת הברזל" כתבה: "הגברת נוריה נכנסה לאולם הפרלמנט עם אומץ בלתי רגיל, ביטחון עצמי גבוה וקור רוח שכולם מקנאים בו, בעיקר הבנות, ואנו מקווים [שתכונות אלו] תהיינה לכל אישה שסבלה מעריצותו של גבר, משתלטנותו, שרירות ליבו, התנשאותו וזלזולו... ראוי יותר להתעניין במה שבתוך ראשה של הגברת נוריה אל-צביח ולא במה שצריך להיות על ראשה. העיסוק בלבושה של האישה הוא בדיוק כמו העיסוק בקליפה של הדברים בלבד, ולא בעיקר...
הגברת הנכבדת נוריה אל-צביח מזכירה לי את מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, שכונתה 'אשת הברזל' בשל אישיותה החזקה, דעתה המיושבת, חשיבתה המסודרת, הגאונות והשכל הישר שלה... ניהולה המוצלח היעיל והמצטיין, הדיפלומטיות שלה... ברוב התארים הללו מתהדרת הגברת נוריה אל-צביח, אשר לא נלאית ולא מתעייפת... אינה מתייאשת ואינה בורחת, מממשת את זכותה הפוליטית באמצעות כל דרכי השכנוע, והטענות והסימוכין מתוך אמונתה בזכות ובחובה ובצורך להפריד את הדת מהפוליטיקה..."[10]
