החוקר והפרשן הפוליטי האמירתי ד"ר סאלם אל-כתבי, פרסם ב-6.10.21 באתר הליברלי הערבי elaph.com, מאמר בו טען כי הסוגייה הפלסטינית היא עודנה סוגיה מרכזית עבור העולם הערבי, אך שינויים אסטרטגיים שחלו בשנים האחרונות ובראשם האיום האיראני, התגבשו באזור תפיסות אסטרטגיות חדשות להתמודדות עמה. לדבריו, הסכמי הנורמליזציה עם ישראל המכונים הסכמי אברהם, שאותם הובילה איחוד האמירויות, הם דוגמא טובה לכך כיוון שהם מניבים רווחים אסטרטגיים לסוגיה הפלסטינית, למדינות ערב ולעמיהן ולעם הישראלי. אל-כתבי הביע אופטימיות לגבי הצטרפותן של מדינות ערב נוספות להסכמי אברהם נוכח חתירתה הנחושה של ישראל להשיג הסכמי שלום עמן ונוכח השינוי החיובי שחל בעולם הערבי בַּהִתייחסות לנורמליזציה עם ישראל. הוא הדגיש כי הכדור נמצא כעת בידי ישראל וקרא לה להימנע מהסלמה עם העם הפלסטיני ולשכנע את העולם הערבי לגשת לשלב הבא של הסדרי אברהם באמצעות "חיפוש פתרונות והסדרים סופיים לסכסוך עם הפלסטינים".
ד"ר סאלם אל-כתבי[1]
להלן תרגום קטעים מן המאמר:
"לפני כעשור הסכימו כל מדינות ערב על כך שהסוגייה הפלסטינית היא הסיבה העיקרית להעדר יציבות באזור. כמובן שהדבר תקף עדיין, שכן לא הושג הסדר סופי צודק לסכסוך הפלסטיני-ישראלי, אלא שמקורות האיום על הביטחון ועל היציבות האזורית כעת רבים ומגוונים, ובראשם איום ארגוני הטרור והתפשטות המליציות הנתמכות בידי מדינות באזור, שמתכננות להרחיב את שליטתן על חשבון הביטחון הלאומי הערבי. איראן עומדת כמובן בראש המדינות הללו התומכות בכאוס ובסכסוך בתוך מדינות כמו תימן ולבנון, בנוסף להתערבותה במדינות נוספות, דוגמת סוריה ועיראק.
לפני למעלה מעשור לא נשקפה למדינות הלאום בעולם הערבי סכנה קיומית כפי שקורה להן מאז הכאוס והמהומות שהציפו מדינות ערביות רבות מאז 2011 [קרי, תחילת האביב הערבי]. לפיכך, במהלך תקופה זו, ניצבו בראש סדר היום שלהן הפחד והדאגה מפני השלכות עקיפות של התמוטטות מדינות לאום בעולם הערבי והשמירה על המדינות ועל לכידותן תפסה בו מקום משמעותי ...
כל מה שנאמר לעיל אין פירושו שחלה נסיגה בהתעניינות בסוגיה הפלסטינית, שעדיין נחשבת לסוגיה המרכזית הראשונה של המשטרים והעמים הערביים... אולם חשיבות מֵרבית זו אינה סותרת את הופעתן של גישות אסטרטגיות חדשות להתמודדות עם סוגיה זו באמצעות כלים חלופיים או נקודת ראות חדשה, במקום הכלים והמדיניות ששלטו ביחסי ערבים-ישראלים לאורך עשורים רבים.
הסכמי אברהם שנחתמו אשתקד בין כמה מדינות ערביות ובראשן איחוד האמירויות [לבין ישראל], הם דוגמה חיה לחלופה אסטרטגית יצירתית לַמאמצי הסרק שהושקעו במישור היחסים הערבים-ישראלים מאז החתימה על הסכם השלום האחרון בין הערבים לבין ישראל [קרי הסכם השלום עם ירדן שנחתם ב-1994]. לא פלא שחלופה זו יוצאת ממדינת איחוד האמירויות. זאת, מסיבות שונות ובראשן העובדה שאיחוד האמירויות היא מדינה לא שגרתית שחושבת תמיד על העתיד באופן פרואקטיבי וכתוצאה מכך השיגה הישגים רבים בתחום הפיתוח שהפכו אותה למודל מעורר השראה בניצול משאבי הטבע ומשאבי האנוש. היא גם הצליחה - למרות המצב השורר בעולם כתוצאה מהתפשטות מחלת הקורונה - לבצע קפיצה איכותית במימוש יעדיה התחרותיים, כאשר הגיעה למקום העשירי בדרוג הכללי של המדינות הטובות ביותר בעולם, במדד התחרותיות הבינלאומי לשנת 2021.
מה שחשוב הוא העתיד: לאן פונים היחסים הערבים-ישראלים? האם הסכמי אברהם ימשיכו את מסלולם כפי שצופים כמה משקיפים ואני ביניהם, או שרכבת השלום תעצור בתחנת רבאט [קרי במרוקו]? אפשר לומר, מבלי להגזים, שיש כמה סיבות לאופטימיות לגבי עתיד השלום [במסגרת] הסכמי אברהם באזורנו. זאת, משום שישראל מפגינה נחישות פוליטית ברורה להרחיב את המסלול הזה ולהתקדם בו, וחותרת בפועל לחתימת הסכמי שלום עם בירות ערביות נוספות. אלא שכדי שמאמץ זה יצליח... על [ישראל] להיזהר מליפול במלכודת ההסלמה ויצירת מתחים עם הצד הפלסטיני, שכן מדובר במסלול המנוגד [להסכמי אברהם] אשר גורמים פלסטיניים ומדינות שאינן ערביות -שכולם מכירים - דוחפים לעברו.
יש גם בירות ערביות שרואות במסלול שהלכו בו איחוד האמירויות ומדינות נוספות כַּאופציה המציאותית יותר, נוכח הרווחים האסטרטגיים המשותפים שיש בו לסוגיה הפלסטינית, למדינות ערב ולעמיהן ולעם הישראלי, באותה מידה. הכוונה היא להפשרת הקיפאון ששרר ביחסי [ערבים-ישראלים] במשך תקופות ארוכות של סכסוך ולחניכת שלב בניית האמון ושיתוף הפעולה המועיל לכל הצדדים בכל התחומים.
שינויים אסטרטגים רבים דוחפים בכיוון שלום בין הערבים לבין ישראל ובראשם האתגרים החדשים הניצבים מול הביטחון הלאומי הערבי, הן בגלל התעצמותם של אי אלו כוחות אזוריים ושאיפתם להתפשט ולאיים על ריבונותן של כמה מדינות ערביות והן בגלל השתנוּתן של כמה משוואות... בשל היחלשות רמת המעורבות האמריקאית באזור המזה"ת.
חרף כל הנאמר לעיל, איני יכול לומר שנרמול היחסים בין הערבים לבין ישראל הפך מושא לקונצנזוס ערבי. עם זאת, למרות ההבדלים הניכרים בהתייחסות לעניין זה בין הדרג הרשמי לבין הדרג העממי [במדינות ערב], לא ניתן להתכחש לכך שחלה תזוזה חיובית בהתייחסות זו לטובת השכנת שלום והתפנוּת לפיתוח ולבלימת מקורות האיום הדחופים יותר.
כל זה לא סותר את מרכזיותה של הסוגייה הפלסטינית ולא ממעיט מחשיבותה כלל וכלל. לפיכך, נראה שהכדור נמצא לרוב במגרש הישראלי, בהנחה שמקבלי ההחלטות [הישראלים] ישמטו את הקרקע תחת רגליהם של האנשים שסוחרים בסוגיה הזו ויספקו לדרג הרשמי הערבי סיבה משכנעת לגשת לשלב הבא של הסכמי אברהם. זאת, באמצעות בחינה מחדש של המדיניות הישראלית כלפי העם הפלסטיני מצד אחד ודחיפה לכיוון חיפוש פתרונות והסדרים סופיים לסכסוך עם הפלסטינים מצד שני."[2]
